לאה (שם בדוי) הייתה רק בת 22, סטודנטית למשפטים עם חלומות גדולים, כשאימא שלה התמוטטה בפתאומיות. ההתמוטטות הותירה אותה נכה נפשית ולא מסוגלת לתפקד כבעבר. ואז, אירעה לה התפוצצות מעיים שהפכה את אימה, אישה פעילה ומלאת חיים, עוד לא בת 60, לקשישה סיעודית שנזקקת לעזרה צמודה לאורך כל שעות היום. לאה, שיתומה מאב, מצאה עצמה מנהלת מאבק הישרדות עיקש ללא מערכת תומכת. כשפנתה לרשויות לקבלת עזרה, הושיטה לה העובדת הסוציאלית טפסים לקבלת גמלה סיעודית מהביטוח הלאומי ותוך כדי ירתה לעברה תשובה שמלווה אותה מאז לאורך כל הדרך: "זאת אימא שלכם, תתמודדו!". ולאה מתמודדת, כמעט לבדה, לא רק עם הטיפול באימה, אלא גם בבירוקרטיה האינסופית.
"אימא שלי על התפר מבחינת גיל זכאות", מסבירה לאה. "היא הייתה צעירה מדי כדי להיחשב קשישה, כי קשיש מוגדר ככזה מגיל 67 ואישה מגיל 62, אבל היא הייתה סיעודית. טרטרו אותי ממערכת למערכת, טרקו דלתות בפניי, עד שלאחר מאבק ממושך הכיר בה הביטוח הלאומי". אלא שמהר מאוד התברר שהביטוח הלאומי רחוק מלתת כיסוי לצורכי אימה.
16 שנה עברו מאז ולאה עדיין נאבקת במציאות הקשה של התמודדות עם בן משפחה סיעודי. מעולם לא השלימה את התואר במשפטים וחייה נעצרו בנקודה ההיא בה אימא שלה איבדה את עצמאותה. "16 שנה שאני שואלת מה עשיתי עם עצמי? מכמה עבודות פוטרתי, כמה דפקתי את הזוגיות שלי והיכן החלומות שלי?!".
המאבק לחיים בכבוד, כך נוכחה לדעת, הוא שלה ושל אימה בלבד. "הרגשנו שהממסד ממתין למותה, כאילו היא נטל על המדינה וממילא לא תאריך ימים", אומרת לאה במרירות. "הסחבת הבירוקרטית נמשכה ללא כל הצדקה וגבתה ממני אין ספור שעות לימודים וימי עבודה. מצאתי את עצמי נפלטת מחוץ למערכת. הרושם שקיבלתי הוא שאין 'אבא ואימא' שידאגו לאִמי במצבה העכשווי".
אימה של לאה הוגדרה כסיעודית בדרגה 3 (ר' טבלה). הדרגה הגבוהה ביותר, שבה מאשרים את הסל המורחב ביותר: 22 שעות לעובדת סיעודית ישראלית ו־18 שעות לעובדת זרה. לאחר שהבינה כי עובדת ישראלית לא תוכל לענות על צורכי אימה (על כך בהמשך) החלה בתהליך הבאת עובדת סיעודית זרה. היא הגישה את הטפסים הנדרשים ואף הכינה את הבית למגורי עובדת זרה, אבל לא שיערה שעלות אחזקת עובדת זרה גבוה כל כך.
לא נתנו לך הערכה של עלויות בביטוח הלאומי?
"לא. הגעתי לביטוח לאומי קורסת עם דמעות בעיניים וביקשתי מהם הערכה לעלות עובדת זרה. אף אחד לא ידע לענות לי. לא ידעתי שזה יהיה כל כך יקר".
