צפיתי בסרט פעמיים. לא רק פעם אחת. כדי להקשיב לשתיקות, לקלוט את המילים שבין המילים, לראות השמש ברגעים של שקיעה. כדי לראות את הקולות, לשמוע את המראות. אני מבין שאני אמור להסביר עד כמה מעיין טועה, עד כמה מעיין לא מייצגת את בנותינו, עד כמה המחנכים שלנו ובתי הספר שלנו שונים בתכלית.
אבל לא.
הסרט עורר בי בעיקר , כאב. אם נדייק, כאבים.
הכאב הראשון הוא כאב הניתוק. האם אנו, הורים, מורים ורבנים כל כך מנותקים? האם על אף הרצאות וימי השתלמות על חובת השיח האישי, העמקת ההכרה בשונות, הנכונות להכיר באופיים שונים של צעירים בגיל ההתבגרות, אנחנו לא באמת מכירים את נפש הדור.
וגם, אולי, האופן שבו מסתכלים עלינו. הדמויות החינוכיות כל כך לא עגולות, כל כך צפויות, עם שפה "מורתית": "בנות תלכנה"; "זה ספר מסילת ישרים, חובה ללמוד אותו לעומק ולשננו"; "שמורנה על ניקיון הדשא", ועוד. אני יודע שמורים לא מדברים כך. אבל – אולי זה מה שהצעירים שומעים.
ומעל הכל השימוש הנורא ברמקול: הרצון שהדברים יישמעו, התחושה של "קול ברמה נשמע". 'חברמניות' שמייצרת תחושה של ניתוק עמוק. האם זה אנחנו? האם באמת אנו לא מבינים את ילדינו?
הכאב השני הוא כאב השטחיות. התורה לא תהא מוחלפת. אבל ההסברים הנמוכים והרדודים שלה, הרצון להפוך אותה לסחורה עוברת מיד ליד, מרדד את המסר ופוגע ביכולת להבין את עומק ההזדמנות שהתורה מצווה בפנינו. הריסת ענייני הצניעות שיש בהם קריאה לקדושה עמוקה לעיסוק בעגבניות, מביאה לידי ביטוי את הנזק הגדול שאנו עושים להופעת האלוהות בעולם.
הכאב השלישי הוא כאב הצביעות. השיחות החינוכיות שמוצגות לפנינו לא מבקשות לאפשר לשאול באמת. הן מזמינות דיאלוג על תנאי. הן מטיפות כמעט באלימות בחיוך מתוק. הן מזמינות לשאול, אבל רק את השאלות הנכונות. הן רוצות לתת לכל אחת מקום ובתנאי שתדענה את מקומן.
הכאב הרביעי הוא כאב ההחמצה. משום שמעשי ההתרסה של מעיין אינם כפירה אלא הזמנה. הזמנה למשמעות. חיפוש של אמת, ההליכה על הגבול באה בעיקר בשל הצורך לגלות את לב המציאות. ממעיין נובעים מים חיים. היא לא יודעת לאפשר להם לזרום בנתיב ברור, המים חוצבים בסלע החיים, ולפעמים נתקעים בסכר והופכים למים גועשים. ובמקום לאפשר לה לגדול ולצמוח, לשאול ולברר, להתריס כדי לגלות את מה שמתחת למרד, מתנהלת שיחה אגבית, לא עמוקה.
מתי נוכל לראות סרט בלי שמושג הלגיטימציה יגדיר את מספר המשקפיים שלנו בשעת הצפייה? מתי נוכל לראות את העומק של מעיין? להבין את הקריאה שלה.
את טעויותיה – אנו יודעים. אבל הסרט מזמין אותנו להקשיב לקושיות.
האם הסרט משקף את המציאות? האם כך אנו מחנכים את ילדינו? האם זאת איכות השיח שבסביבתנו החינוכית? אני תוהה אם בת אולפנא שרואה את הסרט חשה ניכור או הזדהות, דחיה או הבנה. מרתקת אותי התשובה. יש לה השלכות דרמטיות על מבנה מערכת החינוך שלנו.