מלווים כל הדרך לחופה: מיזם היכרויות חדש לדתיים

למצוא זוגיות בימינו זה לא דבר פשוט. לכאורה יש שפע של הזדמנויות באתרי ההיכרויות, אבל לא פעם מדובר בעצם בשפע מדומה, ופנויים־פנויות רבים עוברים אינספור דייטים מתסכלים שלא מקדמים אותם לשום מקום. השנים עוברות, החברים מסביב מתחתנים, המשפחה לוחצת, ומי שלא הצליח להקים בית נמצא בסיטואציה לא נעימה.

מצב זה הביא את ג’ודי שטרן לעשות מעשה לפני שנתיים. יחד עם בעלה, רוי שטרן, הגתה וייסדה את “חיבורים”, מיזם חברתי, המסייע במציאת זוגיות באמצעות מלווים מתנדבים.

“אני התחתנתי בזמנו בגיל 26, שמקביל כיום לגיל 36־37”, מספרת שטרן. “לי עצמי היו כמה שנים טראומתיות מהבחינה הזאת, כי כולם סביבי היו נשואים ועם ילדים. זה היה קשה ומלחיץ, וכשהגיע הזמן של הילדים שלי להתחתן גם להם לא היה קל. ראיתי סביבי הרבה גברים ונשים מאוד בודדים שלא מצליחים לפגוש מישהו, והחלטתי שאני רוצה לעשות משהו למענם”.

לחשוב מחוץ לקופסא

חני (שם המשפחה שמור במערכת), 43, מאזור המרכז, עוסקת בהוראה, הגיעה ל"חיבורים" לפני כשנה וחצי לאחר ששמעה על המיזם מחברותיה. היא הייתה גרושה ללא ילדים אחרי נישואים שהתפרקו שלושה חודשים בלבד אחרי החתונה. "ברחתי כל עוד נפשי בי, זו הייתה נפילה מאוד רצינית", היא מספרת. "הודיתי כל יום לבורא עולם שפשוט ניצלתי מהנישואים האלה. זה נתן לי המון כוחות ואמונה לדעת שמשהו טוב מחכה לי, ושלא סתם עברתי את מה שעברתי".

חני מספרת שלפני הפנייה לחיבורים ניסתה שלל אתרים. "פעמים רבות בגלל אי הבנות או מפני שאנשים מותשים מלהכיר עוד אחד ועוד אחד, הם עושים טעויות וקשרים מתפספסים. בהתחלה הייתה לי שיחה עם יעל שפירא, מנכ"ל העמותה. היא התרשמה ממני, ניסתה להכיר לי גברים מהמאגר שלה, ואחרי כל פגישה הייתה מתקשרת לשאול איך היה".

שנה אחרי שחני נרשמה לחיבורים, שפירא הכירה לה את מי שהפך לבעלה. הוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים, גרוש, אב לילדים וסב לנכדים. "כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, לא חשבתי שזה יילך לכיוון של חתונה", מספרת חני. "יש לנו כל מיני מחסומים, ויעל עזרה לי לדלג מעליהם ולהסתכל על הדברים שבאמת חשובים. בהתחלה היה לי קשה עם העובדה שהוא גרוש עם ילדים, זה תמיד הרתיע אותי; אבל יעל עזרה לי להיות משוחררת מסטיגמות, ללמוד ליהנות מהדייט, ולא מיד להסתכל עליו כ'האם הוא יהיה בעלי?'. ברגע שלמדתי ליהנות מהדייט, גם אני הייתי הרבה יותר טבעית ומשוחררת, ואז גם שידרתי יותר נינוחות ויותר רוגע. בערך ארבעה חודשים אחרי שהכרנו, שנינו ידענו ש'זה זה', ולפני חצי שנה התחתנו".

"כשחני הגיעה אליי, היא הייתה בת 42, גרושה טרייה, עדיין עם כיסוי ראש מהנישואים הראשונים", מספרת שפירא. "בהתחלה בכלל לא רציתי לקבל אותה, כי הכרתי את המאגר שיש לי וידעתי שכמעט לא יהיו לי הצעות בשבילה; אבל היא לא ויתרה ואמרה: 'את תהי השליחה שלי ואת תמצאי לי את בעלי'. עברנו תהליך משמעותי של ליווי, הייתי שם בשבילה ועשיתי מאמץ גדול, אבל גם היא הייתה מאוד מוכוונת מטרה. היא הייתה מוכנה לשמוע הרבה מאוד הצעות והיה תענוג לעבוד איתה. ואז באתי אליה עם הצעה להכיר את מי שכיום הוא בעלה. היא לא כל כך רצתה, אבל בסוף אמרה 'טוב, יאללה בסדר'".