ההכנסות של אימא של לאה לפני הנכות עמדו על כ־4,000 שקל לחודש, כולל קצבאות הביטוח הלאומי. כיוון שנאלצה לבחור במטפלת זרה הייתה זכאית ל־18 שעות טיפול בלבד. "אימא שלי נמצאת במועדון יום קהילתי שכל כך טוב בשבילה, שם היא מתקשרת עם אנשים ואפילו מצליחה לשלוט על צרכיה והיא לומדת, היא עדיין אוהבת ללמוד דברים חדשים. שם היא פורחת; אבל כשרציתי להכניס את העובדת הזרה אמרו לי: 'את רוצה מועדון יום לאימא? אין בעיה, אנחנו נקזז לך ל־12 וחצי שעות מטפלת. תמורת מוצרי ספיגה מקזזים לי עוד שתי שעות שבועיות ונשארתי עם תשע שעות. ניסיתי להסתדר עם מעט השעות, להוסיף מטפלת בתשלום, להיעזר בטובות מפה ומשם של שכנה או חברה, אבל לא הצלחנו למלא את צרכיה כראוי".
כדי לכסות את העזרה הסיעודית, זקוקה לאה לסכום של כ־5,000 שקל מדי חודש. "מאיפה אני יכולה לשלם את הסכומים האלה? ומה עם עלויות של מים, חשמל וכביסות? אני יכולה להוריד באיכות החיים שלה? לא אקנה לה בשר ועוף? אוריד לה את הטלוויזיה? איך אני יכולה לשלם הכול?".
בסופו של דבר, בהיעדר תמיכה סיעודית מספקת, נאלצה לאה להכניס את אימה לבית אבות בפיקוח משרד הבריאות. כיוון שהטיפול האינטנסיבי באימה הותיר אותה מחוסרת עבודה ומרוששת כלכלית, היא צלחה את מבחן ההכנסה של משרד הבריאות ואימה התקבלה לבית אבות בראשון לציון, כאשר המדינה משלמת את רוב הסכום.
"הלב שלי נקרע. אימא ניסתה לברוח פעמיים מבית האבות וכל הזמן אמרה לי שהיא רוצה לחזור הביתה. נדרתי נדר שכאשר תהיה לי האפשרות אחזיר אותה". ועד שזה יקרה היא אינה מוותרת. "אני מוציאה את אימא לבתי קפה מדי פעם, לוקחת אותה למספרה ולקנות בגדים, אבל זה לא תחליף למגורים בבית. אני רק לא מבינה דבר אחד: אם רצונו של הקשיש הוא להישאר בבית ובית אבות עולה למדינה 13 אלף שקל לחודש, למה לא יכולים להשאיר אותה בבית ולעזור לי קצת יותר בהחזקת עובדת זרה? אם אימא תישאר בבית המדינה תצטרך לשלם פחות כסף, אז מה ההיגיון בדבר הזה?".
כוח וסבלנות
לא קל להיות זקן בישראל. עוד יותר קשה להיות זקן סיעודי. במדינה שאוכלוסייתה הולכת ומזדקנת כדאי לשים לב לנתון הבא: 25 אחוז מהקשישים בישראל הם סיעודיים. המדינה לא עושה להם ולבני משפחותיהם את החיים יותר קלים. "בביטוח לאומי רק כוח עובד", אומרת נ', עובדת בכירה באחד הסניפים הגדולים של הביטוח הלאומי. "אם אתה לא נלחם - לא תקבל את מה שמגיע לך. לצערי, מצבו הרפואי של הקשיש, המסמכים הרפואיים שלו, תחושתו ויכולותיו פשוט לא מספיקים כדי לקבל את זכויותיו".
מה קובע את גובה הגמלה אם כן?
"רק תוצאות מבחן התלות".
מבחן התלות, סוג של מיטת סדום מודרנית, ידוע לשמצה בקרב המעגלים הסובבים את הסיעודיים. במבחן נבדק האם הקשיש מסוגל להתהלך בבית לבד, לאכול לבד, להתרחץ לבד, לעשות את צרכיו לבד, להתלבש בעצמו, והאם הוא זקוק להשגחה למען בטיחותו וביטחון הסביבה. המעריך ממלא דו"ח מפורט ומעביר את הדו"ח לוועדה הנותנת ניקוד על סמך התוצאות. לפי גובה הניקוד נקבע גובה הסיוע. "ישנם אלמנטים בעייתיים בבדיקה", מסבירים מומחים בתחום. "אין סעיף הבודק האם הקשיש יכול לבשל או להגיש את האוכל לעצמו. הפרמטר היחיד הוא האם הוא יכול לאכול בכוחות עצמו. יש קשיש המסוגל ליטול תרופות בעצמו, אך מתקשה ללכת לקנות תרופות או לנהל משק בית. קשישים רבים עוברים את המבחן טכנית, למרות שבפועל אינם מסוגלים לחיות חיים עצמאיים".
