אני מכור לדבק מגע, ואני לא מדבר על להסניף אותו - בשביל זה יש לי את הטיפקס, אני מדבר על היכולת להדביק כל דבר בשתי שניות, סליחה שלוש שניות. יש הרגשה אדירה של כוח כשמישהו נותן לך את האפשרות לחבר לנצח בין שני דברים... והשיכרות הזאת עלתה לי ביוקר.
הכל התחיל ביום אחד בו פתחתי את מגירת התחתונים שלי והדלת שלה פשוט נפלה וחשפה את המגירה שאמורה לכסות את מבושיי, במערומייה, פותחת חלל שדרכו יוכל להכנס החתול, לישון שנ"צ בתוך התחתונים שלי ולהשאיר לי שיערות ופרעושים.
אז אני, שלא התברכתי בחוש טכני יוצא מן הכלל, פשוט חיברתי אותה חזרה בצורה הכי פשוטה שיש - לחצתי אותה בכוח, מקווה שזה מה שהולך להשאיר אותה במקום. כמובן ששנייה לאחר מכן היא נפלה שוב. ירדתי לחנות כלי העבודה מתחת לבית וביקשתי עזרה מהמוכר. הוא פשוט נתן לי דבק מגע, הסביר לי כיצד להדביק את הדלת ואכן כך עשיתי. בתוך שלוש שניות גם עם לום לא היה אפשר לשבור את המגירה. איזה טריק מדהים, חשבתי לעצמי, וישר הלכתי לראות אם יש עוד דברים שאני יכול לתקן בבית בעזרת דבק הקסמים.
הדבקתי תריס שבור שנפתח אם יש מעט רוח. הדבקתי את כלי המים של החיות שאני כל הזמן נתקל בו, הדבקתי סולייה של נעל שחוקה, הדבקתי את החלון בחדר שלי והדבקתי את התחת של אבא שלי לכורסא שלו, סתם בשביל הצחוק. הוא בתמורה, הדביק לי סטירה לפנים, כנראה שהוא פחות ראה את ההומור בזה.
החלטתי שאני לוקח את דביקי, דבק המגע, לכל מקום שאני אלך אליו. המחשבה שאם אני אי פעם אתקע על אי בודד ויהיה לי דבק מגע מאוד הרגיעה אותי. אחרת איך לעזאזל אני אבנה לי בית מבמבוקים?
חשבתי גם שיש עוד הרבה שימושים לדבק מגע. למשל, זקנים תמיד צריכים לשבת הרי. למה שלא ידביקו לעצמם שרפרף לתחת וככה הם יוכלו לשבת בכל מקום מתי שירצו. או למה לא להדביק את כף היד של רה"מ שלנו לזה של רה"מ הפלסטינאי וככה הם יהיו דבוקים בלחיצת יד ויהיו מוכרחים לעשות שלום. אני גם די משוכנע שחיים יבין הדביק עצמו לכיסא המגיש, אחרת איזה הסבר יש לכך שהבן אדם עושה את אותו דבר בדיוק כבר 40 שנים.
השימוש שלי בדבק המשיך לגבור. הדבקתי חתיכות קיר מקולף בחזרה למקום. הדבקתי את האל.סי.די לקיר במקום להבריג אותו. הדבקתי בלטה שיצאה מהמקום. את המיטה לריצפה שתפסיק לחרוק. את הסדין למזרון שיפסיק לצאת. הרגשתי שאני יכול להציל את העולם והכל בעזרת הדבק המיוחד שלי. החלום שלי היה להדביק את השפתיים של ציפי שביט כדי שתסתום קצת. חשבתי לעצמי שאם קצב היה מדביק את המכנסיים שלו, אולי עוד היה לנו נשיא שלא מבזה מדינה שלמה.
הגעתי למצב שהייתה לי דירה מודבקת לחלוטין. כלום לא יכל להזיז שום דבר, השולחן כבר לא חרק, התמונות היו תלויות באופן מדוייק ללא מסמר אחד. התריסים לא יכלו להיפתח והקרש של האסלה לא היה זז גם אם אבי ביטר היה יושב עליו ורוקד "מקרנה" תוך כדי.
הכל היה דבוק ומושלם עד שיום אחד בת זוגי חטפה עלי את העצבים שאני עצלן וסתם מדביק הכל במקום לעשות עבודה אמיתית של גברים. זה התחיל ריב שלאחריו היא עזבה בסערה את הבית וטרקה בעוצמה את דלת הכניסה שלנו. הבית רעד וכמו דומינו התחילו ליפול כל החפצים שהדבקתי- התמונות התנפצו על הריצפה. האל.סי.די היקר שלי כבר לא היה. התריסים עפו. חתיכות קיר מודבק נשרו כמו פתיתי שלג על השטיח ואפילו המיטה חזרה לחרוק.
הרגשתי תחושת כישלון נוראית. אולי הייתי צריך להשתמש בכלי עבודה שאני כה חושש מהם. מה מאסטר יודה היה עושה במצב כזה? ניקיתי, בעצב, את השברים, הבאתי את כלי העבודה שלי. הסתכלתי על הברגים, הסתכלתי על הדבק, הסתכלתי על כל התמונות והשפאכטל שאני צריך לעשות. את התמונות שאני צריך למסגר, את התריסים שאני צריך לתקן ואת קרש האסלה שגם גלית גוטמן, בלי לרקוד מקרנה, יכולה עכשיו להזיז.
חשבתי עוד שלוש שניות ורצתי לחנות כלי העבודה לקנות סטוק ענקי של דבק מגע. בכל זאת, הרבה עבודה חיכתה לי בבית. וכל מה שהייתי צריך לדאוג לו, הוא שהדלת לא תיטרק יותר. אז הדבקתי רפידת גומי למשקוף של הדלת.
