בתור חניך אני זוכר את תקופת החופש הגדול כחודשיים של פעילויות בסניף, נסיעות לים, שיט בנחל הירקון המזוהם, לונה פארק ו"חפש את המדריך" בדיזנגוף סנטר. השמועה אומרת אגב, שאחד המדריכים לא נמצא עד היום, אבל בקטנה, היו לנו מלא, אף אחד לא שם לב.

בתור מדריך מדובר כמובן בכאב ראש אחד גדול, כי בחופש הגדול אתה בעיקר מעוניין לעבוד קצת מהצד, להרוויח כמה גרושים באיזו פיצריה או פרוזן יוגורט בשביל שתוכל לבזבז הכל במשחקי וידאו שבמדרחוב. אבל אחריות הי אחריות ולכן אתה עסוק בעיקר בלמצוא פעילויות ששולחות את החניכים לחפש משהו בזמן שבו אתה יושב באיזה בורגר ראנץ' ומחכה שיבואו אליך עם רמזים. הבעסה היחידה הייתה שמדובר בתקופה בה לא היה מקובל לאכול ולהוציא חשבונית למעביד...

אבל הפיק של הפיק בקיץ היה כמובן המחנה. הריגוש הזה של חניך במחנה של שבט נבטים, לעשות לילה ראשון מחוץ לבית, לבזבז משחת שיניים טובה בשביל לצייר שפם על בנים שעוד כמה שנים גם ככה יתמודדו עם זה או על בנות שגם. להיכנס למבנה צפוף שמשום מה מוגדר שירותים אבל נראה יותר כמו מקום שפשוט שכחו להרכיב בו אסלה ומחזיק בשם הכי אירוני שיש: בול קליעה, כי זה הדבר האחרון שמצליחים לעשות שם.
ובכלל, שינה בשק"ש שבשביל לגלגל אותו דרושים שני אנשים ובסוף הוא בסך הכל מצטמק לגודל של גלגל טרקטור, כשהיום ילדים יוצאים למחנה עם שק"ש שנכנס בכיס של דגמ"ח.

עד היום אני זוכר את מצלמת הפוקט שלי מנציחה כמה מהרגעים היותר מביכים בהיסטוריה האופנתית שלי ושל חבריי לשבט. כן, היו שם משקפיים גדולות בהגזמה, היו שם כריות לכתפיים, כאפיות היו אקססורי ומכנסיים מורמות בהגזמה היו סטנדרט. אכן, תמונות קשות וכולן לצערי מתועדות. כל זה כמובן כשאף חכמולוג לא פתח לך את המצלמה ושרף את הפילם.

המאמץ השבטי במוראל, ביישום נושא (מי לעזאזל חשב על הכותרת הזאת), והפרס הכל כך לא ממוקד: כללי. אבל בתור חניך לא מעניינת אותך הפוליטיקה, אתה נלחם בשיניים על כל הפרסים, חוזר הביתה צרוד כמו ג'ירפה עם סטרפטוקוק אבל מרוצה עד השמים.



בתור מדריך זה כבר סיפור אחר לגמרי, אתה יוצא להכנה למחנה עם כל המדריכים האחרים (והמדריכות כמובן) מארגן הכל ומחכה לשעת ה'ש'.

יוצאים למחנה, יש לך הרבה אחריות עכשיו בתור מדריך, אבל זה גם כיף גדול. לבנות, להכין, לשיר, לצעוק, להציל ילדים שטבעו בשירותים, לסחוב סנדות, בקיצור, לחזור קצת להיות האדם הניאדרטלי. ללכת למקום בו מרוכז כל האוכל ושמשום מה החליטו לקרוא לו סוסיאדה. מאוד מקווה שזה לא על שם מה שהגישו שם לאכול. בכל מקרה, יצאנו בחיים.

גם המרפאה הייתה אחד מקומות הבילויים האהובים על חניכים ומדריכים. ז"א, העצלנים שביניהם. כי מה יותר טוב מלהישאר באוהל שלך, משלשל עם כדור אקמול כשבזמן הזה החברים שלך מזיעים באיזה מסלול מסומן שסופו אינו ידוע. זכורים לי כמובן גם רכזי הרובע שהיו למשך כמה ימים הבראד פיט והג'ורג' קלוני של המדריכות

היה בזה משהו כיפי, הביחד של כל הסניפים, הביחד של הבנים והבנות, הביחד של המדריכים, התחרות הגלויה על בניית המחנה השווה והתחרות הסמויה על בחירת ליבך מבין המדריכות של הסניפים האחרים והכל תחת נאיביות אחת גדולה ומקסימה שכבר נעלמה עם השנים, שהתחלפה עם חשדנות יתר, עם מוגנות מוגזמת לעתים ועם הרבה יותר הדתה. אבל בסוף, החוויה הזאת מלווה אותי כל החיים עם זכרונות שרובם נעימים ובעיקר מזכירים לך שפעם, לפני הרבה שנים, לא רצית שהחופש הגדול יסתיים.