בנוסף, לא כולם זכאים לקצבת סיעוד. קשיש סיעודי שסכום הכנסותיו - כולל קצבת זקנה, פנסיה, תגמולי ביטוח פרטי ועוד - אינו עולה על 9,464 שקל יהיה זכאי לסך הגמלה המלא המגיע לו על פי הניקוד שקיבל במבחן התלות. אם הכנסותיו מעל 9,464 שקל, הוא יקבל רק 50 אחוז מהגמלה שנקבעה לו. ואם הכנסותיו הם מעל 14,196 שקל – לא יהיה זכאי לגמלה כלל. מספר השעות שיקבל סיוע בבית תלויות בתוצאות הניקוד שקיבל והן נעות בין חמש ל־24 שעות שבועיות של עזרה סיעודית.
"אם הקשיש יכול להתרחץ לבד או לנעול את הנעליים שלו - מבחינתם שימות", מחדדת נ' בבוטות את נפלאות המערכת. "השיטה לצלוח ולקבל את זכויותיך זה רק כוח וסבלנות; אבל אנשים מרפים כי נמאס להם להביא עוד ניירת ועוד ניירת, עוד ועדה ועוד מסמכים רפואיים. אנשים מתייאשים ומאבדים את הזכות שלהם. לצערי אני לא רואה שיפור לאורך השנים מצד המערכת. זה לא נעים כי במהות שלו הביטוח הלאומי הוא מוסד סוציאלי שמטרתו לעזור לחלשים, אבל הוא אינו ממלא את תפקידו נאמנה. זה מוסד עם הרבה מאוד כסף, עם רזרבות של מיליארד וחצי שקל; כלומר כסף שמגיע לאנשים שלא באו לקחת, כי לא היה להם הכוח להילחם. וכשאתה מגיע לביטוח לאומי אתה לא יודע על מי אתה נופל, הכול תלוי במזל שלך. רוב העובדים לא יציגו לך את הזכויות המגיעות לך".
ההתנהלות נשמעת מזעזעת. מה הכי מפריע לך בתור עובדת במקום?
"שמבחינת הביטוח הלאומי כל נזקק שבא לבקש עזרה קודם נתפס כשקרן, לא משנה מה מצבו הבריאותי בפועל".
אז איך קורה שאנשים מוותרים על הסכומים המגיעים להם מהביטוח הלאומי?
לעורכת הדין רבקה פקרמן, המתמחה בתביעות כנגד ביטוח לאומי, יש תשובה: "למשפחות רבות אין את הכסף והכוח להגיש ערעור. המחירים גבוהים ועורכי הדין גובים אלפי שקלים. אלה שמגישים - פעמים רבות תביעותיהם נדחות. כואב לי על התביעות ועל הקשישים חסרי היכולת, כי רבים מהם הם כאלו שלא יכולים להוציא את הסכום הזה. לקחתי על עצמי בהתנדבות לטפל בתיקים של קשישים חסרי יכולת אליהם אני נחשפת בקבוצת פייסבוק. יש לי לקוחה ערירית, בת 80, אישה חולה ותשושה שמתגוררת בגפה. היא נופלת כל הזמן ולכן אינה יוצאת מהבית. היא ביקשה כמה פעמים קִצבה ולא נמצאה זכאית. לאחרונה החזיקה בקבוק חצי ליטר של חלב, אבל היד החלשה שלה לא עמדה בזה, הבקבוק נפל ונשברה לה היד. לכן אישרו לה סיוע באופן זמני, בגלל הגבס. כאשר החלימה היד, לקחו לה את השעות שוב".
