בשנת 1967 הייתה בת שבע צייזלר סטודנטית לתאטרון באוניברסיטת תל אביב ושם הכירה את חנוך לוין שכתב את הקברט. העיסוק של לוין בנושא היחסים בין יהודים וערבים התחיל עוד לפני המלחמה, והוא ואלכס כגן, שכתב חלק מן המוזיקה של הקברט, פנו את צייזל כשהחליטו לנסות ולהעלות מופע שכלל את השירים שלהם.
אחרי המלחמה, ולאחר שצייזלר כבר סיימה ללמוד, לוין הביא את החומר שלו לבמאית עדנה שביט, שהייתה מורה של צייזלר. שביט הזמינה חלק מן התלמידים שלה לשעבר לקרוא את החומר, ומתוכם צמחה הקבוצה שהעלתה את "את ואני והמלחמה הבאה". החומרים לא היו קלים, והיו בין השחקנים שהחליטו שהם לא מוכנים להעלות אותם, אך לבסוף התגבש האנסמבל. הקברט נכתב תוך כדי הפקה, חומרים נכנסו ויצאו, שונו ושופרו, וחברי האנסמבל למדו להכיר זה את זה ולמדו איך לעבוד יחדיו עד שהיו מוכנים להעלות את הקברט.
"את ואני והמלחמה הבאה" עורר תשומת לב רבה מרגע שעלה על הבמות. אנשים רבים נפגעו ממנו והתקשו להתמודד עם האמירות הקשות העטופות לעתים ברכות, אבל אחרים מצאו בו הד לתחושות ולהרגשות שלהם ובאו לצפות בו שוב ושוב, עשר פעמים ואף יותר. הקברט עלה בכל רחבי הארץ, ובחלק מן המקומות התקבל בעוינות ואפילו באלימות. צייזלר מספרת על להופעה באחד הקיבוצים שבהם נזרקו לעברם כיסאות ולאחר מכן אחדים מן הצופים החלו לפרק את הבמה בעוד ההופעה נמשכת. אבל מי שקיבלו אותם בהבנה הכי רבה, אומרת צייזלר, היו דווקא הפצועים והמשפחות השכולות, שהביאו עוד ועוד צופים כדי שיוכלו ללמוד מן הקברט משהו מהתחושות הקשות שלהם עצמם כלפי המלחמה ומוראותיה.
ההופעה ב"את ואני והמלחמה הבאה" הייתה חוויה מעצבת בחייה של צייזלר, האנשים שפגשה בכל רחבי הארץ, הרגשות שלהם נחשפה, טובים ורעים, והלקחים שלמדה עדיין מלווים אותה. בשנת 2004 התכנסו שוב חברי האנסמבל כדי להעלות גרסה חדשה של הקברט, שהאמיתות שבו נצחיות.
מתוך הפרויקט "50 שנים 50 פנים" של מוזיאון מגדל דוד בירושלים. בימוי והפקה: משה אלפי.