בעודי קורא את ההבטחה הזו, שהגיעה יחד עם טקסט השיווק של הספר, תהיתי לעצמי למה צריך בכלל לייצר סיפורים ליום העצמאות. פולקלור הוא דבר חשוב מאוד לכל עם- אבל מה רע בסיפורי הקמת המדינה כמו שאנו מכירים אותם מהגן? מה הספר הזה מוסיף להוואי היום-עצמאותי שלי?
על שאלה זו לא קיבלתי מענה בשני חלקיו הראשונים של הספר, המורכב משישה חלקים. אבל עוד נחזור לזה עוד מעט, כשנסביר איך הספר מורכב. קודם לכן, כדי שלא יבינו אותי לא נכון- אהבתי את הספר מאוד. הוא כתוב בשפה עשירה וקולחת. הסיפורים שבו נעים על הציר שבין שעשוע לחדות. בכלל, הספר מעלה לא פעם חיוך רחב על פניו של הקורא, וזה לא דבר מבוטל כלל. ניכר שמי שכתב אותו הוא עיתונאי, בוגר ישיבת ההסדר בירוחם ובעל תואר ראשון בספרות, והוא יודע מה הוא עושה.
הספר עצמו מורכב משישה חלקים, כשכל אחד מהם מורכב מכמה סיפורים (מספר לא קבוע, אבל ברוב החלקים ישנם 3-4 סיפורים, בראשון יש עשרה). החלק הראשון מורכב מסיפורים כלליים, סיפורים שנועדו לדבר על החברה הישראלית. למעשה בכל אחד מהסיפורים הללו חבויה ביקורת על מגזר מסויים בחברה הישראלית. אקשטיין לא פוסח על אף חברה ומציב תמונת מראה כלפי כולנו. הסיפור הראשון, למשל, מספר על תהליך הרכבת מנהגי החגים השונים ע"י המלאכים. בסיפור הזה, הכתוב בצורה יפייפיה, מעביר אקשטיין ביקורת כנגד החברה החרדית. בסיפור השני, שמתרחש ביום העצמאות ה-166, חיצי הביקורת מופנים כלפי חלקי החברה הדתית.
למען האמת, הספר, לפחות בשני חלקיו הראשונים, לא בונה פולקלור יהודי-ישראלי סביב יום העצמאות, אלא מהווה מניפסט מעודן אבל חד של עמדתו של אקשטיין אל מול חלקי החברה, תוך העברת ביקורת כנגדם. בסיפור האחרון, שבחלק השני, המורכב משלושה סיפורי ילדים, הביקורת היא כנגד חלקים בחברה החילונית בארץ.
מאמרים, סיפורים וראיון פיקטיבי עם הרצל
חלקו השלישי של הספר הוא בעיני גם גולת הכותרת שלו. בחלק זה גם מצליח הסופר למלא את ההבטחה שהבטיח בתחילתו. ביד אומן של ממש, לקח אקשטיין סיפורים מהמקורות היהודיים, ונתן להם עיבוד לשוני מודרני. כך למשל הפך אקשטיין את סיפורו של נחמיה לסיפור חי, מובן ומרתק. ומעל הכל- הצליח אקשטיין להראות כמה הוא רלוונטי לנו.
גם סיפורו של אגריפס (המעובד מהתלמוד הבללי במסכת סוטה) מקבל חיות בעיבוד שאקשטיין העניק לו, והקורא צולל לצידם של שני האמוראים (עלומי השם בספר) שמספרים את הסיפור בבית המדרש.
החלק הרביעי של הספר מהווה מחווה לצה"ל. לי אישית לא ברור למה ובעיקר איך הסיפורים הללו שייכים דווקא ליום העצמאות, ולא לסתם יום אחר בשנה. מדובר בסיפורים טובים, שכיף לקרוא אותם, אבל אין בהם מימד יום-עצמאותי מיוחד. במיוחד נכון הדבר כלפי הסיפור 'חד גדיא'. הסיפור מעניק הסתכלות משעשעת ביותר על שרשרת הפיקוד בצה"ל, החל מהחייל הפשוט ועד לקצונה בכירה, סביב הפקודה להיות 'מדוגמים'-ומתבסס על השיר המופלא מחג הפסח- 'חד גדיא'.
בספר ישנם שני חלקים נוספים: החמישי הוא עוד סיפורים, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. בחלק זה למשל, הייתי ממליץ לקרוא את הראיון הפקטיבי שעשה אקשטיין עם הרצל, כאשר תשובותיו של הרצל לקוחות מתוך ספריו "מדינת היהודים" ו"אלטניילנד". חלקו האחרון של הספר הוא מאמרים שכתב אקשטיין על יום העצמאות. המאמרים הללו פורסים את השקפתו של אקשטיין ואת הרעיונות אותם רצה להעביר במרבית הסיפורים שבספר.
בסופו של דבר, מדובר בספר יפה, הכתוב טוב, ושווה קריאה. לא כולם יאהבו את הסגנון, וניכר שהדבר לא ממש מציק לאקשטיין עצמו. מי שכן יתחבר לסגנון, ימצא את עצמו נהנה מסיפורים משעשעים בעלי עומק רעיוני מאחוריהם, שראויים שישקיעו מחשבה בהם.
ניתן להשיג את הספר ברשת דברי שיר, מחירו 98 ₪.