החופש הגדול הגיע ואיתו השמחה הגדולה. של הילדים כמובן.
מי מאיתנו לא אהב את החופש הגדול בתור ילד? הרי כל חודש יוני כבר באווירת סוף קורס בבית ספר, למעשה כבר מל"ג בעומר יש צניחה במדדיי העניין בכיתה ובנכתב על הלוח, מבחינת הילדים זה הזמן להתחיל לזרוק, לשחרר.
המתבגרים הדתיים שביניהם מתחילים בחודש יוני לשכוח את מטלות היהדות הקשות מנשוא. כי בחופש, זה ידוע, הרבה יותר קשה להם להתפלל, בטח לא לשים ציצית, התפילין מציקות, הכיפה מחממת ושאר עניינים שברומו של חוף ים.
החופש מתחיל, מי בקייטנות ומי בבית, מי בארץ ומי בחו"ל אבל זה לא ממש משנה, העיקר שאין בית ספר. מבחינת הילדים, תדליק להם את הטלויזיה בראשון ביולי ותכבה אותה ב 31 לאוגוסט. רק מדי פעם תזרוק להם שם קערה עם אוכל, קצת מים, כרית נוחה ואולי איזו שמיכת פיקה. צנועים.
אבל זה לא באמת קורה ככה, כי אנחנו ההורים יוצאים מגדרנו בשביל לנסות למלא להם את הימים בפעילויות, זה לא הם, זה אנחנו. וכל שנה מחדש אנחנו שוכחים את כלל הברזל שכל הורה חייב לשנן לעצמו בחדר הלידה, רגע לפני לידת ילדו בכורו: בראשון לספטמבר הם לא יזכרו כלום. גורנישט.
מספרים על תינוק ברחם אימו שיודע את כל התורה ורגע לפני שיוצא לאוויר העולם מגיע מלאך, מכה בו קלות והכל נשכח ממנו, נכון? אז ככה בדיוק הם ילדים בחופש הגדול. כי אם תיקח את הילדים שלך למסע סביב העולם בכדור פורח שמתנייע על בסיס צואת אווזים עם נחיתות ביניים במאדים, צדק והירח, שיזוף על חופי הוואי, גלישת גלים במאווי, ציד קואלות באוסטרליה ואומגה מהקלימנג'רו לתוך שמורת מסאי מרה בקניה תוך כדי נחיתה על ג'ירף דו ראשי, בסוף החופש כשתשאל אותם מה היה להם הכי כיף כל מה שהם יזכרו זה שהלכתם מתישהו לאכול בבורגר ראנץ'. והגדלתם.
בדרך כלל אנחנו ההורים מאשימים את עצמנו בחוסר ההנאה של הילדים, אולי לא תכננו נכון, אולי לא נסענו מספיק, אולי לא הוצאנו מספיק כסף, אולי לא קנינו להם מספיק הפתעות, אבל אולי, רק אולי, אנחנו לא אשמים בכלום? לא הגיע הזמן שנפסיק לקחת אחריות כהורים ונגלגל את האשמה אל הילדים? הרי כבר אמרו חכמינו ז"ל: אבות אכלו בוסר אז למה ששיני בנים לא תכהינה.
הרי כולם יודעים איך זה הולך: עד גיל שנתיים אתה גורם להם אושר בזה שאתה מביא להם קופסא עם מכסה וזורק פנימה משהו מרשרש. לא משקיע גרוש, הכל ממה שיש במטבח באותו רגע (לא תופס כמובן להורים לילד ראשון, הם קונים בכסף את אותה הקופסא, רק עם מיתוג). והילד? עסוק ומאושר.
מגיל שנתיים עד שש דרישות האיכות של הילד קצת עולות, הוא מתחיל לחבר בין מה שהוא רואה בטלויזיה לבין היכולת לסחוט את זה מההורים, אז משלבים קצת יותר מיתוג, קצת בוב הבנאי, קצת סמי הכבאי, מדי פעם יובל המבולבל, אבל לא יותר מזה. והילד? מאושר.
בגיל שש בעצם מתחיל גיל ההבנה. הכוונה היא שאתה מבין בגיל הזה לאן זה עומד להתדרדר. הילד מפתח אופי של סמנכ"ל רכש ומתחיל לנהל משא ומתן על הדברים שמעניינים אותו באמת. שזה בעצם כל דבר שאין בבית ויש אצל חבר.
שנתיים אחר כך, בגיל שמונה, מתחיל גיל ההתבגרות. כאן כבר לא מדובר בבקשות של הילדים אלא בדרישות. כאן אין משא ומתן, יש תתנו תקבלו. ז"א ניתן להם מה שהם רוצים ובתמורה נקבל נהמה. כי אין ילד מרוצה, יש ילד שההורים שלו התקפלו. פשוט. אבל לא באמת. זה באמת גיל קשה, אבל הוא כבר מבין מה המשמעות של מחיר, של כסף, של יתרונות וחסרונות לכל דבר וזה פשוט לא איכפת לו. זה הכל. לכן כל כך קשה לרצות אותו.
ומה בסך הכל אנחנו רוצים מהחופש הגדול? שיעבור בשלום, בקלות ובלי לשבור את הכלים. שנעשה דברים כיפיים עם המשפחה ושכולם יהיו בריאים (כי אין דבר יותר מבאס מילד חולה בחופש). שנצא לטייל, שנשב יחד לראות טלויזיה, שנעשה על האש במרפסת, נלך לבריכה, בקיצור, שנעשה חיים.
אבל אנחנו רוצים מהילדים עוד דבר אחד קטן בסוף החופש. שיזכרו. לא בשביל ללכת לספר לחברים, לא בשביל להשוויץ, לא בשביל שיגידו לנו תודה (למרות שגם זה היה יכול להיות נחמד לפעמים), פשוט בשביל שיהיו להם זיכרונות נעימים מהחופש הגדול. בשביל שידעו להעריך את החופש, את הזמן המשותף יחד ואת ההפוגה מהשגרה המתישה של בית ספר. ואתם יודעים מה? כן, שיעריכו גם אותנו קצת.