בסך הכול באתי אל קופרבוים לשאול ממנו דגל ליום העצמאות, אבל כשהוא פתח את הדלת הבנתי שעדיף לדלג על הדגל.
"תיכנס בשקט", הוא אמר לי בפנים מתוחות. "מה קרה?", תמהתי, פסעתי שני צעדים קדימה והבנתי. מסביב לשולחן בסלון ישבו לאה קופרבוים ועוד שש או שבע נשים ובנו מגדל מקוביות משחק. "מה זה?", לחשתי לקופרבוים, "מה הן עושות?". "ערב העצמה נשי", הוא לחש בעצבנות. "אהה", הנהנתי כדי שלא יבינו שאני לא מבין כלום. "למה?", שאלתי.
"לכבוד יום העצמאות", אמר קופרבוים ומשך אותי הצדה כדי שהנוכחות הגברית לא תפריע לנשים בזווית העין. "מה הקשר?". "עצמאות, עוצמה, העצמה, היא עצמה". "אז למה קוביות?". "אנא עארף?", הוא משך בכתפיו השחות, "בניית עצמאות או משהו כזה". "של המדינה?". "של האישה", הוא אמר, "תזכיר לי מה רצית?". עמדתי לשאול אם יש לו דגל כחול-לבן להשאיל לי, אבל בדיוק באותו רגע כבו האורות וחשכה כבדה השתררה ברחבי הבית כמו ביום שבו הקדוש ברוך הוא הביא על מצרים מכת חושך מפני שפרעה התנגד לשחרור האישה.
"איציק", נשמע קולה של הגברת קופרבוים מתוך האפלה, "מה עשית?". "לא עשיתי כלום", התגונן קולו המפוחד, "אני חושב שהחשמל נפל". "אז תרים אותו", היא ירדה עליו. "בסדר", אמר קופרבוים והחל לגשש את דרכו לעבר ארון החשמל. "מזמן אמרתי לו שיתקין תאורת חירום", נשמע ברמה קולה של אשתו, "אבל הוא כמו תמיד לא מקשיב לי". "את מספרת לי?", אמר קול נשי אחר, "את יודעת כמה פעמים ביקשתי מבעלי שיסדר את המכסים של השקעים במטבח?". "אל תגידי 'בעלי'", אמרה מישהי לא מזוהה בתוכחה, "את לא שייכת לו, את אישה עצמאית". "אלף פעם אמרתי לאישי: 'בוא נחליף מנורות בסלון'", ניסר באוויר קול נוסף, "אבל הוא אומר שחבל על הכסף".
הפעם אסתפק בדגל לבן
"מה כל כך קשה להתקין תאורת חירום?", קוננה אשתו של קופרבוים, "עכשיו מה נעשה בלעדיה?". קופרבוים שלף מכיסו טלפון והדליק את הפנס. מישהי ממעמקי הסלון רטנה משהו על אגואיזם פטרנליסטי שדואג לאור רק לעצמו. קופרבוים פתח את מכסה ארון החשמל והרים את המתג. הוא נפל מיד בחזרה. כלומר המתג. בעצם גם קופרבוים. "יש קצר", הוא מלמל, "חיברתן משהו לחשמל?". "איך חיברנו?", נזף בו קולה של אשתו, "לא זזנו מפה, אתה לא רואה?".
האמת היא שהוא לא ראה, בגלל החושך, אבל העדיף לא להתווכח בגלל נחיתותו המספרית. והמגדרית. גם ככה הוא היה במצב עדין כמו דניאל בגוב האחיות. "אני הולך לבדוק מה מקצר", הכריז וגישש את דרכו לעבר חדר הכביסה.
"תבדוק את מכונת הכביסה", הציעה מישהי, "וגם את המייבש". "וגם את מייבש השיער שלי", אמרה הקופרבוימית, "בטח עוד פעם שכחת להוציא אותו מהשקע". "הוא משתמש במייבש השיער שלך?!", נשמע קול נדהם. "אני משתמשת", אמרה בעלת הבית, "אבל זו אחריותו לנתק אותו אחר כך".
"זו לא מכונת הכביסה", כשל קופרבוים בחזרה אל הסלון, "אני הולך לבדוק במטבח". "תבדוק במטבח", הורתה לו אשתו, "אולי זה הטוסטר. או המקרר. או התנור. אולי הקומקום? אולי מישהו הרטיב איזה שקע?". "למה שמישהו יעשה דבר כזה?". "גברים, לכי תדעי", אמרה מישהי וכנראה גם הניפה את ידה בזלזול כי באותו רגע נשמע קול של קוביות מתגלגלות, ומיד אחר כך הצליח איציק קופרבוים להשיב את האור. במרכז הסלון התגלתה לאה קופרבוים ועוד שש או שבע נשים שהביטו בתדהמה במגדל המפורק ובעצמאותן המפוזרת. "אמרתי לך", התעשתה הגברת קופרבוים אחרי כמה שניות, "זה הכול בגלל שלא התקנת תאורת חירום".
קופרבוים הכפיף את ראשו בהכנעה והלך להושיב את עצמו בחושך. גם אני הסתלקתי משם בלי הכחול-לבן שחיפשתי. אני חושב שהפעם אסתפק רק בדגל לבן.
dvirshrayber@gmail.com