אנושיות חוצת גבולות: סיפורה של יהודיה פעילה חברתית שמסייעת גם לנשים וילדים מסוריה

"אי אפשר לצלם אותי. יש לי כל מיני מגבלות בגלל מה שאני עושה. אני מקווה שאת מבינה", מסבירה לי בנימוס גל לוסקי בשיחתנו הראשונה. בחלק מתמונות הארכיון שהיא שולחת לי היא עוטה חיג'אב ושמלות גלבייה ארוכות, כשרק פניה גלויות. כך במשך כ־12 שנה היא פועלת עם צוות הסיוע שלה IFA (‏Israeli Flying Aid) במדינות אויב שונות, מתלבשת בלבוש המקומי על מנת שלא יזהו אותה, ותחת מעטה סודיות, תוך שהיא מסכנת את חייה, היא מסייעת לאזרחים באזורים מוכי אסון, משבר וקונפליקט. מאז הקמתו, ארגונה של לוסקי העניק סיוע בטבח העם בסודן (2003־2004), בצונאמי בסרי לנקה, בשיטפונות בגיאורגיה, ברעשי האדמה באינדונזיה, פקיסטן ובהאיטי, במלחמה בעיראק ועוד מקומות שאת חלקם היא מנועה מלהזכיר.

בשנים האחרונות היא משקיעה את עיקר מרצה בסיוע לנשים וילדים סוריים, סיוע שהחל כבר באפריל 2011. בין הפרויקטים הקשורים לכך, אפשר למנות את “הסורים על הגדרות” - איסוף מוצרים, מזון וכסף לנשים וטף מרחבי הארץ (שיזמו שיבי פרומן ויואב בקשי יבין), “חום אנושי” - איסוף מזון יבש עבור הפליטים הסורים על ידי בני נוער ועוד. “אנחנו ארגון ישראלי לא ממשלתי, המבוסס על מתנדבים בלבד, אין בו מקבלי שכר”, מבהירה לוסקי. “הארגון מתמחה ברפואת חירום, טיפול בטראומה רגשית, דאגה למפעלי הזנה המוניים, פינוי הריסות ואיתור לכודים”. לוסקי היא אישה חדורת מטרה וכשהיא מספרת על הזוועות שנחשפת אליהן היא שומרת על איפוק, אבל מתחת לפני השטח אפשר להרגיש את הפצעים והצלקות שהיא סוחבת בנפשה, ובעיקר את חוסר הנחת שיש לה מכך שהמציאות הכואבת הזו נמשכת ואין בכוחה לעצור אותה חרף מאמציה. “אחד המקרים המזעזעים שנתקלתי בהם הן ילדות שעברו אונס קבוצתי מתמשך בסוריה”, מספרת לוסקי. “פגשתי ילדה כזאת, כשהיא בת 13, בלי הורים ועם תינוק בן שמונה חודשים שנולד מאונס קבוצתי שנמשך חמישה חודשים באחד הבסיסים הצבאיים של אסד”, היא ממשיכה ומספרת. “הילדה חולצה משם, וכיום היא נמצאת בבית יתומים מחוץ לגבולות סוריה. כשראיתי אותה, היא הייתה מאוד סגורה, מאוד מופנמת, והייתה לה צלקת ענקית על כל הבטן כתוצאה מניתוח קיסרי, כי היא לא הצליחה ללדת בגיל 12. יש המון מקרי התאבדות של נאנסות, או שאת פוגשת אישה צעירה שפונה אלייך ואומרת: ‘אני בהיריון מאונס, תעזרי לי לעשות הפלה’, ואין לי איפה לעשות לה הפלה”.

איך את מתמודדות עם המקרים הקשים האלה?
"זה נורא, פשוט נורא. יותר קל לי להתמודד עם סצֶנה של גופות, של עשן, מאשר לראות את הניצולים עם סבל ועצב וטראומות שאת יודעת שהסיכוי שהם יצליחו להשתקם מהם הוא אפסי".

