רגע אחרי חגיגות שמחת אדר, התכנסו הנשים העסוקות ביותר בחודש זה בסטודיו של צלם המגזין, רמי זרנגר לצילומים ולריאיון, והעיר תל אביב צהלה ושמחה! תוססות ומלאות אנרגיה הן התחבקו, החליפו בגדים לצלילי המוזיקה הקצבית, כובעים התעופפו באוויר, כיסויי ראש וגם קפיצות וקריאות נלהבות. אין הרבה נשים שעוסקות בתחום בארצנו הקטנה ועל אחת כמה וכמה נשים דתיות, אך במקרה הזה שמן הולך לפניהן לא רק במגזר. כדאי שתכירו: די־ג'יי מיקה, די־ג'יי מירי ודה־ג'ה (די־ג'יי רחלי) הן נשים שהמוזיקה היא החמצן שלהן והן בחרו במקצוע שמהותו מילה אחת חשובה: לשמח. תחרות? לא כאן. הן משתפות פעולה, מפנות אירועים אחת לשנייה אם הן לא פנויות ומאמינות ש"הקב"ה שולח מספיק אירועים משמחים עבור כולן".
המוזיקה הייתה אלוהים
למיקה יסוד (38), נשואה לגיא ואם לשלושה, היו שתי תקופות תִּקלוט בחייה: זו שלפני החזרה בתשובה, וזו שאחרי – שנמשכת עד היום. המוזיקה, תמיד הייתה השפה שלה.
היא גדלה בחולון למשפחה חילונית, הורים עם נטייה היפית שגדלו בסיקסטיז וחשפו אותה למוזיקה של לד זפלין, ג'ניס ג'ופלין, החיפושיות ועוד. "המוזיקה הייתה מאוד נוכחת בבית. תמיד", היא מספרת. אימא שלה תמיד הייתה גם בחיפוש רוחני ובשלב מסוים החשיבה עצמה תלמידה של הגורו ההודי - אושו. כשמלאו ליסוד שבע שנים הוריה התגרשו: "אני מרגישה שפיתחתי רגישות שמיעתית גבוהה כילדה, אולי כדי להבין מה קורה בבית, כי בזמן הגירושין ההורים לא דיברו על זה לידנו, בחינת מעז יצא מתוק", היא מחייכת בקריצה. לאחר מכן היא עברה לחיות עם אביה ואשתו החדשה שגידלה אותה באהבה רבה. "כשבאו לבקר אותי בתור ילדה, חברות ומשפחה, תמיד נהגתי להשמיע מוזיקה ולהתעסק בה. המוזיקה הייתה מפלט עבורי, מקום מנחם, מגונן, עשיר. גם בהמשך, בכל מקום שבו עבדתי בעבודות זמניות, הייתי זו שאחראית על המוזיקה".
כשיסוד התבגרה מעט ויצאה לעולם הגדול היא החלה לנדוד בין הודו לניו יורק, בין צלילי המזרח לצלילי המערב. כשחזרה לארץ עברה להתגורר בירושלים מתוך סקרנות ולאחר מכן עלתה צפונה ללמוד חינוך מיוחד ואמנות במכללת תל חי. שם פגשה את בעלה גיא, שאיתו התחתנה רק כשבנם הבכור הגיע לגיל שלוש. "היינו נון קונפורמיסטים אידיאליסטים", היא מספרת. "היינו מאוד לא קשורים ליהדות, כמעט לא מלנו את הילד. כשהבכור היה בן חצי שנה, נסענו להודו לטייל. חיפשו שם מישהו שינגן מוזיקה במסיבות פרי דאנס אורגניות. התחלתי לתקלט שם וזה היה מאוד מוצלח ומרגש. כשחזרנו לארץ המשכתי לתקלט כאן ולבנות את השם שלי ואת הקריירה". ואז, כשבנם היה בן שלוש, היא נכנסה להיריון נוסף, שלא התפתח כראוי והסתיים בלידה שקטה. זה גרם למשבר בחייהם ושם החלו לעלות שאלות של חיים ומוות – מה שגרם לבעלה גיא לחזור בתשובה בעוד שהיא נשארה אז חילונית.
