האגדה מספרת על עוף החול, ציפור מסתורית, שלאחר שהיא מסיימת מסלול חיים, היא עולה בלהבה ונשרפת עד אפר רק כדי להגיח משם בנוצות חדשות וחזקות.
מי שמצויה מעט בפייסבוק ועוקבת אחריה גם בעשייה התקשורתית והציבורית שלה, לא יכולה הייתה לפספס את התהליך שעובר על הפובליציסטית, הסופרת, המגישה והעיתונאית, אמילי עמרוסי. חלקו היה פומבי ועורר תהיות על עצם הפומביות, ורובו המהותי עדיין מתחולל במעמקים, בחדרי התודעה והלב. בשנה החולפת עזבה את היישוב טלמון, נפרדה מבן זוגה ואבי ילדיה אותו הכירה לפני 20 שנה, הסירה את המטפחת שהייתה כה מזוהה עמה וחשה לראשונה מזה שנים "טיפות גשם על הקרקפת".
גילוי נאות: אני מכירה את אמילי יותר מעשור, התוודענו לראשונה כשאני ערכתי ב־NRG יהדות והיא הייתה דוברת מועצת יש"ע שעושה לילות כימים בימי ההתנתקות ואחריהם כדי להשאיר את המתנחלים ואת הטרגדיה האנושית שבפינוי על סדר היום. עיניים נוצצות ומבט ממוקד וקונדסי לעיתים, מטפחת צבעונית, שפתיים משוחות אדום שיורות אג'נדה ודעות שנונות ברהיטות מעוררת קנאה. כישרון כתיבה קולח ללא מאמץ, מניח מילים על הדף בלי שום פחד גם כשאלו חושפות את חייה לעיני כול.
ערב אחד, לאחר מפגש "שובי נפשי" (קבוצת עיתונאים דתיים שיצר אורי אורבך ז"ל) שקיימתי בביתי, מצאתי תחת הכרית שלי 'פולקע' של עוף. מבועתת ותמהה סיפרתי לחברים, עד שאמילי פרצה בצחוק והתוודתה: היא שמעה שזרוע מליל הסדר היא סגולה לזיווג. היא שמרה אותה עבורי במשך חודשיים אחרי החג עד שנמצאה שעת הכושר. כזאת היא - טוטאלית באהבותיה ובמלחמותיה.
בשנה האחרונה אני צופה מקרוב בתהליך השלת העור וההתבגרות שאמילי עוברת, רגעי צריבה וכאב, וגם חיבור מחודש לנשמה ולשמחת החיים. אמילי החדשה ערנית יותר מכפי שהייתה אי פעם. ועם זאת, אני מבהירה לה כבר בתחילת השיחה בינינו - שאין שום הנחות סלב, גם בריאיון בין חברות.
להטמין לעצמך פצצה
היא נולדה לפני 38 שנה, וגדלה בשכונת גבעת המבתר בירושלים, בִּתם של רפאל וענת דילהרוזה. כשהייתה בכיתה ו' הוריה שהיו חילונים חזרו בתשובה ואת התיכון סיימה באולפנה בעפרה. לאחר מכן עשתה שירות לאומי בטבריה במסגרת בני עקיבא, ומשם המשיכה לשנה נוספת באריאל בשירות המשרד לאיכות הסביבה. אמילי סיימה בהצטיינות את המסלול התלת שנתי בבית הספר לעיתונות ותקשורת "כותרת" והחל מינואר 2003 שימשה ככתבת חדשות ערוץ 10 לענייני מתנחלים. שנתיים לאחר מכן מונתה להיות דוברת מועצת יש"ע וניהלה את כל מערך הדוברות וההסברה של מתנגדי ההתנתקות. היא נשארה בדוברות יש"ע עד מרץ 2007 וניהלה גם קמפיין עיקש מול פינוי עמונה. ב־2009 הוציאה את רומן הביכורים שלה "תריס" (בהוצאת "כנרת זמורה־ביתן") שמתאר את החיים של קהילה דתית קטנה בהתנחלות מבודדת.