שפירא מדגישה שחיבורים הוא לא אתר היכרויות. "אנחנו עושים שידוכים, אבל לא פועלים כמו אתר רגיל", היא מבהירה. "מי שנרשם אצלנו, לא יכול לראות פרופילים של אחרים ולא יכול לחרוץ גורלות על פי תמונה. רק המלווים שלנו, שעברו תהליך של מיון והכשרה, חשופים למאגר הפנויים־פנויות".

כיצד מתבצע התהליך?

"הרעיון הוא שאנחנו רוצים להכיר כל אחד מהמועמדים שלנו באופן אישי ולסייע להם באמצעות תהליך ליווי. כל מי שנרשם, נפגש באופן אישי עם המלווה שלו שלוש פעמים, ובנוסף יש ביניהם שיחת טלפון שבועית. בדרך הזו המלווה מכיר את 'החבר/ה' - כך קוראים להם אצלנו – ולומד מה חשוב לו/ה בזוגיות, מה הוא/יא מחפש/ת. לאורך התהליך אנחנו מצליחים לזהות כל מיני חסמים הקשורים בזוגיות ויחד מנסים להתגבר עליהם".

שפירא מציינת שההיכרויות לא חייבות להתבצע מתוך המאגר של חיבורים. "אנחנו מעודדים את המלווים שלנו לחשוב מחוץ לקופסה", היא מבהירה. "אנחנו מחפשים מועמדים גם מחוץ לחיבורים, ואנחנו אומרים לחברים שלנו 'בוא נבדוק את הסביבה שלך', האם יש למשל מישהי מתאימה מסביבת האנשים שאתה מכיר? הרבה פעמים אנחנו גם מחזירים אהבות קודמות".

בחיבורים ישנם כללי התנהגות ברורים. "כיום השוק הזה של פנויים־פנויות הוא קשה ומתסכל, ואנחנו רוצים לייצר חוויה אחרת ותחושת קהילתיות", אומרת שפירא. "למשל, אני אומרת למישהו: 'זה הטלפון, תתקשר אליה תוך 24 שעות, אתה לא נותן לה לחכות'. יש היום הרבה מקרים שבחורה יודעת שמישהו אמור להתקשר אליה, והיא יכולה לחכות גם שבועיים לטלפון ולהתייבש. אצלנו זה לא ככה. כמו כן, אנחנו לא 'ספיד דייטינג', אנחנו 'סלואו דייטינג'".

עד כמה תפקיד המלווה חשוב להצלחת הקשר?

"זהו תפקיד מאוד משמעותי. המלווה נותן תקווה והעצמה לחברים, עושה הרבה פעמים שיקוף של דברים ומעניק טיפים וכלים איך להתנהל בדייט. הרווקות המאוחרת היא תקופה לא פשוטה לאנשים, ואנחנו שם כדי להכיל ולהעצים אותם, לתת להם תחושה שהם לא לבד. כשאנחנו מייצרים שידוך בין אנשים, אנחנו נמצאים שם כדי לעטוף את הקשר. כלומר, אחרי שכבר היה דייט, והבחורה תגיד לי 'היה בסדר', אני אהפוך את הבסדר הזה לתחושה של 'בואי ניתן לזה עוד צ'אנס, נעשה עוד דייט'. היום יש לאנשים נטייה לוותר מהר, ואנחנו רוצים שהם לא יוותרו בקלות, אלא יראו את הפוטנציאל שיש בקשר. אנשים חושבים שהחיים הם כמו בפייסבוק, שהכול ורוד ונצנצים ולבבות, והם רוצים את החלום הזה. דווקא בגלל השפע שנמצא בפייסבוק ובאתרי היכרויות, הרי שכל הזמן יש תחושה שמשהו יותר טוב מחכה מעבר לפינה. לכן גם אנשים לא מתמסדים ולא נעצרים לרגע כדי להבין מיהם באמת ומה הם באמת רוצים".