ארגון שמקדש חיים

לוסקי, 49, נשואה לחבר הכנסת וסגן ראש השב"כ בעבר וכיום מנכ"ל רשות העתיקות - ישראל חסון, אימא לשניים (ילד בן 19 ותינוק בן שנה וחצי), מחלקת את חייה בין תל אביב לקיבוץ חוּקוֹק שבו גדלה. הארגון אותו הקימה בשנת 2005 פועל ביעדים משני סוגים - במדינות שאין להן קשר דיפלומטי עם ישראל ובמדינות האוסרות הכנסת סיוע מציל חיים לתחומן בעקבות סכסוכים או במהלך אסונות. בנוסף לפעילות זו היא גם מרצה על פעילות הארגון ועל דיני מלחמה ברחבי העולם

הרעיון להקמת הארגון נולד לפני 25 שנה בקיץ 1992 כשאחיה היחיד, ירון, נפצע בלבנון באורח קשה, אירוע ששינה את חייה. "זה קרה בשלב שבו בחיים שלי רדפתי אחרי כסף", היא נזכרת. "רציתי לגמור את התואר בקרימינולוגיה, לקנות בית, והפציעה של אחי נתנה לי להבין שרצתי אחר הדברים הלא נכונים. הבנתי שבכסף אי אפשר לקנות את הדבר הכי חשוב - את הבריאות של אחי. עד אז חשבתי שכסף יכול לקנות הכול, ופתאום הבנתי שזה לא ככה. ואז אמרתי שאת התובנות האלה אני הופכת לדרך החיים שלי".

אחיה של לוסקי החלים, והיא כפי שנדרה לעצמה, אכן החלה בדרך חיים חדשה. "הפעילות הראשונה שלי הייתה בשנת 1994 ברואנדה", היא מספרת. "היה שם רצח עם, ואני הצטרפתי לארגונים קיימים שעזרו במקום. אבל לאט לאט הבנתי שיש פערים מאוד גדולים והרבה ציניות ואינטרסים זרים בכל מה שקשור לנושא הזה של הצלת חיים וסיוע בינלאומי. באיזשהו שלב הבנתי שנשים וילדים בכל מדינה, ששייכים לצד הלא נכון של המפה הפוליטית, מנודים במזיד מסיוע. למעשה, שלטונות אפלים הופכים אסונות לנשק להשמדה המונית תוך כדי מניעת סיוע רפואי, מניעת מזון, תוך כדי הרעבה למוות, ואף אחד לא מגנה אותם במועצת הביטחון על זה. טבחי העם החדשים של העידן הזה עוסקים במניעת סיוע, ולאו דווקא בנשק חם או קר, ובמקום הזה רציתי להיות. זה גם מה שהוביל אותי להחלטה שאני רוצה להקים ארגון משלי. רציתי ארגון שמקדש חיים".

כאמור, הסיוע שהארגון מעניק הוא מגוון מאוד וכולל גם הכשרה של צוותי חילוץ מקומיים (כמו "הקסדות הלבנות" התארגנות אזרחית להגנה בסוריה). "אנחנו עוזרים עם מזון, ציוד, תרופות לבתי חולים", היא מפרטת. "בהקשר הסורי, למשל, גם דאגנו למדפסות תלת ממד שמדפיסות פרוטזות של ידיים. אנחנו גם דואגים להשכרה של יחידות חילוץ, לציוד אכלוּס (שמיכות, מזרנים ועוד), כשההתמקדות היא בנשים וילדים. החלטנו להתמקד דווקא באוכלוסייה זו, כי בנים מגיל מסוים כבר מחזיקים נשק, ואני לא רוצה לחזק אף צד בסכסוך זה או אחר".