כיום היא עיתונאית בכירה ב"ישראל היום" ובעלת טור במוסף הפוליטי. בנוסף, היא מגישה את "היינו כאן", תוכנית סיכום שבוע ברשת ב' לצדו של פרופ' יובל אלבשן. בימים אלה היא שוקדת על הוצאת פרויקט ספרי ילדים שנכתב במשך שלוש שנים והיא חתומה על חוזה לכתיבת רומן שני. יש לה 30 אלף עוקבים בפייסבוק והיא מנחה סדנאות כתיבה, אך את רוב זמנה ומרצה היא משקיעה בטיפוח התא המשפחתי הכולל לעת עתה אותה ואת ארבעת ילדיה ("המדליקים והמקסימים") - עברי, 12; נרי, עשר וחצי; עיני בת שש וחצי, וסיני בן ארבע וחצי. יחד הם גרים בשכונת קריית מנחם בירושלים.
את צעירה והספקת כל כך הרבה. מאיזה גיל את במֵרוץ הזה?
"הפריצה הגדולה הייתה בגיל 23, סיימתי את לימודיי בכותרת והתקבלתי לחדשות ערוץ 10 ככתבת לענייני מתנחלים. שם הכרתי את אורי אליצור, ובשיחות שלי איתו סיפרתי לו את ההתלבטות שלי לגבי ילדים. הוא אמר לי: 'את חייבת לכתוב את זה, נשים ירצו לקרוא את זה'. וכך כתבתי את הטור המכונן שלי על דחיית הילודה. היום זה כל כך טבעי, שגם זוג מן המגזר מחליט לדחות את עניין הילדים בשנה שנתיים; אבל אז זה לא דובר בכלל"
את מספרת על הטור ההוא ואני חושבת: כבר אז לקחת משהו מאוד אישי ואינטימי ופרסמת אותו כטור בעיתון, את לא חוששת מחשיפה בכלל?
"אני אקסהיביציוניסטית. נכון. זה נשמע יומרני, אבל גם עניין השליחות משחק תפקיד. אני בטוחה שיש עוד אנשים, בעיקר נשים, שעוברות דברים דומים ואני רוצה להיות הקול שלהן. עכשיו אני בפוזיציה של החד הורית הדתייה ואני מרגישה שעברתי מהצד המואר לצד האפל. אלה שנמצאים באור לא רואים את מי שבחשיכה. זה חוק פיזיקאלי. גם אני הייתי כזו, על מובטלים אמרתי שילכו לעבוד, ועל גרושים שיש להם חופש מהילדים פעמיים בשבוע - לא חשתי את המצוקה. כשהחיים שלי השתנו למדתי רגישות ועכשיו אני מפנה את הזרקור לאזור החשוך".
מה בעצם השתנה אצלך? במה זה מורגש?
"את יודעת, נסעתי השבוע ברכב שלי ופתאום ראיתי שהתנועה מאיטה, ושוטר מכוון את הרכבים להזדרז. ממש לפני היה רוכב אופנוע מרוסק, ללא רוח חיים, הדם שלו היה מרוח על הכביש והבנתי שאני עומדת לדרוס את הדם שלו בארבעת גלגליי. זה הרס לי את היום", נזכרת אמילי וממהרת להבהיר: "עברו לי כל מיני מחשבות בראש - על זה שאדם היה פה לפני רגע ועכשיו כבר לא. אמילי של לפני שנה הייתה ממשיכה כרגיל, אבל זה סממן של השינוי שחל בי. אני חושבת יותר. מהרהרת. עוצרת לראות שקיעה. 38 שנה לא הייתי מדויקת לעצמי. להגיד 'היה לי הכול ולא הייתי מאושרת' זו קלישאה, אבל נכונה. אין דרך לצאת מחיים לא מדויקים אם לא להטמין לעצמך פצצת אטום על החיים, שכוללת מעבר דירה, פירוק משפחה, בחינת הזהות המקצועית, שאילת שאלות על הקשר שלי עם בורא עולם".