ספרי על מקרה שבו הצלחת לגרום למישהו לשנות את דעתו.

"לאחרונה בחור בן 30 שאני מלווה סיפר לי שיצא לו להכיר מישהי. הוא הרגיש שיש חיבור חזק ביניהם, אבל היא מבוגרת ממנו בשנתיים וזה עצר אותו מלהתקדם. דיברתי איתו על כך שגיל זה רק עניין של כרונולוגיה, ושהוא כנראה מונע ממה שיגידו עליו. דיברתי איתו על שיטות לנטרל את כל מה שיגידו ועודדתי אותו לפתח את הקשר. לפני שבוע דיברתי איתו שוב, והבחור סיפר לי בשמחה רבה שהוא והבחורה ביחד".

היו גם פעמים שהתאכזבת?
"אני לא מתאכזבת, כי להתאכזב זה אומר שהייתה לי ציפייה מסוימת, ואילו אחד הדברים שאנחנו דוגלים בו הוא חוסר שיפוטיות. גם אם חשבתי שאיזשהו שידוך אמור להיות טוב, אבל זה לא הצליח, אני נותנת המון כבוד ולגיטימציה לתחושות של האנשים ולאינטואיציה שלהם. אנחנו לא תוקפים אותם, לא מתאכזבים, אלא מכילים אותם ומכבדים את השיקולים שלהם. מה שחשוב זה שתהיה למידה מאותה חוויה שלא צלחה ושלפעם הבאה נבוא יותר מוכנים, יותר בשלים ועם יותר הבנה".

לדברי שפירא, הרבה חברים מגיעים לחיבורים מפה לאוזן וגם דרך המלווים המתנדבים ש”הם השגרירים הכי טובים שלנו”. כיום מתנדבים בעמותה 120 מלווים, והיא מגייסת נוספים.

מי יכול להיות מלווה?

"אלה צריכים להיות אנשים שיש להם אינטליגנציה רגשית גבוהה, בעלי יכולת הכלה וחוסר שיפוטיות. אם יש להם רקע כמאמנים, עובדים סוציאליים או יועצים זה יתרון, וגם רצוי מאוד שיהיו בזוגיות".

לזהות את המצפן הזוגי

חיבורים כבר הוביל ל־25 חופות. כיום נמצאים במאגר של העמותה 954 איש, המשלמים דמי הרשמה חד פעמיים של 180 שקל, מה שנקרא "דמי רצינות". מתוך הרשומים חצי הם דתיים וחצי חילונים, כשמבחינת המגדר החלוקה היא ל־60 אחוז נשים ו־40 אחוז גברים.

יצחק קובלסקי, 33, מתווך נדל"ן מירושלים, הצליח לצאת מהמאגר לפני כמה חודשים. לעמותה הוא הגיע דרך חברו, בנה של ג'ודי שטרן. "אני דתי לאומי, ומאז שהשתחררתי מהצבא בגיל 23 הייתי בעולם הדייטים", הוא מספר. "אני נראה טוב, בא ממשפחה טובה, תמיד הכירו לי בחורות דרך כל מיני מכרים, אבל זה לא צלח".

היה עליך לחץ להתחתן?

"המשפחה לא שאלה אותי 'מתי אתה מתחתן?', אבל מבחינת התחושה זה קשה להגיע לארוחת שבת כשאתה לבד ואילו האחים והאחיות שלך נמצאים בזוגיות. זה לחץ של הסביבה, לחץ חברתי. כל החברים שלך נשואים, וגם אם לא נעים לך להודות בכך, אתה כן נמצא בלחץ לא נורמאלי. מרגישים זאת במיוחד כשמגיעים החגים ואתה לבד, או בשישי כשאתה צריך לארגן ארוחת שבת".

קובלסקי נפגש עם ג'ודי שטרן שהצמידה לו מלווה. "באישיות שלי אני לא אוהב שעוזרים לי בחיים", הוא אומר. "התקבלתי בצבא ליחידת דובדבן ללא פרוטקציות, אני אוהב להשיג דברים בעצמי, אבל בסופו של דבר הסכמתי להצטרף לעמותה. החונך שלי, אבי זדה, ישב איתי בפגישה הראשונה בבית קפה, ראיין אותי, והיה מתקשר אליי פעם בשבוע לשאול על ההתקדמות שלי בעולם הדייטים. הוא היה נותן לי המון טיפים. הוא אף פעם לא אמר לי 'תעשה ככה וככה', אבל הכלים שהוא נתן עזרו לי לדעת עם מי לצאת ואיך להתנהל בדייטים".