ב־Israeli Flying Aid מתנדבים כיום 1,200 ישראלים, כולם יוצאי יחידות מובחרות, כאשר 20 אחוז מהם נשים. “מאוד קשה למצוא נשים עם יכולות טכניות”, מחייכת לוסקי ומוסיפה ש”כדי להתקבל לארגון צריך לעבור מבדקי התאמה, יש ‘וִיה דולורוזה’ לא פשוטה כדי להפוך לאחד מהמתנדבים. כמו כן, כבר חמש שנים שאני לא מגייסת מתנדבים חדשים, כי יש לי הצפת מתנדבים”.

מי יכול להתנדב לארגון?
"צריך שלאותו אחד יהיה פרופיל אמוציונאלי מאוד ספציפי, כי זה לא ללכת לפעול במדינה חברה. אלה אנשים שמבינים את המשמעות של לסכן את החיים שלהם לעיתים למען ילד של הקשים שבאויביך, והם עושים זאת מתוך תחושת חוסן לאומי ועוצמה. גם המוטיב של השואה מאוד חזק אצל המתנדבים. אנחנו, בתור עם שנפגע מהשואה, הרבה יותר רגישים לזוועות של אחרים".

לא מבקשים רשות להציל חיים

לפני שנתיים הוזמנה לוסקי להדליק משואה ביום העצמאות כאות הוקרה על פועלה. למרות ההערכה שלה היא זוכה, היא חיה בתחושת החמצה מתמדת. "אין שום סיפוק בעשייה שלי, יש תסכול נצחי", היא אומרת בצער. "מהסיבה הפשוטה שאת תמיד מגיעה לשטח שהצורך שלו הוא הרבה יותר גדול ממה שאת יכולה לתת, ולעזוב שטח כשנגמר לך הכסף והזמן - ואילו להם לא נגמר הצורך בעזרה הזאת - זה קורע לב".

ובכל זאת, מה מניע אותך?
"מה שמניע אותי זה חוש צדק מאוד מפותח ואיזשהו דחף של Never Again. כלומר, מבחינתי המורשת שהשאירו לנו ניצולי השואה וקורבנותיה היא להיות קולם של חסרי הקול. אני חונכתי בצורה כזאת שעזרה, סיוע וערבות הדדית הם חובה אזרחית ולא זכות בחירה. ואילו סיוע בחו”ל זה כבר בחירה. אגב, ככה אני גם מרכזת את המתנדבים שלי. אין אצלי אף מתנדב שלא עושה קודם כול משהו התנדבותי עקבי ורצוף בארץ”.

כשהיא אומרת שאין אף מתנדב שלא עשה קודם משהו משמעותי כאן זה כולל אותה. לוסקי מסייעת ומלווה ארגונים שונים בארץ, שותפה במיזם עם "תלפיות" העוסק בבניית מערכת טכנולוגית לאיתור בריונות רשת ופדופיליה, ופעילה בכל מצבי הקיצון בישראל: סיוע לצוללנים באיתור גופות טובעים, עזרה בחילוץ תרמילאים ישראלים בחו"ל, חילוץ בזמן שריפות ועד לתמיכה וטיפול בלוחמים ותושבים בעורף בזמני מלחמה.

יש כל כך הרבה מה לעשות כאן ובעולם, מדוע בכל זאת אתם בוחרים לסייע דווקא למדינות אויב?
"במדינות האלה הכי צריכים את הסיוע שלנו. דווקא במקומות הללו נוצר הוואקום של ארגוני הסיוע, שלא נכנסים לשם מסיבות שונות".

על הדרך שבה היא מגיעה למדינות אויב לוסקי כמובן לא יכולה לפרט, אבל לדבריה "כשיש רצון, אז יש יכולת, אבל אני חושבת שההצלחה היותר משמעותית שלנו כארגון זה לרתום רגשית את הצד שכנגד. כלומר, את משתמשת בסיפור כיסוי שמאפשר להם להכיל את העזרה שלך. הרי את לא תלכי למדינת אויב ותגידי שאת מישראל, כי אז הם יצטרכו לשרוף את הסיוע ולא יוכלו לקבל אותו. לכן כל הצוות עושה מה שצריך כדי להישאר בטוח וגם כדי לאפשר לצד השני להכיל את הסיוע ולהשתמש בו. אגב, לא פעם אנחנו עובדים בנראוּת אִסלאמית מקומית, כולל אותי".