אמילי המקורית היא משימתית, שאפתנית, תמיד חייבת להיות בכל מקום. לא מסתפקת במה שיש לה.
"זה נכון. הייתי כזאת. היה לי 'צ'ק ליסט' כזה של דברים שחייבים להספיק: קריירה, עיתון, ילדים, בית. אני מרגישה שלאחרונה עברתי מ־Doing ל־Being. אני שואלת את עצמי לפעמים מה יהיה עכשיו? אני מוותרת על הלק האדום ועוברת למדיטציה?", היא צוחקת, אבל מתחת לחיוך שלה ניכר שרעידת האדמה שהיא עוברת אכן מציבה שאלות חדשות על הזהות שלה. "נקראתי אמילי על שם סבתא שלי שנפטרה בגיל 26 והייתי בטוחה שגם אני מזדכה מוקדם. סיגלתי יכולת לעשות דברים מהר: לאכול מהר, ללכת מהר, לדבר מהר. זה ניהל אותי מאוד. אני תמיד אכין בגדים לילדים לפני השינה, שאם לא אהיה פה, לפחות שילכו מסודרים ביום הראשון. הייתי חייבת להספיק הכול, וכל הזמן בדקתי מי עקף אותי, אני 12 שנה אחרי גיל 26 וכל יום הוא בונוס מבחינתי"
נסיעה במנהרת חשוכה
כבר שמונה חודשים שאמילי ובעלה פרודים. ההכרעה הייתה הנקודה הארכימדית של קשר שלדברי עמרוסי הלך והתעמעם. קדם לפרידה בכמה חודשים המעבר לירושלים, לקריית מנחם מהיישוב טלמון, מקום שהיווה בית ממשי ורוחני במשך 11 שנה, ואף שימש השראה לספרה "תריס" שהיה לרב מכר.
את כל הטלטלה הזו ליוו שמועות שרחשו סביב ראשה של אמילי – עוד נחזור אליהן – ובתווך ארבעה ילדים שלמדו להסתגל למעברי חציה לראשונה בחייהם, ומשפחה שבקעה מביצה חמימה של ביחד ונזרקה לתוך חיים בפיצול – בית של אימא ובית של אבא.
כשאת קמה בבוקר לבד, לשלוח את הילדים לבית ספר ולגן, מה קורה בתודעה שלך - את מבוהלת? נחושה?
"התחושה שלי היא שאני חיה באנדרגראונד. ביקום מקביל. אני נוסעת במנהרה ולא יודעת איפה צפוי הפיתול. מדי פעם אני משפשפת את המרפקים בקירות המנהרה ולפעמים זה מרגיש כמו מסע מעניין, שרבים פה הגילויים על עצמי ועל החלומות האמיתיים".
את מדברת על גילויים, אבל ההבעה שלך משתנה עכשיו. מצער אותך לדבר על זה?
"כן, זה עצוב", עונה לי אמילי בקול חלש. "יש הרבה מחשבות וחרדות לעתיד. שאלות של מי אני. אני רגילה להיות חלק מזוג כבר 20 שנה. גם משהו בזהות המקצועית שלי משתנה. פעם כתבתי על כל פיגוע שמאלני שעשו לנו בתקשורת. היום אני רוצה לכתוב על חיי, על רגשות. אני אוחזת בידיי אמילי חדשה, תינוקת. עוד לא ברור מי היא תהיה, אבל יש לי כבר תחושה לגביה, היא תעסוק יותר באמנות מאשר בפוליטיקה. היא תשמע מוזיקה, תשב מול הים, תתנסה במשחק, תחליף את האקטואליה בכתיבה אישית".
כלומר יש רווח נפשי, את מוצאת את המרפא בשינוי.