מה היא תעשה?
"זה בלתי נתפס, אבל היא צריכה להתחיל את כל התהליך מחדש: לגשת לרופא משפחה, לאורתופד, להוציא אישורים ולאחר מכן לעבור שוב בדיקות מלחיצות ומבישות ואולי בסוף היא תקבל גמלה".
הלקוחה של עו"ד פקרמן היא דוגמה להתנהלות המערכת מול קשישים. למרות שרבים מהם נזקקים לשעות סיעוד, הם נדחים ונאלצים לעבור מסלול ייסורים כדי להוכיח את זכאותם. הקשישים והביטוח הלאומי אינם באותו צד. יותר מכול מוכיחה זאת העובדה כי כמחצית מהקשישים מקבלי גמלת סיעוד, בקשתם נדחית בפעם הראשונה, אך הם נמצאים זכאים ומקבלים אותה בפעם השנייה כשהם מגישים בקשה, או אחרי ערעור. קשישים רבים מדי נופלים בין הכיסאות כי הם לא ניגשים בכלל לערער.
שוברים חסכונות
סמדר נצר ישי (47) מרחובות, סועדת את אימה המוגדרת סיעודית מורכבת הזקוקה להשגחה צמודה 24 שעות ביממה. נצר ישי השיגה עבורה מטפלת זרה מסורה הדואגת לתִפקודה של האם. שכרה של המטפלת הוא כ־8,000 שקל. ההכנסות של אימה כולל גמלת סיעוד וקצבת זקנה מסתכמות בכ־7,000 שקל. על נצר ישי מוטלת האחריות להוסיף את היתרה לעובדת וכן את עלויות אחזקת הבית שכוללת תשלום חשבונות, קניית מזון, תרופות (שחלקן יקרות) ושאר הצרכים החיוניים לקשיש סיעודי.
איך את שורדת את הנטל הכלכלי?
"לפני עשרה חודשים שכרנו את המטפלת הזרה", עונה נצר ישי. "עוד לא תמה שנה וכבר כיליתי מחסכונותיי 55 אלף שקל".
הסיפורים על ההתנהלות מול הביטוח הלאומי ועל הכוחות שצריכה המשפחה בהתמודדות מול המוסד מקוממים. "אנקדוטה קטנה מול הביטוח הלאומי", מציינת נצר ישי. "סיפור אחד מיני רבים מולם: אם הקשיש מאושפז בבית החולים מעל שבועיים, שוללים ממנו את גמלת הסיעוד בזמן האשפוז. ההנחה היא שבעוד הקשיש מאושפז הוא אינו זקוק לטיפול סיעודי נוסף. אבל, וזה אבל משמעותי מאוד, ברור שאנחנו חייבים להמשיך להעסיק את המטפלת, שכן אימא תזדקק לה ברגע שתשתחרר ואפילו בזמן האשפוז. אִמי הייתה מאושפזת חודשיים, אבל ביטוח לאומי טען שאיני זכאית לקבל את הסכום עבור תקופת אִשפוזה. התקוממתי והרמתי קול עד לב השמיים. העליתי פוסט לפייסבוק שהפך לוויראלי ורצו להעלות אותי לשידור ברדיו. נראה שלמחלקת יחסי הציבור של הביטוח לאומי כל הסיפור הזה לא היה נעים והם דאגו להתקשר אליי ולספר לי שישנה אופציה להחזיר לי את השעות רטרואקטיבית. ואני שואלת: למה אתם לא אומרים לכלל הציבור? הרי אנשים קשישים ומשפחות שנזקקות לא יכתבו פוסט בפייסבוק ולא יעשו רעש. אז רק למי שמרעיש את המערכת אתם נותנים את הסיוע המגיע לו?".
