יותר ויותר אנשים מביעים תמיהה, שלא לומר מורת רוח מהסמיכות של יום הזיכרון ליום העצמאות ועם זאת, יש לדעתי גילוי מופלא בשבוע המורכב הזה. הגילוי הזה מצביע על כך שרק מי שהוא בעל עוצמה אמיתית, יוכל להרשות לעצמו להישען על מישהו, לתת למישהו פצוע להישען עליו וכך להיות עצם מעצמיו , בשר מבשרו. רק אישה עצמאית תוכל לומר לעצמה עד כמה בן זוגה נחוץ לחייה וכמה יופי יש בו מבלי לחוש מוקטנת ומבלי שתרצה להקטין אותו. "ז א ת הפעם! עצם מעצמיי, בשר מבשרי, לז א ת ייקרא אישה כי מאיש לוקחה ז א ת". רק לאחר שנלקחה ו"ננסרה " מגופו של אדם הראשון ולא נותרה כחלק נלווה לגופו שלו, הוא יכול להצביע עליה כעל ישות עצמאית ולומר: "זאת"! רק כשהמעבר שבין אדם לחבר(ת)ו ברור וקיים, לא יהיו עבירות של זלזול בין אדם לחברו. מרחק של כבוד, מאפשר נגיעה.
"חייך קודמים לחיי חברך", אמר רבי עקיבא, אבל נדמה שחיילי עם ישראל טבעו כלל חדש: היות שחיי קודמים לחיי חברי וחיי אינם חיים בלעדיו, אני ממציא עכשיו את הכלל הגדול בתורה: חיי חברי, קודמים לחיי... רק אדם עצמאי יכול לקום בבוקר ולהרגיש שהוא עם ולהתחיל ללכת, מה ללכת - לרוץ! לתוך מנהרה, תחת אש, מפני שאיך אעלה אל אביו ואמו של הדר גולדין, של אורון שאול והנער איננו אִתי?!
סיפרה לי אמו הקדושה של החייל נתן כהן ממודיעין שנהרג במבצע "צוק איתן", שבלילה, כמה שעות קודם שנהרג, טלפן לרב שלו ושאל אותו מתי בדיוק זמן קריאת שמע של שחרית. הרב, ששמע כדורים שורקים סביבו שאל את נתן: "איך אתה מסוגל לחשוב עכשיו על זמן קריאת שמע?" ונתן הי"ד ענה: "אין זמן אחר להתפלל קריאת שמע במלוא הכוונה יותר מאשר בשדה הקרב. כתוב: "ואהבת... בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". רק כשמוסרים נפש עבור כל אחד מעם ישראל, אפשר לדבר על מסירת הנפש עבור ה'". כך אמר נתן ונתן, שעות ספורות אחר כך, כל מה שיכול אדם לתת בעולם, ה' נתן וה' לקח.
מצדיעים לנשים הלוחמות
שני בנים צדיקים ויפי תואר היו לברוריה ולרבי מאיר בעל הנס והם מתים, לפי כמה מהגרסאות, בקרב עם הרומאים. הזמן - ערב שבת וברוריה, שקיבלה את בשורת האיוב, אינה מספרת לר' מאיר בשבת על מות בניו. במהלך השבת הוא שואל כמה פעמים היכן הבנים, והיא עונה לו בכל פעם בתשובה מתחמקת. במוצאי שבת היא מושיבה אותו ל"סעודה רביעית", הסעודה שידועה כסגולה לתחיית המתים והיא מספרת לו סיפור: "בערב שבת בא אליי אדם שהפקיד אצלי פיקדון יקר שלו וביקש שאחזיר לו אותו. אמור לי ר' מאיר, מה הייתי אמורה לעשות?" ור' מאיר משיב לה שוודאי צריכה הייתה להשיב לו את הפיקדון! ברגע הזה, עולה ברוריה עם אישה לעליית הגג (מוטיב חוזר בסיפורים על צדיקים שנפטרו, כאילו רק "עלו אגף" ולא נעלמו לגמרי מן הבית) ומראה לו את שני בניו עטופי תכריכים. ר' מאיר פורץ בבכי קורע לב ואז במילים נוראות אומרת לו אשתו: "וכי לא כך הוריתני רבי, שאם בא בעל הפיקדון לבקש פיקדונו - יש להשיב לו?" וכאן קוראים חז"ל על ברוריה את הפסוק: "אשת חיל , מי ימצא". מה הקשר בין הסיפור הזה לבין השיר ששר איש לאשתו בערב שבת, או להבדיל ביום מותה? ונדמה, שהשיעור המופלא הוא שאין חייל ללא אשת.
כשנופלת צרה על הבית, שכול או חולי, מבלי שאיש מינה אותה הופכת אישה למפקדת בשדה הקרב. ברוריה היא אם ששכלה שני בנים, אבל היא תופסת עכשיו פיקוד. אין סנטימנטים עכשיו, היא צריכה לסיים את הקרב הזה עם מי שנותר. כל השבת היא עסוקה רק בשאלה אחת: איך אני מחזיקה עכשיו בבית הזה, בפלוגה החסרה הזו, שלא תתייאש לי, שלא תתפרק לי, שלא ייפול עליי הגג הכבד הזה, שלא ייפלו עלינו השמיים...
ברוריה, ידועה אולי כאשת התנא העצמאית ביותר בתלמוד. היא מורת הלכה ענקית בפני עצמה. רק אישה כזו תהיה מסוגלת להביט לרגע בטרגדיה של חייה בפריזמה טוטאלית של בן הזוג שלה, הוא שאר בשרה, הוא מה שנשאר לה.
כשר' מאיר שר לה בערב שבת "אשת חיל", הוא לא יודע שהוא שר כבר לאישה מתה, אישה שממשיכה ללחום על אישה, שלא ימות לה. מי ימצא עכשיו את האישה הזו? היא תסתובב בינינו, אבל לעולם תישאר שם בשדה הקרב, מפקדת נוכחת-נפקדת, מבכה על בניה המתים, מחפה על בניה הנותרים.
גם לנשים הלוחמות האלה אנחנו מצדיעים השבוע. לאלה שאיש לוקח מהן , והן עצם מעצמינו, בשר מבשרנו, לזאת ייקרא אישה.