ניסן, אייר וסיוון. שלושת חודשי הגאולה החבוקים ודבוקים זה בזה. חודשים עם מעוף מיוחד.
אני עומדת מנגד, השנה במיוחד - מתבוננת ומחרישה. הקול הוא קול דממה דקה. ימים עם אירועים עצומים, ימי ההלל.
אין שבוע בו אני לא נשאלת ושואלת את עצמי, איך? איך ניתן לומר הלל בתוך החלל הענק, ללא הלל שלנו? איך ניתן להלל את ה' בתוך הכאב והאובדן?
השכול כל כך טרי. הכאב צורב וחד, לא מרפה. האם בכלל ניתן להמשיך ולהגיע למהלך של גאולה? הכובד מושך מטה, מטה. הלל שלנו, נערה יפה וטהורה, רק בת 13 וחצי בזמן שנרצחה. במיטה. בשינה. עטופה בחלומות על מחר חדש שאליו לעולם לא תתעורר.
השאלה נשאלה במלוא העוצמה בליל הסדר. פסח, ימי רחמים, ימי דילוג ואהבה. איך נחגוג?
זכינו השנה להשתתף בסדר מופלא, עוצמתי ומטלטל. סדר של ארגון "נאוה", למשפחות שכולות. נפגשנו בחג עם כמאתיים איש, כולם קשורים באובדן. עמדתי שם מרכינת ראש, מתבוננת בעם ישראל על כל גווניו וצבעיו. אנשים האבלים על הבעל והבן, האחות והבת. משפחות שהשכול פגע בהן יותר מפעם אחת. פגשתי משפחות שהאובדן התערב עם סיפורים אחרים כך שנוצרו ניסיונות חיים בלתי אפשריים, אתגר עצום. המשותף לכולן היה ההחלטה לחיות, לבחור בחיים, להמשיך. השמחה התערבבה עם הדמעות, לכל אחד היה יציאת מצרים משלו ומרור חי וקיים. לא היה צורך במי מלח - הדמעות המליחו הכול, אך מנגד הייתה גם שירה אדירה בוקעת ואמונה רבה.
לבכות ולהתקדם
נראה שכדי לצאת ממצרים חייבים להביא קורבן פסח. הדם נמרח על המשקוף. בדמייך חיי. אך זה אינו מספיק. חייבים לעבור בים סוף ולכל אחד ים משלו. קשה, מסוכן, מלא גלים שנעלמים לרגע – משאירים רק בוץ, חוזרים ומאיימים להטביע. אין ברירה, חייבים להיכנס למים וללכת. ללכת... להתפלל להגיע.
מתברר שחודש ניסן אינו מספיק כדי להיגאל. אחריו אנו נכנסים לחודש אייר. ימי הספירה האיטיים. עוד יום, עוד מהלך. יש התקדמות ויש נסיגה. הכול בצער, ללא המעוף של ניסן. אך גם כאן בוקעים ועולים להם חגי אייר, חגי הגאולה, חגים שנובעים ממאמץ אנושי עז לפרוץ את הבלתי אפשרי.
בימי הספירה האתגר שלי הוא לספור את הדברים הטובים. כלום כבר לא מובן. בכל צעד יש רגל שמאל שרוצה לקרוס ולברוח ומנגד רגל ימין שמבינה שחייבים להמשיך - זהו הניסיון, זו העוצמה. לתת שם ומספר לטוב הקיים. יש לי בית ובעל וילדים - כמה זה המון, ולא מובן. לספור שוב ושוב. לבכות ולהתקדם. הגאולה אינה רק רכה ונעימה, היא תובענית וקשה. יום הזיכרון ויום העצמאות מלופפים ומשולבים זה בזה. הכאב ואמירת התודה.
גם בעת אמירת התודה - בזמן המקדש - מביאים קורבן. הדם נשחט, הבהמה מוקרבת. אנו שמחים, מודים וזוכרים את הרגעים הקשים. הכול חבוק ודבוק. האתגר עצום. ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך.
הלל אריאל הי"ד נרצחה בשנתה בפיגוע דקירה בקריית ארבע ב־כ"ד סיוון תשע"ו, 30 ביוני, 2016.