כבר 20 שנה סועדת נצר ישי את הוריה. תחילה סעדה את אביה במשך 15 שנה עד שנפטר ואת אימה היא סועדת מזה 20 שנה. את כספי הביטוח הפרטי כבר מיצו, שכן הפוליסה נגמרה. לטובת מי שסומך על הביטוח הפרטי כדאי לדעת, כי פוליסה של ביטוח פרטי מכסה בדרך כלל עד חמש שנים מהתקופה הסיעודית."הוצאות הסיעוד מרובות: טיטולים, ציוד רפואי, התאמה של הבית, הכול עולה כסף והרבה. ככל שמצבו של האדם חמור יותר, כך אתה משלם יותר למטפל: צריך לצ'פר את המטפלת שתישאר וגם בסופי שבוע, וישנם תשלומים נוספים כמו היתר תעסוקה למשרד הפנים, למשרד התמ"ת לחברת כוח אדם, ויזות עבודה, תנאים סוציאליים - הבראה, חגים, ימי חופשה. אז אם החלטתם שאדם סיעודי לגמרי למה שלא יקבל את מלוא הסכום שהוא נזקק לו, למה 3,300 שקל? שכר המינימום של מטפלת הוא 4,850 אז תדאגו שהגמלה תכסה את הסכום הזה ושאר ההכנסות של הקשיש יֵלכו על ארנונה, חשמל, מזון ושאר צרכיו".
מה עושים במצבים כאלה?
"שוברים חסכונות ופיקדונות וחשבון הבנק נאכל".
לא גונבת, לא מרביצה
"אִמי, ברוב חוצפתה, העזה להגיע לגיל זִקנה כשהיא חלשה, מוגבלת ולא יכולה לעשות הרבה פעולות בעצמה", אומרת בציניות טל בשן (60), בת לאם ניצולת שואה. "בצעירותה עבדה כעיתונאית בעיתון 'דבר'. מהפנסיה וקצבת השארים ביחד היא מקבלת קצת מעל ל־9,000 שקל. מבחינת הביטוח הלאומי היא לא עברה את 'מבחן ההכנסה', כי ההכנסות שלה גבוהות מדי על פי הקריטריונים שלהם ולכן היא מקבלת רק חצי מהגִמלה".
מה המשמעות המעשית של זה?
"לפי ניקוד 'התלות' היא זכאית ל־18 שעות. אבל מבחן ההכנסה קיצץ את הזכאות ל־9.75 שעות שבועיות. שלוש פעמים בשבוע ובכל פעם שלוש שעות".
למרות שהייתה מצוידת בכל הביטוחים האפשריים ושילמה עליהם סכומים משמעותיים לאורך עשרות שנים, לא הצליחה האם לממש את הכסף שנצבר בביטוח. הביטוח הקולקטיבי ממקום עבודתה כבר אינו תקף בעקבות מחדל של משרד האוצר ושל חברות הביטוח, ובחברת הביטוח שלה פסקו כי "אינה עומדת בקריטריונים" של סיעודית ולכן לא הצליחה לממש גם אותו.
בצר להן, תלו האם והבת את תקוותיהן ב- 9.75 שעות שקבלו מהביטוח הלאומי. אלא שדי מהר גילו שהתבדו. "לאימא שלי הוחלפו בתקופה מאוד קצרה כשבע מטפלות ולא בגלל שהיא מטופלת לא נוחה, אלא כי לא מעט מהן נשים צעירות עם ילדים או חסרות מוטיבציה. החיסורים וקיצורי השעות הם תופעות מוכרות מאד בתחום המטפלות המקומיות".
איך מסתדרים עם התחלופה הגבוהה ועם חוסר המוטיבציה?
"למדנו לא להיקשר לאף אחת וגם לא ללמד אותן דבר ובטח לא לסמוך עליהן. היו מטפלות שלא ידעו לקפל כביסה או לבשל. כל עוד הביטוח לאומי לא ידאג שיעלו לנשים את השכר המצב לא ישתנה. אנחנו לא דורשים יותר מדי מהעוזרת, מסתפקים בעזרה בסיסית כמו להוריד את האשפה, להביא את הדואר ואולי קצת קניות. הגענו למצב שאם מישהי לא גונבת ולא מרביצה ולא מאחרת היא נחשבת לעילוי".
אין למי לפנות בעניין?
