יום חמישי, מועדון הגולה בפתח תקווה מלא עד אפס מקום. סיני תור עולה לבמה ומתחיל בשירו המוכר ״הריני מזמן את פי להודות ולהלל...״ יחד אתו מצטרף כל הקהל לתפילה וללהיטים המוכרים שמלווים אותנו משך קריירה של למעלה מעשור.
למרות שתור עומד בפתחו של אלבום רביעי, הקהל עדיין מתעקש על השירים הקלאסיים מאלבום הקאלט הראשון שלו כמו ״פתחו לי״, ״הכפירים שואגים״, ״דרשתי קרבתך״ ועוד. יחד עם הקהל גם אני מתרגשת לשמוע שירים חדשים מהאלבום החדש שבדרך, רביעי במספר.
האנרגיה מחשמלת, ואפשר לומר שבהחלט התגעגענו. סיני תור הוא פורץ דרך במוסיקה היהודית, לפניו הייתה כאן מוסיקה חסידית, מילים מהמקורות וזהו. יש מי שמזהים אותו כממשיך דרכו של הרב קרליבך ז"ל, שהיה ידוע בלב הגדול המחבר אנשים יחד לצד טקסטים אישיים, כנות ואותנטיות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את הקלטת שלו. הימים בהם עוד היינו מאזינים לקלטות שכבר מזמן פאסו מן העולם. הסאונד היה נורא אבל הלב שלי קיפץ מאושר. מה זו המוזיקה הזו, הבשורה, הדבר המשוחרר והאמיתי הזה?
אין ספק שתור עבר דרך ארוכה מאז האלבום הראשון שהוקלט בקרוואן, היה מאולתר ברובו ונמכר בלא פחות 100,000 עותקים!
ההתבגרות שלו מורגשת במוסיקה המצויינת שעברה לשימוש בכלים מקצועיים, עבודה עם נגנים קבועים מהשורה הראשונה בהם בין היתר מרדכי צבי שמרלינג- גיטרות, כלים אתניים והפקה מוסיקלית של המופע והאלבום, ליאור שולמן-תופים, גדי פיינגולד-בס. בדגש על הפקה, סאונד ועיבודים מדוייקים ומילים עמוקות ומרפאות. זה לא עוד מופע. המוזיקה, הסאונד והנגינה היו ברמה מצוינת
אבל השם 'סיני תור' הוא לא מה שנציב כעת במרכז הבמה, מה שכובש את הקהל הוא דווקא הרגעים האותנטיים שלו, הרגע הזה שעדיין לא היה, שנולדים זה עתה מול הקהל, ה״שידור החי״ במילותיו של סיני, התפילה ופתיחת הלב. שבהחלט אפשר לדמיין אותו כמו סוג דוד המלך מודרני, מביא פולק יהודי ורוח מדברית.
תור משתף את הקהל בעבודתו כמדריך נוער דרך המוסיקה. הוא מלמד אותם ואותנו והמילים מחלחלות אלינו הקהל ״כל העולם יתחיל לזוז כשתאמין בך״ , ״אני טוב בלחלום, להשיב את התמימות לרחוב, לא לספור את כל הקור...״
למרות ההתבגרות המקצועית המבורכת, סיני נשאר הילד הנצחי וכל העולם הוא מגרש המשחקים הענק שלו, והוא מעולם לא נשמע טוב כמו עכשיו ובהחלט יש למה לחכות.