יוצא לך לפעמים לחשוב על העובדה שהילד הזה שאת מצילה אותו עכשיו - הסורי או העיראקי - עשוי להתבגר ולהפוך לאויב שישנא את העם שלך ויילחם להשמדתו?
"אני מסייעת לילדים שנולדו הרבה פחות מבורכים ובטוחים מהילדים שלנו. ילדים הם ילדים והציווי שלי הוא הצלת חיים! באותה טבעיות שאני מצילה אותם, לא אהסס להביט עליהם מחור הכוונת, אם בעתיד יעזו לקרוא תיגר על שלמות ארצי ואזרחיה. אני פועלת ביעדים אלה מתוך חוסן רגשי ופיזי בזכות הצבא החזק שלנו! ואני לא שוכחת לרגע שבלעדי החוסן שהצבא נותן לנו, הייתי פועלת רק כאן ומסייעת רק בבית".

המוטו שמלווה את לוסקי והפך גם להיות הסלוגן של הארגון שהקימה הוא "אף אחד לא מבקש רשות להרוג, ואנחנו לא מבקשים רשות להציל חיים". יחד עם זאת, למרות שהיא פועלת במדינות כמו עיראק ופקיסטן, היא באופן מודע נמנעת מסיוע ברשות הפלסטינית. "בכל מקום שלישראל יש סכסוך פעיל איתו, אני מאבדת את האובייקטיביות ואני בוחרת צד, ואני בוחרת את הצד הישראלי; ולא רק שלא אעשה דבר לעזור לצד השני, אלא אני גם אהיה עסוקה לתת יתרון לצד שלי על פניו".

בנסיעות שלך ברחבי העולם, את עדה למראות שלא כל אחד היה מסוגל להתמודד איתם, ובו זמנית את מבינה שאין באפשרותך לעצור את הרוע הזה. אין רגעי ייאוש? רגעים שבא לך להרים ידיים ולחזור לחיים שפויים ונורמטיביים?
"בכל משימה יש רגע כזה. למשל באזור היזידי, ראיתי הרבה מאוד ילדות קטנות בנות חמש עד שמונה עם כוויות בידיים. האימהות שלהן היו קורבנות אונס, וכשאחת האִמהות ניסתה להתנגד, היו שמים אותה למען יראו וייראו במרכז המעגל ופשוט מציתים אותה, ואז הילדות שלה היו רצות ומנסות לכבות את האש. כשאני רואה את הרוע הזה ומבינה שאין לי סיכוי לתקן אותו, אז אני אומרת: 'למה אני צריכה להמשיך לעשות את זה? מה הסיכוי שלי בכלל לעשות שינוי?', אבל אז אני גם מבינה שכל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. בכל ילד שפגשתי, ראיתי את הילד שלי, וזה גם מה שמזיז אותי".

עד כמה הפחד הוא שותף נלווה למשימות שאת יוצאת אליהן?
"כשאת מסתובבת בשטחי לחימה שמופגזים, אז את בסכנה כמו כל אחד אחר. כשאת הולכת לרעש אדמה ויש אפטר שוק, החיים שלך בסכנה, ולמרות זאת את שם. השאלה שאני שואלת את עצמי כל פעם כשאני משקשקת מפחד זה מה מפחיד יותר - האם לאבד את החיים הפיזיים שלי בניסיון להציל מישהו אחר, או האם מפחיד אותי לחיות את יתרת החיים שלי בלי חמלה? והתשובה היא אחת - בשבילי ובשביל יתר המתנדבים שלי גזר דין מוות הוא לחיות את החיים האלה ללא חמלה. אגב, הפחד הכי גדול שלי זה שיקרה משהו לילדים שלי כשאני רחוק. על עצמי אני לא פוחדת".