"לא. אנחנו מנסים להסתדר לבד. חברות הסיעוד מאכזבות מאוד ונראה שאין להן היכולת לגייס עובדים ראויים. בהתחלה כשאת פונה הם נחמדים ואף מחזרים אחרייך, אבל אחר כך כשיש לך בעיה ואת רוצה להתלונן או להחליף מטפלת, היחס נורא. כמו כן, כשהמטפלת נעדרת לא שולחים ממלאת מקום ואפילו לא עונים לפנייתך".
מה עם עובדת זרה?
"אימא שלי לא מוכנה להכניס עובדת זרה ואני מכבדת את רצונה; אבל אנחנו במלכוד, כי הישראליות לא נותנות את ה־9.75 שעות בשבוע כפי שהן צריכות. לעיתים המטפלות מבקשות לעזוב אחרי שעתיים במקום שלוש שעות כנדרש, ואימא שלי אישה עם הליכון, תלויה במטפלת, לא יכולה לסרב וגם לא לבדוק מה כן עשתה או מה לא עשתה".
מי כן מרוויח מהמצב הזה?
התלאות, כפי שניתן להבין מהתיאורים של בשן, אינן נגמרות לאחר שצלחתם את מבחני הביטוח הלאומי. השלב הבא הוא ההתמודדות מול חברות הסיעוד, שמהוות חברת כוח אדם המתווכת בין המטופלים למטפלים. מדובר בשירות שהופרט, במטרה ליצור תחרות שתייעל את השירות. בפועל קרה ההפך: כתוצאה מפעולת התיווך של חברות הסיעוד המטפלים מקבלים שכר נמוך יותר לשעה מזה שהקצה הביטוח הלאומי לשעת טיפול, כשהחברות לוקחות דמי תיווך שמהווים כרבע מהשכר שהוקצה מביטוח לאומי. להגנתן של חברות הסיעוד הן טוענות שהכסף הולך על עובדות סוציאליות, פרסום, שימור לקוחות, מתנות לעובדים בערב ראש השנה ועוד. הצרה היא שברגע שהשכר יורד, גם איכות העבודה, המקצועיות והמוטיבציה של העובדים יורדות בהתאמה.
עד כמה רמת העבודה נמוכה? ובכן, כדי לעבוד כמטפל סיעודי אין צורך בכל הכשרה. כל אחד יכול. גם בעלי רישום פלילי מתקבלים. המחסור בכוח אדם -כתוצאה מהשכר הנמוך - כל כך גדול, שחברות הסיעוד מוכנות להעלים עין מהתנהגויות קשות של העובדים ובלבד שיישארו. רותי (שם בדוי), עובדת סוציאלית בשירות הציבורי, יודעת לספר עד כמה זה רע. "התלות של הקשיש במטפלת היא עצומה. המטפלת מצידה יודעת שאם הקשיש לא יהיה מרוצה, יהיה לה קשיש אחר ולא תחסר לה עבודה. לכן לא תמיד יש לה מוטיבציה לעשות יותר מהמינימום הנדרש לטובת הקשיש וברוב המקרים אפילו לא את השעות שלהן היא מחויבת", אומרת רותי בצער. "רבות מהמטפלות הישראליות לא מוכנות להחליף חיתולים או לצאת לטיולים ולרופאים עם הקשישים ושאר הפעלות הדורשות מאמץ יתר. מתוך אלף עובדים אני יכולה לספור לך על יד אחת את העובדות המסכימות לעשות זאת. הבעיה העיקרית כאן שאין לביטוח לאומי תעריף גבוה יותר עבור קשישים סיעודיים מאוד, וכך קשה אף יותר לגייס מטפלים לקשישים אלו".
כך גם נולד כביכול ה"פתרון". "מבקשים מהמשפחות לשחרר את העובד לפני הזמן, כלומר המטפל ידווח על מלוא השעות, אך בפועל יעשה פחות שעות", מסבירה רותי. עובדה זו מסבירה את הנוהג ששמענו עליו שוב ושוב מלקוחות, לפיו המטפלות מבקשות לעזוב לפני הזמן הנדרש. כמו כן, המטפלות אינן מקבלות תשלום עבור זמן הנסיעות מלקוח ללקוח, ולכן נוטות לעזוב מוקדם כדי להספיק לקשיש הבא.
