כתיבת ספר היא מעשה של חסד, בעיקר בארץ. אני לא מתכוונת לחסד של הסופר מול הקורא, אלא לחסד הדדי שאין לקחת אותו כמובן מאליו.
כתיבה היא לא "השראה" של איזו מוזה שתוקפת אותך באישון לילה. בניגוד למה שמראים לנו בסרטים על סופרים מיוסרים ומוכי שחפת – כתיבה של ספר הרבה יותר דומה לעבודה בבית חרושת מאשר לדימוי הרומנטי של הסופר האלכוהוליסט, ההולל והספונטני. יש לקום בבוקר, בכל בוקר, ולהחתים כרטיס במפעל, כלומר, לשבת שעות מול מסך מחשב לבן וריק כשלפעמים יוצא מזה משהו ולפעמים דבר לא.
סופרים אמיתיים לא כותבים בלילה מאותה סיבה שעורכי דין לא פותחים את המשרדים שלהם בלילה - כתיבה, כמו כל עבודה אחרת, דורשת ריכוז, דיוק, אחריות ושעות שינה. כתיבה גם דורשת משמעת, המון משמעת - לי למשל לוקח לכתוב ספר כחמש שנים. חמש שנים שבהן אני מסתובבת בעולם דמיוני שיש בו אנשים ובתים ולאף אחד סביבי אין צל של מושג מה קורה בעולם המקביל שאני חיה בו. מדובר בבדידות סיזיפית וצריך הרבה אחריות כדי לקום בבוקר, שנה אחרי שנה, חמש שנים ברציפות, ולבדוק מה קרה לדמויות שלך בזמן שישנת בלילה. ולמה אני אומרת שמדובר במעשה של חסד? כי אין לו תמורה ממשית. קחו אותי לדוגמה. אני נחשבת סיפור הצלחה בעולם הספרות הישראלי, הספרים שלי נמכרים נהדר, הביקורות נלהבות, זכיתי בפרסים, ואם הייתי צריכה לחשב את התמורה החומרית מול אלפי שעות הכתיבה, הייתי אומרת שאני מרוויחה קצת פחות מעשר אגורות לשעה. אני לא מתלוננת, באמת שלא. ישראל היא מדינה קטנה וקוראי השפה העברית מעטים הם, כך יוצא שהמקבילה להצלחה הספרותית שלי בארצות הברית לא הייתה צריכה לעבוד עוד יום בחייה אחרי הספר הראשון ואחרי הספר השני גם הילדים והנכדים שלה היו מסודרים. אני לעומת זאת עובדת בעוד שישה גופי תקשורת ואף מוכרת בגדים בבית להשלים פרנסה. רבות מהלקוחות, אגב, קראו את הספרים שלי ואין להן מושג שהזבנית הזו היא הסופרת שהן כל כך אוהבות, רבות מהן קוראות עכשיו את הטור הזה ועדיין לא מקשרות. אתמול למשל ביליתי בקניון ופגשתי לקוחה שאני מאוד מסמפטת. היא שאלה לפשר השקיות הרבות שאחזתי ואמרתי לה שאני מתכוננת לנסיעה לחו"ל לסיקור עיתונאי בפסטיבל שדורש בגדים של שטיח אדום. "מה זאת אומרת? את עושה עוד משהו חוץ מלמכור בגדים?", היא שאלה מופתעת. "כן, קצת", עניתי. נו, מה אתן יודעות, מתברר שהיא קוראת אדוקה של מגזין "נשים" ופותחת את הקריאה "תמיד בטור של הדף האחורי". אמרתי לה שאני זו שכותבת אותו והיא הביטה בי באותו מבט רחום וסקפטי ששמור לאנשים שאיבדו את שפיותם באמצע החיים.
"כל יוצא ריאליטי זוכה ליותר הכרה מסופר טוב"
אני מציינת זאת כי להרבה סופרים בארץ אין גם תמורה אחרת, לא מעשית. כל יוצא ריאליטי זוכה להרבה יותר הכרה פופולרית מהרבה סופרים טובים ונמכרים בארץ. ובהעדר כסף או כבוד, נשאר רק חסד. רק החסד הוא שגורם לך לקום מוקדם בבוקר ולהתיישב מול מסך המחשב חמש שנים תמימות. וזה חסד הדדי, כי גם הקורא שמשתעבד לדפים של הספר שעל שידת הלילה שלו עושה מעשה שהוא בגדר נס - עם כל המלל והאינפורמציה המהירה בעידן של היום, להתמסר לחלוטין לעולם מדומיין של איזה סופר, לחיות בעולם הזה, לייצר רגש כלפי העולם הזה – כל אלה לא טריוויאליים עבורי כלל וכלל.
מתקיימת אינטראקציה אנושית מקסימה בין סופר לקורא, איזו אינטימיות בין שני זרים שאין לה שום ערך תועלתני, כמה נדיר, כמה יפה, כמה מלא חסד.
הלוואי שהייתי מסיימת כאן, הלוואי שזה היה המסר של הטור הזה. אבל הוא לא. ככל שדעותיי הפוליטיות נחשפות בערוצי התקשורת השונים, כך מה שהתחיל כטפטוף הופך למבול. להלן מקבץ הודעות נאצה מצד קוראים שלי בחודש האחרון: "איך ייתכן שמישהי כמוך יכולה לכתוב ספרים שיש בהם חמלה?", "איך יכול להיות שמישהי כמוך מסוגלת לכתוב ספרים כל כך אינטליגנטיים?", "איך יכול להיות שבזבזתי כסף לקנות ספר של מישהי כמוך?". מישהי כמוני, למי שתהה, היא מישהי ימנית עם נגיעות קלות של חשיבה שמרנית פה ושם. אתמול הגיעה ההודעה ששברה את לבי סופית - "שמעתי מה את חושבת על ארגון שוברים שתיקה ואני רוצה שתדעי ששרפתי את הספר שלך, ספר שכל כך אהבתי".
לא חושבת שגרוסמן או עוז או שלו אי פעם קיבלו הודעות נאצה כאלה מצד קהל הקוראים הימני שלהם. מעשה החסד חולל. יתרה מכך - מתברר שהקהל הימני השמרני הרבה יותר פתוח לדעות אחרות מאשר הקהל השמאלני הליברלי. אבל היי, ספרו לי משהו שאני לא יודעת.