"הוא מאוד כיבד את המקום שלי, כי אחרת זה היה יוצר בעיה. הוא מאוד שונה ממני", היא מספרת. "עוסק בנגרות, איש של עבודת כפיים, עבד של השם. אין לו פייסבוק, אין לו סמארטפון, ואני כולי אינסטגרם ופינטרסט וגאדג'טים וטכנולוגיה. הוא תומך בי מאוד ובלעדיו הקריירה שלי לא הייתה מתפתחת ככה. הרגשתי שהשם נתן לי את המתנה של המוזיקה: להקשיב למה שמתנגן וקורה כרגע, ובזמן אמת להחליט מה יהיה השיר הבא, להרגיש את הקהל, להרגיש אנשים, לתקשר איתם, להוביל. מוזיקה זה הרבה מעבר למילים".
בזמן שבעלה הלך והתחזק בשמירת מצוות, מיקה בנתה את השם שלה והמסיבות בהן תִּקלטה הפכו להצלחה מסחררת. "אחרי כמה שנים, ללא שום טריגר חיצוני, הבנתי שיש השם בעולם, זה נבט מתחת לפני השטח. באותה תקופה הייתי בנסיקה מקצועית. השם והמוניטין שלי עפו, תכננתי מסע הופעות בחו"ל והייתי אמורה לחמם להקה מוכרת שהגיעה לארץ מחו״ל לפסטיבל מוזיקה בינלאומי; הגיג הזה נסגר כמה חודשים לפני שהתחלתי לשמור שבת. הפסטיבל היה מורכב משלוש שבתות, אחת לחודש ולא ידעתי מה לעשות. מה שקרה בפועל היה השגחה מיוחדת במינה: אחרי השבת הראשונה של הפסטיבל, לא נרכשו מספיק כרטיסים והוא פשט את הרגל ולא המשיך באותה שנה... ככה שיצא שלא הייתי צריכה לחלל עוד שבת.
"זו הייתה עוד אחת מנקודות המִפנה בתחילת החיים הדתיים שלי. אז התחיל כל הדיאלוג של איך עושים את זה בלי לוותר על המתנה הייחודית שקיבלתי מהשם, איך עושים מוזיקה בצורה אחרת. כן מעורב? לא מעורב? עד היום הדיאלוג הפנימי הזה לא נפסק. היה שלב קצר שבו לא תקלטתי בחתונות מעורבות, אבל היום אני כן".
מה ההבדל בין חייך כדי־ג'יי חילונית וכיום כדי־ג'יי דתייה?
"לפני תהליך התשובה המוזיקה הייתה האלוקים שלי״, היא מחייכת. "בזמנו היו לי ליינים של מסיבות עם מוזיקת עולם, גרוב, שמוזיקה טובה ואלטרנטיבית הייתה העניין שלהן. מאז התשובה פיתחתי תת התמחות בניואנסים של העולם הדתי על גווניו. האמת, זה מקסים. מוזיקה מחברת בין כולם. אני רואה אנשים שמתחתנים לאחר שעשו מהלך אחר מההורים שלהם, כמו בחזרה בתשובה, וזה יוצר מתח ביניהם, המוזיקה היא גשר מעל כל הסטרס הזה. באים לשמוח. אני עושה מסיבות ריקודים גם לנשים במגזר החילוני, יש לזה ביקוש גם שם. השם שלי נשאר בקהל החילוני. היום אנחנו חיים בפרדס חנה, בקהילה שהיא מאוד פרי סטייל, ברסלבים, חילונים ו"האוהל הקדוש" (אוהל התפילה השכונתי, ג"ה). יש כאן הרבה מוזיקאים והייתי בין היתר חלק מהצוות שהקים את "רדיו חנה" שמשדרים בו שילוב של כל הסגנונות והגוונים.
"מה עוד השתנה? היום לא אנגן טרקים שהם עם מילים לא נעימות או גסויות. הפסקתי להופיע בפאבים ואני לא מופיעה גם במקומות שאינם כשרים. אני היום מחוברת מאוד גם למגזר הדתי האנגלו־סקסי, שמאוד פתוח לסגנונות שונים של מוזיקה, ובאופן אישי, מאוד מחוברת למוזיקה ישראלית עכשווית. איזה שפע מדהים יש לנו פה בארץ. איזו מוזיקה מעולה! אני מתכננת לפתוח וידיאו בלוג על זה ממש בקרוב".
