שלושה סרטי סטודנטים של בוגרי "מעלה", שניים מהם בוגרי המחזור האחרון, יוקרנו בפסטיבל קאן שנפתח השבוע, במסגרת "קצרים בפינה" (Short Film Corner) – הזדמנות לחשיפה של סרטים חדשים קצרים. היוצרים יערכו טקס קבלת שבת קולנועית בביתן הישראלי של משרד התרבות והספורט, בהנחיית מנהלת בית הספר "מעלה" ובשיתוף רב בית חב"ד קאן. הסרטים הקצרים של בוגרי המחזור האחרון של בית הספר: "כמו בבית" של שירה מישר ו"סיבוב שני" של חגי אדוריאן, יוקרנו בנוכחות הבמאים.
"כמו בבית" (2017) הוא סרטה העלילתי הקצר של שירה מישר בכיכובם של יבגניה דודינה ויואב הייט. הסרט זכה בפרס חביב השופטים מטעם קרן ירושלים לשנת 2017 ובפרס הסרט הישראלי הציוני ע"ש אליהו רויכמן לשנת 2017. הלנה (דודינה), שעובדת במסעדה, אמורה לצאת לחגוג את יום הולדתה ה-50, אך מתעכבת בסגירת המקום. הזמן העודף במסעדה מספק לה מפגש מקרי עם גבר שאמו מתה ועם ילד שחווה בעיות בבית. ביחד שלושת הזרים מעבירים ארוחת ערב משותפת וחווים רגע של משפחתיות ואינטימיות.
יבגניה דודינה השתתפה בפסטיבל קאן בשנה שעברה כשכיכבה לצדו של שי אביבי בלהיט של אסף פולנקסי, "שבוע ויום", שיופץ החל מהחודש בגרמניה ובארצות הברית, ובסרט "אנה" של אור סיני מסם שפיגל, שזכה במקום הראשון בתחרות הסטודנטים. היום היא מופיעה ב"שלוש אחיות" בהבימה ובסרט הגרמני "בזמנים של אור דועך" של אויגן רוגה, שם היא מגלמת גרמנייה ממוצא רוסי – תפקיד שלמענו למדה גרמנית.
הגרמנים פנו אלייך בעקבות השתתפותך בפסטיבל הקודם?
דודינה: "באופן טבעי נוצרים קשרים עם במאים ויוצרים מהעולם, שנסגרים במסיבות על החוף. אני לא כל כך סומכת עליהם, בסופו של דבר תמיד ישפטו אותך על פי הסרט האחרון שעשית. במקרה של הגרמנים, שחקן שהוא חבר טוב שלי אמר עליי משהו לבמאי של 'טוני ארדמן', מארן אדה, ואז זימנו אותי לאודישנים. אין ספק שבעקבות הקרנת 'שבוע ויום' בפסטיבל הקודם קיבלתי יותר הפניות לאודישנים מכל העולם".
גרמנית היא שפה שלא קל ללמוד מהר.
"זו שפה לא קלה. זאת הפעם הראשונה ששיחקתי בגרמנית, אבל אחרי ששיחקתי בעברית בפעם ראשונה בלי להבין את השפה – לשחק בכל שפה אחרת זה קטן עליי".
איך את מסבירה את הנציגות הישראלית הדלילה בפסטיבל השנה לעומת הפסטיבל בשנה שעברה, ולמרות הקמתו של ביתן הקולנוע הישראלי בפסטיבל זו השנה השנייה?
"אני יודעת שהסרטים הישראליים ראויים מאוד והם בכל מקרה ימשיכו לפרוץ לעולם. אני חושבת שהשנה המצב סוריאליסטי. להשקיע כל כך הרבה כסף בביתן ובמשלחת כשבשורה התחתונה יש לנו השנה רק שני סרטים – זה כמו שמביאים טנק לירות בציפור דרור (ביטוי רוסי). מיליון וחצי השקלים האלה יכלו ללכת לקרנות לשיווק סרטים ישראליים חדשים ולהפצתם".
פסטיבל קאן הקודם היה ללא ספק הפסטיבל עם הנציגות הישראלית הגדולה ביותר מאז ומעולם. "שבוע ויום" שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית זכה לתשומת לב רבה ומכאן נפרצה דרכו לעולם, סרט הסטודנטים של אור סיני זכה במקום הראשון במסגרת סרטי הסטודנטים ובמאים ישראלים אף היו חברים בצוותי השיפוט השונים. השנה, לעומת זאת, רק שני סרטים נכללים בתחרויות: הראשון, "ממערב לירדן" של הבמאי עמוס גיתאי – משתתף קבוע ויקיר הפסטיבל – משתתף בתחרות סרטי הדוקו ועוסק בכיבוש ובארגונים "בצלם" ו"שוברים שתיקה". השני, "בן ממשיך" של יובל אהרוני מאוניברסיטת תל אביב, יתחרה במסגרת "סינפונדסיון" לסרטי סטודנטים.