"אני מעבירה הרבה מהמשקל של ההכרעות שלי מכאן לכאן", היא מסבירה ומצביעה תחילה על הראש ולאחר מכן על הלב. "תמיד הייתי אישה דעתנית, הייתי אישה שמתפרנסת מייצור 'דעה להשכיר'. היום אני רוצה להיות אישה שמרגישה, שמשתמשת בלב שלה. את יודעת, אני נוסעת המון במסגרת העבודה, ועד עכשיו מעולם לא שמעתי מוזיקה ברכב, רק אקטואליה והרצאות, הייתי חייבת לצבור ידע. להיות עם האצבע על הדופק של ההתרחשויות, והיום מתחשק לי לזמזם בנסיעה שיר שאני אוהבת. זה לא שעד עכשיו לא קרו לי תקלות, אבל לא נשברו לי החיים ככה. הבנתי כבר לפני שלוש שנים שאני עומדת בפני שינוי גדול, כבר שלוש שנים שבעלי ואני בדיאלוג על פירוד".
אתם זוג מאז שהיית בת 18, מה משתנה בתוך הנישואים פתאום שמוביל לרגע הזה? איך זה קורה?
"אני חושבת שפשוט גדלנו. צמחנו לכיוונים אחרים. הענפים שלנו התפצלו ולא ידענו לתת ידיים בפיצולים. הכרנו כשהייתי קומונרית והוא רכז רובע בבני עקיבא, ונישאנו אחרי שנתיים, כשאני בת 20 והוא בן 24. הוא אדם מדהים! חיינו אחד ליד השנייה כמעט שני עשורים ולא רבנו אף פעם. תמיד חשבתי שזה בסדר, אבל בעצם זה מחריד! היום אני מבינה שאיש ואישה זכו – שכינה ביניהם ואש ביניהם. מפגש אמיתי מוליד גם פיצוצים וגם אהבה סוערת, ושניהם לא היו. אני יודעת שאני מסוגלת לאהוב. בין היתר, כי נולדה לי בתי, עיני. מהרגע שיצאה ממני הבנתי שיש דרך לחוות אהבה מטורפת, שונה כמובן מאהבה זוגית. היום אני רוצה גבר שיוכל להביס אותי במילים. יש לי פריווילגיה לרצות את זה. אייל ואני הקמנו יחד משפחה והיינו נכונים לזה, עכשיו אני רוצה מישהו שיוכל להתאים לי מבחינות אחרות, רגשית ורוחנית. מהצד זה אולי נראה לפעמים כמו חופש, 'מותרת לכל אדם', אבל האמת היא שזה אובדן אמיתי. חורבן מטורף. מזבח מוריד דמעות. לילות של בכי וחרדה איומה. יחד עם זאת, זה היה סוף בלתי נמנע. כבר בחטיפת הנערים, הרגשתי את הסדק. דמיינתי שיש מישהי אחרת שאייל שייך לה, שהיא בוכה עכשיו ומחכה לאייל".
תודעה של מהגרת
ב"חטיפת הנערים" היא מתכוונת כמובן לחטיפתם ורציחתם של נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל־עד שער הי"ד. משפחת שער גרה בשכנות למשפחת עמרוסי ובאופן טבעי אמילי נכנסה שוב לתפקיד הנציגה מול התקשורת. היא לא היססה לבכות ולהתפלל ולבקש מול המצלמה, על בנה של חברתה - בת גלים, מגויסת בכל נפשה ושעותיה. כמה חודשים אחר כך, גמלה ההחלטה על עזיבת טלמון, אותה נימקה בהרחבה בטור שפרסמה באוגוסט שעבר, ב"ישראל היום" ועוררה עליה תרעומת. "לפני חצי שנה, בסוף הסרט 'החדר', הבנתי שחיי, כמו חיי הגיבורה, מתנהלים בחדר אחד קטן, שאותו אני מתה מפחד לעזוב. המקום הנפלא, החם והתם הזה היה אוויר עומד בשבילי", כתבה אז.
כשקראת את התגובות והביקורות על הטור לא חשבת שאולי טעית בפרסומו? למה בעצם לא לעזוב בשקט?