את אשתו מצא קובלסקי דווקא מחוץ למאגר של חיבורים. "היו שתי נשים שהכרתי לפני שהצטרפתי לעמותה ושהתלבטתי לגביהן. אחת מהן היא לורה, כיום אשתי. למעשה המלווה הוא זה שכיוון אותי. הוא שאל אותי איך אני מרגיש כלפי כל אחת מהן, או איך אני רואה את עצמי בעוד כמה שנים. השאלות שלו עזרו לי להקשיב לרגשות שלי, עזרו לי להתכוונן, וכשבחרתי לצאת עם לורה, הוא עדיין המשיך להתקשר. זה היה כבר סיבוב שלישי שלי איתה. פעמיים בעבר זה לא הלך בינינו, ואמרתי למלווה שאני לא יודע אם אנחנו יוצאים כידידים או כזוג. בסופו של דבר, תוך חודש התארסנו".

מה יש לך לומר לפנויים־פנויות?

"ברגע שיש צד שלישי, הוא מסייע לך. לכן אני ממליץ לרווקים לפנות לאיזשהו גורם שיכול לסייע להם בתחום הזוגיות, מישהו שאפשר להתייעץ איתו. לי אישית זה עזר".

"אני עוסק בתחום הטיפול, האימון וההנחיה, ואמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות משהו גם לטובת הקהילה. כך הגעתי לחיבורים", מספר המלווה, אבי זדה. "קודם כול, אני מנסה להבין את האדם בנוף המשפחתי שלו. בפגישה הראשונה חפרתי ליצחק בכל פרט רלבנטי שקשור לאישיות שלו ולמשפחה שלו, ואז שאלתי אותו: 'מה המצפן הזוגי שלך?'. כלומר, לא איזו בחורה אתה מחפש - האם בלונדינית, רזה עם עיניים כחולות – אלא מה אתה מחפש בזוגיות? מה חשוב לך בזוגיות, מה הופך את הזוגיות לנפלאה בעיניך ומה הופך אותה לבלתי נסבלת? ואז הוא ענה שהוא מחפש תשומת לב, אהבה, נתינה, רגישות, הקשבה, אכפתיות".

השלב הבא שזדה ניסה לברר עם קובלסקי הוא מה נדרש ממנו כדי שהזוגיות הזאת אכן תתרחש. כאמור לקובלסקי היו שתי אפשרויות וזדה ביקש ממנו לדמיין את החיים שלו עם כל אחת מהן. לנסות לבדוק מי מהשתיים גורמת לו להרגיש יותר את המצפן הזוגי שהוא מחפש. לגבי הבחורה שהוא התחתן איתה בסופו של דבר, זדה הנחה אותו: "אתה צריך להראות לה שאתה רציני, שאתה מעוניין".

זדה מציין שלדעתו בתקופה האחרונה ההגדרות של גבריות ונשיות היטשטשו. "גבר כבר לא יודע מה זה גבר, וגם לא יודע להגדיר לעצמו מה זה אומר 'גבריות'. התרבות היום מאפשרת לאנשים להיות יותר רגישים, אבל זה עדיין לא בא על חשבון המקום הזה שאתה הוא הגבר, אתה זה שצריך להראות כוונות".

מהם הקשיים העיקריים שפנויים־פנויות מתמודדים עימם כיום?

"לאנשים יש חוסר בהירות לגבי המטרות והרצונות שלהם, מה שיוצר קונפליקטים רגשיים. מצד אחד הם רוצים חתונה, מצד שני הם מפחדים ממנה. זה מאיים עליהם. העצה שלי היא קודם כול להקשיב פנימה לעצמך ולעשות את ההקשבה הזאת לא לבד. כשיש מישהו מבחוץ שמלווה אותך, אתה לא נמצא בתוך המיץ של עצמך. אתה יכול לקבל פרספקטיבה, כלים. זה מאפשר לך לדייק את המקום ואת הרצון שלך, ולעשות את הפעולות שיממשו את החלום שלך".

מתוך גיליון 229 של מגזין "נשים".