סרט נוסף של "מעלה" יוקרן גם הוא בפינת הקצרים: "סיבוב שני" של חגי אדוריאן, זוכה פרס ע"ש חנה ופרופ' לואיס שוורצר לסרט העוסק בערכים יהודיים. הסרט מביא את סיפורה של עדי, צעירה שנונה וחדת לשון, שרגע לפני הטיול הגדול בדרום אמריקה מגלה שהסרטן שוב תקף את גופה. בהשפעת משחקי מחשב וגיבורי-על, עדי מחליטה להתכחש למצבה הבריאותי, לארוז תיק ולטוס למרות הכול.
סרט נוסף שיוצג בפסטיבל ובוים על ידי אישה דתייה הוא "קרן אור" (2017), סרטה הדוקומנטרי של ליהי סבג. הסרט עוקב אחר מיכל, ילדת רווחה לשעבר, שבגיל 18 נכנסה להיריון לא מתוכנן והחליטה לגדל לבד את בתה כאם חד-הורית. מיכל, אישה שופעת קסם, מתגוררת עם בתה בדירת דיור ציבורי בעפולה. בסרט מוצג המאבק היומיומי של מיכל לפרנס את בתה, שזהות אביה לא ברורה, ולשמור על עצמאותה, מהחשבונות החונקים מדי חודש ועלויות הגן של הקטנה, דרך טיפולים רפואיים ועד המסע המפתיע במיוחד לאיתור אביה של הבת.
הסרט זכה בפרס ראש עיריית ירושלים לסרט הטוב ביותר ב"מעלה", והוא משתתף גם בתחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל דוקאביב הקרוב. הוא לא התקבל לתחרות סרטי הסטודנטים הקצרים בקאן השנה אך יוקרן כאמור במסגרת פינת הקצרים.
באחת הסצנות מוצגת התנגשות בין מיכל להוריה הדתיים. בסצנה האב מתחבא מהמצלמה מעבר לאיזו מחיצה, מאיים על מיכל שאם תצא למועדון היא תבייש את אורח החיים הדתי שלהם ורומז שלא תוכל לשוב לביתם אם תמשיך לנהוג כך ולא תכבד את הדת.
בתור יוצרת דתייה ובמאית, זה לא פוצץ אותך?
סבג: "הסצנה הזאת היא מבין הראשונות שצולמו. האימא בחרה בדרך אחת ומיכל בדרך אחרת, וזה מתנגש. הייתי שם, שמעתי וראיתי את זה קורה וצילמתי את זה. בתור דתייה שומרת מצוות לא הסכמתי עם מה שהם אמרו, כמובן. זה קשה ולא פשוט".
הרגשתי כי על הסרט לנקוט עמדה חריפה יותר נגד נסיבות החיים הקשות של אזרחית ואימא מן השורה. לטעמי היה צורך לדחוק את הדמות יותר לעבר נקודת הרתיחה ותחושת האין אונים ואין מוצא.
"דברים שקרו למיכל נתפסו אצלי בצורה מאוד דרמטית. כשהייתי חוזרת מימי צילומים הייתי עמוסה רגשית, ואצל מיכל שמתי לב שזה לא היה כזה דרמטי. הבנתי שנקודת המבט שלה על העולם היא אחרת לגמרי, ואולי זה נובע מהמקום שהיא באה ממנו. השתדלתי שהסרט יהיה קרוב ככל שאפשר לנקודת המבט של מיכל. היום חסר לה כסף? אוקיי, אבל היא כבר מתמודדת עם זה הרבה מאוד זמן, כל החיים. מצד שני, בגישה הדוקומנטרית שלי, ההתבוננות מן הצד מאפשרת ליוצר להכיל יותר, לקבל יותר פרספקטיבה. היוצר הוא לא זה שבמרכז אלא הגיבור שלפני המצלמה, וגם הקשר עם מיכל מאוד אפשר את זה".
כיוצרת דתייה צעירה, את מרגישה שיש היום יותר במות להציג את העבודות שלכם מבעבר?
"כסטודנטית דתייה בתחילת הלימודים אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'או מיי גוד, מה אני עושה?? אני גם דוסית, גם אישה, גם צעירה – אין לי מקום בעולם הזה", אבל מהר מאוד הבנתי שהדברים לגמרי אחרים. היום יש את התאגיד החדש, יס דוקו והקרן החדשה לקולנוע שכבר תמכה בסרט שלי. יש לי הרבה אמונה במה שאני עושה ואני לא חושבת שאם אני דתייה זה מחסום. המחסום היחידי הוא שאני לא מצלמת בשבת".