"לא יכול להיות ש־17 שנה אני כותבת על ההתנחלויות, דוברת, נציגה ואז אני יוצאת מטלמון בלי להסביר. נימקתי את העזיבה, ואין אות אחת בטור ההוא שמישהו יכול להכחיש. אין צהרון ביישוב, ומפחיד לגור שם ויש מחבלים מסביב. הקושי שלי היה אישי ופרוזאי. רציתי יותר פמיניזם בבית הכנסת, צהרונים עד 16:00, רציתי תנועת נוער מעורבת, רציתי לא לפחד בדרכים וגם לא בתוך הבית. דווקא בכך שפירטתי על החיים הלא קלים שההר תובע מהמתיישבים, עזרתי לרבים בשמאל להבין שלא מדובר בווילות למפונקים. אלה חיים חלוציים שלא מתאימים לכל אחד. אני חלשת רוח והענקים ימשיכו".
אמילי, את אפילו לא מכחישה, אז תגידי: פשוט מתחשק לך להיות בורגנית.
"נו? וזה טוב שהטיעונים שלי הם כאלה! אני לא כופרת באמת של ההתיישבות אלא מודיעה שאני חלשה. אני מצדיעה למי שיכול לשאת בעול, כשאתה מרגיש שלא ההר נושא אותך, אלא אתה נושא את ההר על גבך זה הזמן לעזוב. היו לי פחדים. כל השנים שילמתי מחיר פנימי על זה שפשוט חייתי בפחד. ידעתי שמחבלים יבואו, השאלה הייתה מתי. היה לי חלון מחבלים בבית שפשוט ידעתי שהוא מועד לפלישת מחבלים".
יכול להיות שהתנועה הפנימית התגבשה כבר כשכתבת את "תריס" ? אולי המבט של הסופרת מבחוץ על החיים שלה ביישוב הניע משהו?
"תמיד הייתי זרה כזאת. מסתכלת על הקהילה במשקפיים של מתבונן. כשרצו להביא דוגמה של יישוב מגוון אמרו שאמילי גרה פה. נראיתי כמוהן, למי שלא ער להבדלים, אבל הייתי שם בקצה. ומאוד מגויסת. שליחה. היה לי בנושא המתנחלים דרייב וייעוד. חשבתי שזאת האות שלי בספר התורה. לכתוב על מתנחלים, להראות את האנושיות שבהם. חטפתי מהם מבפנים. אחרי 'תריס' מישהי כתבה במייל היישובי שאני גיס חמישי ועושה הכול כדי שינודו לי לשלום בתל אביב, אף אחד לא ניצב מולה. בניגוד לחלק מההאשמות, לא השתמשתי וזרקתי. חייתי ביישוב ועשיתי הכול בשביל שיתקדם.
"כשלמדתי באולפנה בעפרה ראיתי את הנשים במכולת, עם המטפחות ובלי הטלוויזיה בבית, והערצתי אותן. רציתי להיות כמותן. יש לי תודעה של מהגרת, ההורים שלי לא היו בבני עקיבא, הם חזרו בתשובה, ואני רציתי להסוות את הזרות, כמו שמהגר רוצה להיות מודל מושלם של החברה החדשה שלו, הפכתי לדוברת מועצת יש"ע, ועכשיו כמו שקורה לעוזבי קיבוץ, חזרתי לְמה שאני. טיפוס עירוני מעודכן".
ודבר ראשון שעשית - הסרת את המטפחת. למה מיהרת? כדי לא להיות יותר מסומנת?
"את יודעת כמה התעסקות זה חוסך בבוקר? הרבה אנשים ברחוב לא מזהים אותי או חושבים שזו פאה. רוח שמניעה את השיער. אני כל הזמן נוגעת בשיער, בודקת שהכול בסדר. יום אחרי שהורדתי את המטפחת הלכתי ברחוב והרגשתי טיפות על הראש, זה משהו שלא הרגשתי שנים. דתיים נעצרים מולי המומים. חילונים בקושי מזהים את זה: שינית משהו?, רזית, החלפת משקפיים? עד שמבינים שזו המטפחת. אבל לשאלתך, לא הסתלקתי מהמגזר אלא מהמגזריות. לא הייתה מגזרית ממני. חייתי את המגזר, את המפלגה, את השבט. אני מתביישת להגיד שכשהייתי מראיינת משפחות שכולות, וראיינתי עשרות כאלה לעיתון, הייתי גאה יותר לראיין ולהעצים משפחות 'משלנו'. היום יש לי יותר חברים מחוץ למגזר ואני מתבוננת על הכול באופן נקי".
