קיימת הנחה רווחת, המצויה הן אצל מאמינים והן אצל כאלה שאינם מאמינים, לפיה אמונה ורציונליות הם שני קווים מקבילים שאינם נפגשים. אותם מאמינים מודים בכך שאמונתם אינה רציונלית, אך אינם רואים בכך בעיה, ואילו הלא-מאמינים מסרבים להאמין בדברים שאינם מתיישבים עם ההיגיון שלהם.
אלא שהנחה זו בטעות יסודה. בירור שיטתי של מושגים אלה מראה שאין כל סתירה בין אמונה והיגיון. נהפוך הוא, רק באמצעות שילוב ראוי בין שני הקשרים ההכרתיים הללו ניתן להתקרב לתפיסה שלמה ומוצלחת של המציאות.
תארו לעצמכם אדם העומד במעגל האור מתחת לפנס רחוב בלילה חשוך. שני תחומים קיימים עבורו: מעגל האור המצומצם, והמעגל הרחב של החושך שמקיף אותו.
מעגל האור מסמל את תחומה של הידיעה, של העובדות הברורות. מעגל החושך מסמל את כל מה שאינו ידוע בבירור, את תחומי המציאות שמעבר למוכר לנו ישירות.
הגישה ההגיונית בין מעגל האור ומעגל החושך
הטעות הנפוצה שהזכרתי לעיל, נובעת מזיהוי ההיגיון או הרציונליות עם ה"היצמדות למוכר". כביכול האדם הרציונלי הוא זה שנצמד למעגל האור, ומסרב לקבל טענות על דברים שחורגים ממנו, כל עוד לא נכנסו גם הם לתחום הידע הברור. כך למשל שולל האדם "הרציונלי" את קיומן של תופעות על-טבעיות כמו ניסים, כישוף, שדים ורוחות, ואולי אף את אלוהים. הוא מחפש תמיד הסבר טבעי ומדעי לכל תופעה – דהיינו, הסבר שמבוסס על אותם גורמים המוכרים וידועים לו כבר. רק אם תופעה חדשה תוכח בבירור מעבר לכל ספק, ותיכנס בכך למעגל האור, הוא יהיה מוכן לקבלה כחלק מהמציאות.
זוהי גישה לגיטימית אולי – אבל אין כל הצדקה לכנות אותה בשם "רציונליות" ולהכתיר אותה בכתר ההיגיון הצרוף. אין שום דבר הגיוני במיוחד בשלילת האפשרות לפיה יש דברים נסתרים במעגל החושך. אחרי הכל, מעגל האור הברור הוא מצומצם למדי; ים של חושך מקיף את האי הזה. האם זה הגיוני להתכחש בעקשנות לתחום הבלתי-נודע הרחב הזה, ולאפשרות שקיימים בו דברים שלא ראינו עד כה? אדרבה, האדם הרציונלי האמיתי אינו זה שהכלל המנחה אותו הוא "מה שלא ראינו לא קיים", אלא זה שמאמץ את דבריו של שייקספיר: "ישנם יותר דברים בשמים ובארץ, הורציו, מכפי שחולמת הפילוסופיה שלך".
רב הנסתר על הנגלה
ואכן אנו מודעים כיום היטב לקיומו ומימדיו העצומים של מעגל החושך. ככל שמרבים המדע והפילוסופיה לחקור, כך מתברר עד כמה רב הנסתר על הנגלה. מימדיו של היקום הנראה לבדו הם בלתי נתפסים, ותיאוריות חדשות מדברות על חומר אפלה, אנרגיה אפלה, יקומים מקבילים, מציאות רבת-מימדים וכן הלאה. מהות החומר היא תעלומה, ועוד יותר ממנה נפש האדם. לחשוב שידיעתנו מקיפה את כל מרחבי המציאות, עד כדי כך שנוכל לטעון בבטחה ש"מה שלא ראינו – לא קיים", זו אינה רציונליות אלא בורות חמורה ומצערת.
מה עושה אם כן האדם הרציונלי האמיתי ביחס למעגל החושך? הוא אינו שולל אוטומטית כל טענה אודות דברים נסתרים הנמצאים בו – אך גם לא מקבל אותה אוטומטית. הוא אינו נצמד למעגל האור, אלא מגשש בתוך מעגל החושך, מנסה להסתמך על חושיו האחרים כדי לנסות ולקלוט משהו מהנמצא בו.
מעגל החושך הוא תחומה של האמונה. במקום בו יש ידיעה ברורה, אין צורך באמונה; אמונה היא תחושת שכנוע ונקיטת עמדה ביחס לכל מה שאינו ברור ומוכח. אמונה עיוורת היא זו שמספרת סיפורים פרועים וחסרי בסיס על מה שנמצא בחושך, ומקבלת אותם ללא פקפוק; אמונה רציונלית היא זו הצועדת בזהירות בתוך החושך, מנסה לגבש תמונה מסודרת ככל הניתן לגבי הנמצא בו.
המאמין הרציונלי אינו "פתי יאמין לכל דבר", אבל גם לא "פתי יכפור בכל דבר". הוא ניגש למציאות בראש פתוח, כשהוא משתדל להשתחרר מההנחות המוקדמות אליהן הורגל במעגל האור, ומוכן להשתכנע בקיומם של דברים חדשים. הוא מודע היטב להבדל בין ידיעה לאמונה, בין הוכחה להשערה, אבל מודע גם לכך שבסופו של דבר, הכל חוזר לאמונה. תמונת עולמו אינה בנויה על תפיסה בינארית, "או הוכחה מוחלטת או לא כלום", אלא על סקאלה של רמות אמונה שונות, המשתנות בהתאם למידת הראיות והנימוקים לטובת כל אמונה.
המאמין הרציונלי יודע שהתער של אוקהם, אותו עיקרון פילוסופי הקובע ש"אין להרבות ישויות שלא לצורך" ו"יש להעדיף תמיד את ההסבר הפשוט" – הוא כלי מפוקפק למדי, נטול בסיס רציונלי של ממש, ולמעשה קרוב יותר להיות כשל לוגי מאשר ביטוי להיגיון. הוא אמנם שימושי בתחומים מסוימים, אבל שימוש מופרז בו עלול להפוך את עולמו של בעליו לצר כעולמה של נמלה.
המאמין הרציונלי הוא גם ספקן אמיתי. בניגוד לאלה שמתהדרים בכתר הספקנות, אבל משתמשים בה באופן סלקטיבי רק כלפי מה שלא תואם להשקפת עולמם החומרית, המאמין הרציונלי מטיל ספק בריא בכל דבר. הוא אינו חושש מפני הספק, כי הוא יודע שאמונה וספק יכולים לחיות זה לצד זה בשלום בלבו של האדם ובשכלו.
אלה הם, על רגל אחת, הקווים לדמותו של המאמין הרציונלי. והרוצה להרחיב מוזמן לקרוא על כך בספרי "פשוט להאמין", ולהבין מדוע המאמין הרציונלי אינו אוקסימורון, אלא אידיאל שראוי לשאוף אליו.