"לא יהיו פה יתומים מאב ומאם", כך הכריז שמעון פורשר, ממפקדי קיבוץ בארות יצחק, בערב שבת של ה' באייר תש"ח. באותו ערב, יום לאחר נפילת גוש עציון, החלה ההתקפה המצרית על הקיבוץ, ובבארות יצחק הפנימו את הלקח העגום מהטבח בכפר עציון. הילדים והנשים פונו מיד ושאר הלוחמים נלחמו בגבורה באחד הקרבות הפחות ידועים של מלחמת העצמאות. בארות יצחק איבד 17 לוחמים ולוחמות בקרב ההישרדות שלו, שבלם את ההתקדמות המצרית צפונה, אך הקיבוץ מעולם לא הוקם מחדש באותו מקום.
"11 נקודות התיישבות של הקיבוץ הדתי היו בזמן מלחמת העצמאות", מספר נחום ברוכי, תושב בארות יצחק וחוקר תולדות הקיבוץ הדתי. "מתוכן חמש חרבו לגמרי. ארבע חרבו טוטלית, ובארות יצחק חרב ולא הייתה אפשרות לשקם אותו".
למרות החורבן העצום של כפר עציון – 82 נופלים מחברי הקיבוץ, שהותירו אחריהם 60 יתומים ו-34 אלמנות – הקבוצה שנותרה הצליחה לשמר מרכז כוח, הרחק ממקום הקיבוץ. "הלכידות של האלמנות הייתה מקור כוח ליתומים, שגדלו יחד כחמש שנים בסמוך לבת ים", מספר אמיתי פורת, בנו של חנן פורת ומזכ"ל הקיבוץ הדתי. "הקבוצה הזאת ניסתה להישאר ביחד כקבוצה כדי לשמור על החוסן, וגם הילדים, שהיו יחסית קטנים, גדלו באיזושהי צורה בריאה. לא הייתה להם רק חוויית יתמות. למבוגרים היה הרבה יותר קשה. הם חיו כך לאורך חמש שנים, ובסוף התקופה הזאת בשנת 53' פיזרו אותם".
עסקנו בבנייה, לא בזיכרון
בשונה מבארות יצחק, שכאמור לא חזר לנקודת ההתיישבות הגאוגרפית שבה חרב, בכפר עציון הובילו ילדי הנופלים את המאבק לשוב דווקא לקיבוץ החרב. פורת מספר כי החזרה למקום החורבן והטבח לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור הגוש לא הייתה פשוטה: "הייתה דילמה קשה מאוד – אם אפשר לחזור ולהקים את היישוב באותו מקום. היה חשש שהשואה הקטנה שהתרחשה שם יכולה לקרות שוב. הצעירים הובילו את המהלך, ואצלם הייתה התלהבות מאוד גדולה, סוג של חלום ילדות שהם יכלו להגשים אחרי ששת הימים. גם מהצד של הקיבוץ הדתי התלבטו אם נכון לחזור להתיישבות בגוש עציון, אבל בסופו של דבר החבורה הזאת הובילה והקיבוץ הדתי הצטרף וליווה את העולים".
העובדה שכיום, 69 שנים לאחר נפילת גוש עציון, האזור ובתוכו קיבוץ כפר עציון פורח ומשגשג מקלה את שימור זיכרון הנופלים. לדברי פורת, הקיבוץ חי את הסיפור: "בתוך כפר עציון הסיפור של מורשת גוש עציון, של כפר עציון ההיסטורי או כל מה שקשור במורל של הלוחמים, הוא משהו מאוד חזק בנרטיב העצמי ובאתוס של המקום. לפעמים זה אולי חזק מדי, אבל זה סיפור מאוד מיוחד, זה מאוד חזק במעבר אצלנו בין יום הזיכרון ליום העצמאות. זה חלק ממה שמכונן את הזהות ואת הדנ"א המשותפים".
האם מנסים להשכיח סיפורי גבורה מהקיבוץ הדתי?
ברוכי משחזר כי בשנותיו בתנועת הנוער בני עקיבא, סיפרו את סיפור הגבורה של קיבוץ נגבה, ואילו סיפורו של בארות יצחק פשוט לא סוּפר: "הקיבוץ הדתי היה שבור, רצוץ ומרוסק אחרי מלחמת השחרור, ולא היה מסוגל לעשות כלום, במזכירות הקיבוץ בזמן המלחמה היה חבר וחצי, כל השאר נלחמו כל אחד בקיבוצו. לא הייתה הנהגה מסודרת באותם ימים ולא ידעו בכלל איך לשמר את הזיכרון הזה. ההבדל בין נגבה ובין בארות יצחק הוא כזה: את מגדל המים של נגבה שימרו. טיולי המורשת נסעו לנגבה ולא לבארות יצחק, לא ידעו בכלל את הסיפור. בבארות יצחק לא היה מי שיספר את הסיפור. קבוצת סעד (אחד הקיבוצים שהוקם בסמוך לבארות יצחק שחרב – ח.ש.) גדלה והפכה להיות משק משגשג, והם לא התעסקו בלפרסם את בארות יצחק".
גם הציבור שלנו לא שימר מספיק
האם לא זוכרים את סיפורי הגבורה של הקיבוץ הדתי באופן מכוון? האם המיתוסים הגדולים נעדרו מהזיכרון של הציבור הזה? ברוכי טוען כי התפכח מטענות הדיכוי. "אני שייך לכמה קבוצות מיעוט שלא סיפרו עליהן, מי שלא סיפר לא שמעו עליו. אני גדלתי על הטענה שאנחנו הודרנו והופקרנו למקומות הכי קשים ולכן נדפקנו. אני לא מאמין בזה. זה לא נכון.
"ברגע שנוצר מיתוס, הוא קיים וקשה לשנות אותו בזיכרון הקולקטיבי. אנחנו אוהבים לטעון שיש הדרה מכוונת, ואילו אני בעצמי חושב שהציבור שלנו לא שימר ולא סיפר מספיק. היום אני מנסה לתקן את זה ולספר את סיפורו של בארות יצחק".
פורת פחות נחרץ באופן שבו הוא תופס את עיצוב הזיכרון ביחס לקיבוצים הדתיים: "ברור שהשאלה היא מי מספר את הסיפור ואיזה מקום יש לו במדינה. בשנים הראשונות הובילה תנועת העבודה את המדינה ואת ההתיישבות שלה, והסיפור שלנו לא היה במיינסטרים מבחינה פוליטית. הייתה פחות תשומת לב לסיפור שלנו. הסיפור לא חלחל לציבור הרחב כמו סיפורים אחרים".
הדרת "הזיכרון הדתי", אם הייתה או לא הייתה, לא מעסיקה כיום את נציגי הקיבוץ הדתי. הם עסוקים בעדכון ובשימור הזיכרון. בכפר עציון נחנך לא מכבר חיזיון אור-קולי חדש המספר באופן עכשווי את סיפור הקרב הדרמטי, ואילו ברוכי מספר שבתקופה זו של השנה היומן שלו מלא, כי הוא עוסק כל כולו בהנחלת המורשת של בארות יצחק לדורות הבאים.