יש ביקוש בקהל הדתי גם למוזיקה שהיא לא יהודית?
"כן בוודאי, יש צמא למשהו מעבר. אם אני שמה יותר מדי מוזיקה דתית, אז רוצים לעבור הלאה. לכן יש לי יתרון שאני באה מעולם חילוני נוטף גרוב", היא מחייכת. "יש תורה של רבי נחמן שאומרת שמאז שחרב בית המקדש, החן והחשיבות עברו לגויים. הגרוב זה החן הזה בעיניי. אני חושבת שתפקידם של בעלי התשובה הוא לקחת את כל החן הזה, הגרוב הזה, ולהביא את זה פנימה לתוך העולם היהודי. כל המוזיקאים שחוזרים בתשובה מביאים הרבה מהחן הזה למוזיקה המתחדשת".
מוזיקה כהסכם שלום
רחלי אנקרי (31) היא היחידה מבין השלוש שגדלה בבית דתי לאומי ולא חזרה בתשובה. שם הבמה שלה הוא דה-ג'ה – שמשמעותו גם די־ג'יי בת וגם "רעש" בערבית. במקור היא משלומי בצפון הארץ, היום היא גרה במושב צפריה יחד עם בעלה ידידיה אנקרי, רקדן בלהקתם של ניר בן גל וליאת דרור, דתי לשעבר המגדיר עצמו כחובש כיפה שקופה, אדם מאמין שחי בדיאלוג עם אלוהיו, ובתם בת השנה - תגל אהבה.
אנקרי מחוברת למוזיקה מאז שהיא זוכרת את עצמה ובגיל 14 כבר כתבה והלחינה שירים מקוריים באולפנת כפר פינס, שם למדה. שבר גדול שינה את חייה באחת כשהייתה בכיתה י"א - אחיה, אשר זגורי, שהייתה קשורה אליו מאוד, נהרג במהלך שירותו הצבאי בציר קרני־נצרים הסמוך לעזה. כשהייתה באבל ולא הבינה איך העולם ממשיך להתנהל כאילו "עסקים כרגיל", המוזיקה נשארה ערוץ פתוח עבורה. "כל שנה באזכרה כתבנו והלחנו לו אחי נתנאל ואני שיר", היא מספרת. את השירות הלאומי היא עשתה בעמותה של נפגעי טרור, שעבורה הכינה סרטים על הנופלים.
עם תום השירות, כשחשבה על לימודים במדרשה ואספה חומרים לאלבום, נתקלה יום אחד במודעה ללימודי סאונד בתל אביב. "הגעתי ילדה דוסית יחידה בין מאתיים בנים חילונים לבית הספר 'סאונד' של יואב גרא השוכן בדרום תל אביב", היא נזכרת בחיוך. "למדתי שם שנתיים, סאונד והפקה. כל מה שקשור לתוכנות, אולפני הקלטה והגברת הופעות חיות. במקביל הקלטתי שירים לאלבום של אחי ובעשור לציון מותו הוצאתי את האלבום 'אשר אהבתי'. במהלך השנים לימדתי סאונד במכללה חרדית והייתי אחראית על הסאונד ב'אברם בר' שבבניין כלל בירושלים".
בחיידק התקליטנות היא נדבקה כשעבדה יחד עם זמרת מהמגזר החרדי על אלבום סולו שלה, עשתה לה את הסאונד ותקלטה בחלק מהשירים. "לפני ארבע שנים יצאתי לדרך עצמאית. היום אני מלמדת סאונד בבית הספר להנדסאים באוניברסיטת אריאל ומתקלטת המון בכל הארץ. איפה שאנשים אוהבים לרקוד ויש שמחות. מוזיקה זה תדרים, והם משפיעים על העולם הרגשי. אנשים שרבו רגע לפני האירוע, בבחירה של שיר נכון אני מצליחה להשכיח מהם הכול. מוזיקה באירועים היא הסכם שלום, היא מטשטשת את כל הפערים, על הרחבה כולם אחד עם הביט". רוב הקהל של אנקרי הוא קהל דתי. "זה לא דבר סתמי", היא מסבירה. "לבחור עם זוג שיר לחופה זו אמירה. יש הורים שהתקשרו ומספרים שאירוע בר המצווה המגניב מיצב את הילד מחדש בכיתה. באותה מידה שיש כוח למנף אירוע ואנשים, בשנייה אחת אפשר חלילה גם להרוס אירוע".