בעיה נוספת היא שאין פיקוח מספק על המטפלים וכך מתגלה תמונה עגומה של יותר ויותר תלונות על התעללות ואלימות כלפי חסרי ישע. כששאלתי את המרואיינות למי הן פונות כשיש בעיה עם המטפל, כולן ענו שאין למי לפנות מלבד חברות הסיעוד שלא תמיד מגלות נכונות לסייע. עשיתי בירור והבנתי שכאן טמון העוקץ:
מי שאחראי על ליווי הקשיש ובקרה על הטיפול בו הוא אדם שתפקידו מכונה עמ"א - עובד מקצועי אחראי. בחלק מהמקומות העמ"א הוא מטעם קופת חולים ובחלק מהמקומות הוא איש לשכת הרווחה העירונית. על העמ"א לקיים שני ביקורי בית בשנה ולדווח על מצבו של הקשיש ועל אופן הטיפול בו. הוא למעשה איש הקשר של הקשיש עם רשויות הרווחה. הבעיה היא שבמרבית המקרים אף אחד לא טורח ליידע את הקשיש מי האחראי על ליוויו. קשישים רבים נאלצים לקושש בעצמם ולמצוא את האחראי על תיקם וחברות הסיעוד לא ששות לספק להם את המידע הזה.
העמ"א אמור להגיע לבית הקשיש לביקור בית פעמיים בשנה, אבל כששאלתי את המרואיינות כולן ענו שלא זוכרות ביקור של עמ"א. פניתי לעובדת סוציאלית המוגדרת עמ"א שאחראית על 900 קשישים באחת הערים הגדולות לברר מדוע הביקורים לא מתקיימים. תשובתה נשמעה כמעט הגיונית. "האם אני יכולה לעשות 1,800 ביקורים בשנה? אם אני מצליחה לערוך ביקור אחד אני צריכה להגיד תודה".
לבד מחוסר האפשרות למצוא את העמ"א שלך, יש שירותים נוספים שקשישים לא תמיד מודעים להם: כמו לחצן מצוקה, אפשרות לבקש ממטפלת ללוות אותם לרופא, או להמיר מרכז יום בעד חצי משעות הסיעוד.
המציאות מדכדכת, אבל המצב לא אבוד ויוזמות שונות נעשות על מנת לשנות את הדברים. כך למשל בבאר שבע ביטוח לאומי ערך פיילוט: כאשר מגיעה העובדת לבית הקשיש היא צריכה להתקשר למוקד וכשיוצאת להתקשר שוב. בניגוד לשיטה המוכרת לכולנו בה הקשישה צריכה לחתום למטפלת על השעות שמילאה, דבר שכמובן גורם לקשישים רבים לחתום על שעות שלא בוצעו אם מתוך אי נעימות, או מפחד שהמטפלת תנטוש אותם. הפיילוט נחל הצלחה, אך לא הוחל עדיין באף אזור בארץ ולא הועברו מסקנות. השיטה הזו, באם תוחל אי פעם, תקשה מאוד על חברות הסיעוד להתנהל בצורה הקלוקלת בה הם מתנהלים.
גם שר הבריאות, יעקב ליצמן, הציע רפורמה מבטיחה שבה הטיפול בקשישים הסיעודיים יאוחד תחת קורת גג אחת ויחסוך לנו את הטרטורים בין המשרדים השונים (כמובן שכולם מתנגדים כי משרדים לא מוכנים לוותר על התקציבים שהם מקבלים מגורמים ממשלתיים). בנוסף, מבטיח ליצמן, תקציב הסיעוד בבית הקשיש יעלה ב־50 אחוז לערך והשתתפות ילדיו של הקשיש במימון הטיפול הסיעודי בבתי אבות תבוטל. תמורת הרפורמה מס הבריאות של כל אזרח יעלה באחוז אחד. רפורמה מבטיחה שלא נראית קרובה ליישום, אבל עוד לא אבדה תקוותנו. גם לאה עדיין אופטימית שיגיע היום בו אימה תוכל לשוב הביתה ולקבל עובדת זרה."לא השכרתי את ביתה של אימא, הבית ממתין נקי ומונגש. אני מאמינה שהיא עוד תחזור למקום הטבעי שלה".