השדים בוכים בלילה

לפעילות הסיוע וההצלה של מתנדבי ארגון IFA יש השפעות נפשיות לא מבוטלות הכוללות גם תסמינים פוסט טראומתיים. לוסקי מודה שזה לא פוסח עליה. “יש לי הפרעות שינה, שערות לבנות ופיגמנטציה”, היא מספרת. “השדים עולים בלילה כשהבית שקט. אני מתעוררת, לא מצליחה להירדם, וזה נורא קשה. זו טלטלה גדולה מאוד לבוא מעולם הניזוקים חזרה לעולם שלנו, ולא משנה כמה זמן נמשכה המשימה, 48 שעות או שבועיים. זה פשוט הולם בך רגשית. כשאני חוזרת ארצה, זו תחושה כאילו לא הייתי פה מאה שנה וכדור הארץ הזה המשיך להסתובב בלעדיי תקופה מאוד ארוכה. בארגון יש מתנדבים שעושים סוויץ’ מהר, ויש כאלה שמביאים את הזוועות הביתה, והמשפחות שלהם משלמות מחיר”.

את מוצאת עצמך בוכה הרבה במסגרת פעילותך?
"לפעמים אני עובדת 20 שעות, בוכה שעתיים וישנה שעתיים. אבל הבכי לא עוזר, הוא לא מעביר את הכאב, והוא אפילו לא ונטילציה. בעיסוק שלי אני חייבת להראות חוזק. אני אוספת את עצמי, כי לא מגיע לילדה הקטנה שאני פוגשת עוד עצב. אין לי את הפריבילגיה להחצין בפניה את מה שאני מרגישה. וגם מי אני שארשה לעצמי להתייאש, כשאני מגיעה מעולם כזה בטוח ומוגן?".

איך את מצליחה לשמור על השפיות הנפשית שלך?
"יהיו כאלה שיגידו לך שאני לא שפויה שאני נוסעת ושמה את הילד שלי לשבועיים אצל הסבתא, אבל אני חושבת שאני מאוד שפויה. אף פעם לא הלכתי לפסיכולוג. אני לא חושבת שחיטוטים בנשמה מקדמים לאנשהו. אני מאמינה שלהיות פרואקטיבי מחזק אותך יותר".

אחרי כל הדברים שחווית וראית, את לא מאוכזבת מהאנושות?
"אני מאוכזבת, כי אני לא חושבת שיש הנהגה בעולם, אלא יש פוליטיקאים קטנים וירודים. זה הקושי האנושי. למשל, כשאני שולחת אספקה לבית חולים סורי ובבוקר הוא מופצץ, אז מה אני צריכה להרגיש? התסכול הוא נורא קשה, כי אני מגייסת כסף, מגייסת תורמים, מתנדבים, מכינה את כל האופרציה, מדברת עם מנהל בית החולים, מוודאת שהוא קיבל את הסיוע שלי, ושעתיים אחרי זה המוח שלו שפוך על הרצפה. אני יכולה להגיד לך שאם הפוליטיקאים שלנו היו מרגישים קצת כמו המתנדבים של הארגון, העולם היה נראה אחרת".

לוסקי מספרת שלמרות המאמץ לא לחשוף את העובדה שהיא מישראל, קרה כבר שהסורים הבינו שהיא ישראלית. "במקרה אחד, למשל, אחרי שלוש שנות עבודה משותפת בחרתי לשתף בעובדה שאני מישראל, ואז נעמד מולי קצין בכיר ואמר: 'עכשיו אני מבין, את לא חברה, את אויב ותני לי להגיד לך דבר אחד - לא משנה מה עשית בשביל הילדים והנשים של סוריה, אני גומר עם אסד ובא אלייך'. ואז אמרתי לו: 'החלק הראשון של המשפט שלך להוריד את אסד נראה לי נכון לכם הסורים, ואילו החלק השני של המשפט 'לבוא אליי' קצת פחות חכם מצדך, כי בפעם האחרונה שניסית לעשות לי את זה השארתי אצלי רק את רמת הגולן. בפעם הבאה אני מגיעה עד דמשק'. מצד שני, יש גם תגובות חמות. למשל, יש סורי שפגש את העשייה שלנו והקים אתר בשם 'Thank you Am Israel’”