גם אצלך חודש אדר תמיד עמוס?
"פורים סגור אצלי כבר מספטמבר. החל מר"ח אדר ועד ליום אחרי שושן פורים אני מתקלטת כל יום במסיבות נשים בכל הארץ, למעט יום האזכרה של אחי, שגם הוא בחודש אדר, זה חודש עמוס ביותר עבורי, אבל זה כיף, אלה מסיבות מגניבות. בשאר השנה אני מגבילה את עצמי לשני אירועים בשבוע. המסגרת הזו שומרת עליי ועל המשפחה שלי בריאה וקרובה".
אנקרי מספרת שלמיקה יסוד יש קשר להיכרות בינה לבין בעלה: "אחותו של ידידיה הכירה בינינו, ויום אחד יצאנו לירושלים, ל"בוגי", בזמן שמיקה יסוד תקלטה שם. לא הכרתי אותה אז. ביקשנו ממנה לשים לנו שיר מסוים, ואז ראיתי אותו פעם ראשונה רוקד – והוא פירק לי את הלב. אנחנו רוקדים הרבה בבית והאמת היא שהוא גם די־ג'יי לא רע כי יש לו חוש קצב מצוין".
אני מבינה שהקשר שלך עם הקולגות הוא טוב.
"כן, אלה יחסים טובים מאוד, מלאי פִרגון, אנחנו מעבירות עבודות אחת לשנייה. מאמינות שיש לכולם. לשפע הרוחני אין תקצוב. וחוץ מזה, אדם לא נוגע במוכן לחברו. היום יש יותר ביקוש לדי־ג'יי כי אנשים מבינים שכדי לרקוד ריקודים חסידיים לא חייבים להביא להקה ובחצי מהמחיר של להקה אתה מקבל רפרטואר של מוזיקה מאוד רחב באירוע".
איזה סוגי מוזיקה את אוהבת?
"אני אישית אוהבת מוזיקת עולם ובלקן, אוהבת לערב בין ישן לחדש, ליצור קישורים רעיוניים בין טרקים וחיבורים מעניינים. אבל באירועים – אני אוהבת את המוזיקה של בעלי האירוע. זה מקצוע שמבקש את הלב שלך הרבה יותר מאת הגרוב והחוש הטכני שלך. אני זורמת עם בעלי האירוע ומסייעת להם לבחור את הקו האהוב עליהם".
מיץ פטל
מירי פטל (27), היא הצעירה מבין השלוש, נשואה טרייה לאבישי דרעי, עורך דין וכדורסלן, והשניים מתגוררים כיום בשכונת עין כרם, ירושלים. היא גדלה בשכונת רמות בבירה, לאבא חוזר בתשובה ולאם חילונית, צעירה מבין ארבעה ילדים, למדה בבית ספר חילוני והתמקדה בלימודי ריקוד ותנועה, אך באמצע התיכון החלה לשמור שבת ולחזור בתשובה ("השבת היא נחת אמיתית, במיוחד עבור טיפוס תזזיתי כמוני"). בצבא היא שירתה כמש"קית הוראה במחו״ה אלון ובמדרשת "באר" בירוחם והמשיכה בלימודי הריקוד בהאנגר "אדמה" של הרקדנים ליאת דרור וניר בן גל. בין לבין, החליטה לשמח את החניכות שלה במדרשה וערכה להן מסיבת ריקודים, כשאחיה, שתקלט בתור תחביב, הכיר לה את תוכנות התקלוט.
אחרי כמה שנים פטל חזרה להתגורר בירושלים והחלה ללמוד באקדמיה למוזיקה ולמחול. במקביל, היה לה עסק בשם "שישו" – היא הגיעה כרקדנית בתשלום לחתונות – לרקוד עם הנשים, כאשר השותף שלה לעסק הלך לרקוד עם הגברים. בנוסף, היא החלה לתקלט בעיקר בשביל הכיף במסיבות ה"בוגי" הירושלמיות, שם גם הכירה את די־ג'יי מיקה יסוד, שאיתה היא משתפת פעולה עד היום. לאט לאט הקהל שנחשף אליה החל להזמין אותה לאירועים כמו חתונות ובת/בר מצוות וכך הכדור החל להתגלגל. עד היום היא מרימה מסיבות נשים במקומות רבים כמו עין כרם, תקוע, מחולה ובלא מעט יישובים מצפון הארץ ועד ירוחם.