תגובת הביטוח הלאומי:
הביטוח הלאומי רואה חשיבות רבה בהישארותו של הקשיש בביתו, בחיק משפחתו ובתוך הקהילה. לפיכך נותן הביטוח הלאומי גמלת סיעוד לקשיש שגר בבית וזקוק לעזרת אדם אחר בביצוע פעולות היומיום הבסיסיות, או שהוא זקוק להשגחה בבית למען בטיחותו.
בדיקות התלות הנעשות בבית מתבצעות על ידי אחיות מקצועיות ונועדו לקבוע האם הקשיש מסוגל לבצע בביתו את פעולות היומיום הבסיסיות, זאת בהתחשב בסביבת המגורים של הקשיש וההבחנות הרפואיות שלו. חשוב לציין כי מדובר בבדיקת יכולתו של הקשיש לתפקד בביתו בפעולות בסיסיות. פעולות מחוץ לבית אינן נבדקות, ולכן במקרים בהם הסיוע היחיד הדרוש לקשיש הוא מחוץ לבית, לא ניתן לקבל שירותי סיעוד מהביטוח הלאומי.
בעניין ועדות הערר, אין צורך להיעזר בשירותי עורך דין על מנת לבחון מחדש את ההחלטה שנתנה על הערכת התלות. אם מתקבלת תלונה על תוצאות הערכות תלות, אנו יוצרים קשר טלפוני מידי עם המשפחה על מנת לברר את מקור התלונה. לעיתים כבר בשיחת הטלפון נעשה תיקון של התוצאה, לעיתים מתקבלת החלטה לשלוח בדיקה חוזרת ולעיתים יש צורך בלבחון את ההחלטה בוועדה לעררים.
הביטוח הלאומי משקיע רבות במיצוי הזכויות הסוציאליות של הקשישים בישראל. אנו מפעילים מוקד טלפוני ייעודי לקשישים ובני משפחותיהם במספר *9696, אשר נותן שירות בשפות עברית, ערבית, רוסית, אמהרית ואנגלית. כמו כן, הביטוח הלאומי מפעיל את שירות הייעוץ לקשיש, הכולל כ־5000 מתנדבים, אשר אמונים על מיצוי זכויותיהם בביטוח לאומי של הקשישים בישראל. מתנדבי הייעוץ לקשיש מבצעים כ־30 אלף ביקורי בית ראשוניים לצורך איתור קשישים בסיכון ומצבי מצוקה, ומיצוי זכויותיהם בביתם. בנוסף, המתנדבים מבצעים כ־450 אלף ביקורי בית חברתיים קבועים אצל קשישים.
באשר לסוגיית שירותי הסיעוד לקשישים בזמן אשפוז בבית חולים. החוק כיום קובע כי ניתן להעניק שירותי סיעוד בזמן אשפוז רק למשך 14 ימים. אנו מודעים לסוגיה, ופועלים בימים אלה לקידום חקיקה להרחבת התקופה בה ניתנים שירותי סיעוד מביטוח לאומי בזמן אשפוז מ־14 ימים ל־30 ימים.
באשר למטפלות הסיעודיות: המטפלות הסיעודיות נדרשות לסייע לקשיש בניידות בבית, רחצה, אכילה, עשיית צרכים והלבשה. פעולות שאינן כחלק מטיפול סיעודי, כמו ניקיון ביתו של הקשיש או בישול, הן לא חלק מעבודתה של המטפלת הסיעודית ולכן היא אינה נדרשת לכך. בנוגע לשעות העבודה של המטפלות הסיעודיות, הטמענו מערכת חדשה באזור הדרום לדיווח על שעות העבודה של המטפלות, ואנו פועלים להפעלתה גם בשאר חלקי הארץ.