לא את כל מה שקשור להפעלת הארגון לוסקי באמת אוהבת. למשל, עבורה גיוס כספים לטובת הארגון זוהי משימה מזעזעת. “אני שונאת את זה, אבל אני עושה את זה”, היא מודה. “בגיוס כספים לארגון כמו שלי יש כמה מורכבויות. תורמים לרוב רוצים קרדיט, כלומר שיידעו שהם עשו משהו טוב; אבל במקרה שלנו איך אני יכולה לשים שלט במרפאה סורית שהציוד למשל נתרם על ידי יעקב כהן? גם הרבה תורמים נקשרים למתנדבים ואז נוצרת אצלם דילמה, כי בעצם בתרומות שלהם הם מסכנים אותנו כשאנחנו יוצאים למבצעים”.

לוסקי מציינת שהתורמים הם גם מחו”ל וגם מהארץ, אבל “לצערי יש יחסית מעט תורמים ישראלים. אני חושבת, שעד כמה שזה פרדוקסאלי, כאן בארץ ארגון Israeli Flying Aid פחות מוכר מאשר בחו”ל”.

איך המשפחה מגיבה לעבודה שלך?
"גדלתי בלי אבא ואימא שלי היא אישה יוצאת דופן. זה בלט גם בילדות, בתנועה הקיבוצית. היא הייתה מזכירת הקיבוץ, בתקופה בה זה היה נדיר לאישה. עם זאת, היא לא אוהבת את העיסוק שלי, הן בגלל הסיכון וגם בגלל שהייתה רוצה לראות אותי עם פנסיה שתקנה לי יציבות כלכלית. אבל היא תמיד הייתה שם כדי לתמוך. לא הותרתי לה הרבה ברירות", היא מחייכת.

איך את בתור אימא מסתדרת עם כל ההיעדרויות האלה מהבית?
"שוב, בזכות אִמי. בורכתי באימא מהממת שנתנה לי כל השנים כתף. בני הבכור מאוד קשור אליה. אגב, מהיום שהוא נהיה קוגניטיבי ויכול היה להבין, הוא תמיד ידע מה אני עושה ותמיד שיתפתי אותו. תיארתי בפניו מה זה לגור בלי בית, בלי אוכל, מה זה כשאתה לא מוצא את ההורים שלך - וזה תמיד היה נגמר באמירה שלו: 'אימא, הם צריכים אותך יותר ממני, עכשיו תלכי, אני נשאר עם סבתא'. כשהוא גדל, הוא גם התלווה אליי. למשל, ברעש האדמה בהאיטי בינואר 2010 הוא היה שלושה שבועות בבית יתומות. כשהוא חזר ארצה, הוא אמר שזו הייתה החוויה הכי משמעותית שהייתה לו, חוויה מעצבת חיים.

"אני מסתדרת גם בזכות בעלי שמאוד מפרגן לי, ואני רוכשת לו הערכה רבה כי אני יודעת שהרבה יותר קשה להישאר בבית ולדאוג למישהו שיקר לך, מאשר להסתכן בעצמך".

עכשיו כשאת בבית, בארץ, בחיק המשפחה, את מצליחה לנוח קצת?
"אני לא נחה על זרי הדפנה והראש שלי כל הזמן עסוק בלתכנן את המשימה הבאה. בחרתי ללדת את הילדים שלי ליקום הזה, וזו האחריות שלי כלפי ילדיי להשאיר להם את המקום הזה קצת יותר טוב ממה שקיבלנו אותו".

הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון 225 של מגזין "נשים".