דרוש: בעל
אז בלי מטפחת, ובלי טלמון, אמילי עמרוסי בוראת את עצמה מחדש. בשגרת יומה היא בתפקיד הצייד והמלקטת גם יחד, עושה צמות בבוקר ויוצרת לעצמה עוד מקורות הכנסה בערב – מנחה כנסים, מפיקה מסע ג'יפים יצירתי לנשים בגיאורגיה ומלמדת כתיבה. במהירות היא לומדת את השפה האי זוגית: להגיע לבית הכנסת ולבקש משכן שייקח את הילד לעזרת הגברים, להחליף את החיבוק הגברי בערב שופע צחוק וגילוי לב עם חברות תומכות. להסתגל לכוריאוגרפיה חדשה ומורכבת של ריקוד סולו".
בתוך כל השינויים שעברת, היו גם שמועות ולחשושים שרחשו סביבך.
"כל מה שיש לי לומר זה שמי שחושב ששמועות יכולות לפרק ברית בין בעל ואישה, שיבדוק את חיי הנישואים שלו ויעשה חשבון נפש לגבי חייו. שמי מזוהה עם ישראל היום, שילמתי מחיר על המאבק בין העיתונים, אבל כל מה שנכתב לגבי בהקשר הזה הוא פשוט שקרי. הרומן היחיד שהיה לי במשך 20 השנה האחרונות היה עם בעלי.
"אנשים כותבים הם אנשים שבוראים עולם במילים. אנחנו יודעים לתמלל מחשבות ורגשות וליצור תקשורת לכאורה קרובה במילים, ולעיתים אפשר לטעות בכוונות, וזה קרה גם לי. אבל אין לזה קשר להחלטה על הפרידה, שהיא מתרחשת עוד בתוך הקשר עצמו, מזדחלת על קצות האצבעות בשקט.
"בתקופה הזו עברתי משבר אישי מוקדם של גיל 40, אמצע החיים. כל הבחירות שלי עברו בחינה מחודשת, היישוב, הזהות המקצועית, המשפחתיות והזוגיות. הרגשתי שעברתי לידה מחדש. קרסה עליי התקרה, והרצפה הייתה חלולה, תחתיה בולענים ששואבים אותי. נתתי לעצמי ליפול, ונכנסו לי מים לאוזניים. אני אישה שעשויה מאש. מי שחושד בי בכל מיני דברים - שיבדוק את המערכת הזוגית שלו".
איזו אישה מחכה לבן הזוג הבא שתכרתי איתו ברית?
"אישה רכה, נוכחת. לא הייתי מחוברת לרגש שנים. בניתי מגדלים באוויר וכבשתי פסגות בלי שהנחתי יסודות פנימיים עמוקים. הבית שלי התפרק לאט, לאורך שנים. גם בגלל הפמיניזם שאני חלק ממנו. כיבינו את המושגים של גבר - אישה. לקחתי על עצמי תפקידים גבריים. אני זו שניהלתי את ענייני הכספים, קיבלתי החלטות גדולות, היום אני כבר לא מפחדת יותר מהמילה בעל. אני רוצה גבר שיהיה בעלי. שיהיה המנהיג שלי וככה אוכל לחזור להיות הצלע הנשית. הרכה. אני אהיה אישה שנושאת עיניים לגבר שלה".
מתוך גיליון 228 של מגזין "נשים"
סטיילינג: ישראל רחמני
איפור: אילנה פיצחדזה לסולו במוצרי קליניק
שיער: אור קירלי
ע. צלם: אלומה משולמי