בית של בנים מביא איתו הרבה אתגרים בימים של שגרה, אבל בחופש הגדול כבר לא מדובר באתגרים אלא בשאלות קיומיות. לא שלהם, שלנו כמובן.
אני מודה ומתוודה, אין לי מושג איך מתנהל בית עם בנות, אני רק יכול לדמיין לעצמי קצת יותר ורוד, קצת יותר גומיות וגרביונים ובטח לא מעט צרחות במנעד סופרן.
אחד הדברים המבורכים בשגרה הוא בית הספר, לא בגלל הלימודים, לא בגלל השאיפה למצוינות או ערכי הליבה אלא בעיקר בגלל ההתשה. יש משהו בבית הספר שמתיש אותם, שגורם להם לחזור עם קצת פחות אנרגיה וחשק ובזכות זה הורים בכל העולם יכולים לחיות את חייהם, אבל כשמגיע החופש הגדול העסק קצת מתערער. פתאום הם חוזרים לך אחרי יום קייטנה מוקדם מדי, עם חשק גדול מדי ועם אנרגיה של ארגז רדבול
אל תבינו לא נכון, אם כל האנרגיה הזו הייתה מתועלת לטובת עידוד רוחם זה היה פנטסטי, אבל איכשהו הם פתאום נורא נדיבים בחלוקת המשאבים. הם חוזרים הביתה ויש להם עודף חשק.
היכולת של הבנים לריב על דברים איזוטריים יכולה להיות מרתקת עבור הצופה מהצד אבל האסקלציה המטורפת שבאה בעקבות משהו שולי כמו "אמא, הוא נגע לי במרפק!", לא ניתנת לחיזוי. זה מתחיל בהטחת עלבונות, עובר לקללות של ממש, אח"כ כריות הסלון מצמיחות כנפיים, היאבקות בסגנון רומי, מעט סגנון חופשי, אביזרים שונים, חניקה, סקילה, כאב חד, בכי וחוזר חלילה.
כל זה לא מונע מהם לחזור לשחק אחד עם השני אחרי עשר דקות כמובן. איומי המוות מוחלפים בקולות צחוק, כריות מתחלפות בשלטים של הטלויזיה ובא לציון גואל. עד הפעם הבאה כמובן.
אנחנו באמת עושים מאמץ בכדי שלא יחסר להם כלום בבית. יש המון משחקי קופסא, קלפים, לגו, פליימוביל, ספרים, טלויזיה, משחקי מחשב, אייפד, פלייסטיישן, כדורגל, כדורסל, בקיצור, אנחנו סוג של ג'ימבורי, אבל כל זה לא מספיק כמובן, כי אין ילד שלא יאמר לפחות פעם ביום "משעמם לי".
כש"משעמם לי" מופיע בימים של שגרה, ככה בסביבות אחה"צ, כל הורה אחראי מיד עונה לילד "אם תכין שיעורי בית יפסיק להיות לך משעמם". בחופש הגדול, גם הכח הזה נגזל מאיתנו. 
בעיה נוספת של בנים בחופש הגדול היא הרעב. לא ברור למה, אבל בחופש הרעב מתעצם, זה כאילו שימי השגרה הם שבע השנים הטובות והחופש הוא שבע השנים הרעות. זה נכון שבנים תמיד יכולים לאכול משהו אם מציעים להם, אבל יש משהו בתקופה הזאת שגורם להם להיות כמו הדיווחים של גלגל"צ, כל רבע שעה בלי לפספס: "אני רעב, מה יש לאכול"?
נכון שבכדי לענות על כל חסרונם וגחמותיהם של הבנים היינו צריכים לגור ברמי לוי או באיזה אטליז, אבל המצב הנוכחי בו אנחנו חיים בבית לא גדול אבל עם מקרר שתי דלתות אמור לתת להם את המקסימום האפשרי. אבל הוא לא. לא בגלל שאין מה לאכול, אלא בגלל שהדרישות שלהם עולות מיום ליום.
אם היום הם מקבלים שניצל וצ'יפס לארוחת ערב, מחר הם מבקשים פרגית עם תפו"א אפוי, מחרתיים נתח סינטה עם דואט בטטה ובצלצלי שאלוט ובסופ"ש הם דורשים שאסף גרניט יכין להם צ'ולנט לשבת. ללא השריה.
השילוב של שעמום ורעב אצל הבנים יכול להוביל למעשים קיצוניים. שלנו כמובן. הפיוז מתקצר, הטונים עולים, הסבלנות נעלמת וידוע הוא ש"מרבה שאגות מרבה דאגה". במקום שחודשיים של חופש יעברו בשלווה הם הרבה פעמים עוברים במתח הדדי. אולי בכלל בתי הספר היו צריכים לחלק במקום חוברות עבודה לחופש הגדול, חוברות הרפיה להורים (לא מהסוג ההוא, משהו חינוכי, נו), משהו שירגיע אותנו עד סוף החופש, כי בסופו של דבר אנחנו רוצים מהילדים שלנו שני דברים בחיים: שיהיו מאושרים ושיהיו בשקט.