פטל לא זנחה את הריקודים. היא כיום רוקדת בלהקה בעין כרם והקימה עסק נוסף שנקרא "תאכל'ס – הדירה שלי עובדת בשבילי" – קורס אינטרנטי שמדריך סטודנטים וצעירים כיצד להרוויח הכנסה נוספת מהדירה אותה הם שוכרים, באמצעות Air B&B. "אלה השכרות לטווח קצר", היא אומרת. "עשיתי את זה בעצמי בעין כרם והחלטתי למנף את זה לעסק".
איך עובד השילוב בין הריקוד לתקלוט?
"אני רוקדת תוך כדי תקלוט, גם באירועים מעורבים. אני לבושה בדרך שבה אני מזוהה כאישה דתייה, עטופה מכף רגל עד ראש. כך גם רקדתי באקדמיה וכך אני רוקדת כיום. הריקוד שלי הוא חלק מהביטוי שלי בחיים, אני בשלום שם ולא בקונפליקט. לא מרגישה אשמה ולא שופטת אנשים אחרים, זה המקום שלי. מלכתחילה זוגות שפונים לתקליטן לקראת החתונה שלהם, ולא ללהקה, יש להם פתיחות גדולה יותר. הצניעות בלבוש היא זו ששומרת עליי כשאני רוקדת, זה יוצר תיחום".
אז למה דווקא ההתמקדות בעבודה כדי־ג'יי?
"בגדול אני מרגישה שהדבר הכי מתוק בלתקלט זה יצירת הקשר בין אנשים, זה עוקף מילים. להיזכר שיש לנו גוף שיכול להוציא כאלה מטעמים, במיוחד לאור העובדה שאנחנו לא זזים הרבה ביומיום. זה מחבר אותי לאנשים ברגעים השמחים והמרגשים של חייהם וגם, אני אוהבת לתת לנשים את האפשרות לצאת מהשגרה ולרקוד. למסיבות נשים יש ביקוש עצום. חודש אדר מלא אצלי ביומן. אני ודי־ג'יי רחלי אנקרי צפויות לשתף פעולה ולתקלט יחד כל הלילה במסיבת פורים בגבעת שאול בירושלים בערב שושן פורים יחד עם די־ג'יי Maize. הריקוד מביא רפואה, זה לא סתם שנשים רוקדות הן יוצאות שמחות. אני אעשה את זה כל עוד זה משמח אותי".
מה מייחד את מסיבות הריקודים לנשים דתיות?
"אני חושבת שמספר הדי־ג'ייאיות בתחום הזה הוא טיפה בים לעומת הביקוש האמיתי שיש לזה, יש בזה קסם אדיר. נשים דתיות עד היום היו רגילות לרקוד רק בחתונות. אני מרגישה שזה קהל שמחפש ריקוד שהוא צמוד לתוכן עם משמעות מעבר להוללות ולשחרור – מסיבת ט"ו בשבט עם תוכן, ראש חודש, חגים וכדומה. סביב המשמעות יותר קל להרים ערבי ריקודים כאלה".
כיצד השפיעה החזרה בתשובה על הכיוון המקצועי שלך?
"החזרה בתשובה לא גרמה לי לשנות כיוון מקצועי, אלא לדייק במוזיקה. אני לא במקום של לתקלט במקומות אפלים וחשוכים ולא בסצנה של חיי הלילה. אני גם לא מכירה את עצמי כדי־ג'יי שלא שומרת מצוות כי התחלתי לשמור מצוות לפני הבחירה במקצוע. הבחירה היא במוזיקה, בתוכן שלה, במקומות ובסצנה שבה אני מתקלטת. לא אעשה היום משהו נגד עצמי. השם נמצא איתי בכל המסיבות האלה ויש בי תפילה שהם יהיו לשם חיבור ולשמחה".