אני זוכר את היום שבו זה קרה. הגעתי לעבודה שמח וטוב לב... סתאאם, הגעתי לעבודה, נקודה. מיד הבחנתי שכולם עמדו במסדרון עם פרצוף של יום כיפור. שאלתי מה קרה, מירו מתפעול ענה לי:
"הגיע יועץ ארגוני, עושים רה-ארגון לחברה, כל מי שלא יעיל עף". ואז הוא הוסיף "תגיד, קיובי? מה התפקיד שלך? אני רואה אותך מגיע כל בוקר ורואה אותך מכין קפה, אוכל צהריים ויוצא להפסקת סיגריה אבל תכל'ס - מה אתה עושה פה?".
עכשיו, זו שאלה ששאלתי גם את עצמי פעמים רבות מדי ובכל פעם לא הצלחתי באמת לענות עליה. אבל למירו חירטטתי משהו בסגנון:
"כעקרון הגעתי לכאן על תקן של מנהל פרויקטים למחשוב, אבל משום מה הוא נדחה לשנה הבאה ובינתיים אני אחראי על הגבלי תעבורת המיילים על השרת".
"מה? מה זה אומר, איך לעזאזל קוראים לתפקיד שלך?" הוא התעקש.
"System Administrator", עניתי בחצי עלבון מזוייף, "מה חשבת, שהמחשב יודע לבד שמישהו עבר את המכסה במייל שלו?".
האמת? הוא חופשי יודע לבד ואני רק שולח את המייל עם המידע, אבל אף אחד לא באמת צריך לדעת מזה.
"אז אתה הראשון שיעוף מפה, הא?", הוסיף דורי מהשיווק, שכנראה מבין משהו מהחיים שלו.
שטויות, חשבתי לעצמי. למה שיעיפו מישהו שמרוויח כלום כסף? שייפטרו מאיזה סמנכ"ל שמן שיושב כל היום המשרד ודופק קופה. הגעתי למקום שלי, פתחתי את תיבת הדואר ושם חיכה לי זימון לפגישה עם היועץ האסטרטגי. ואז זה הכה בי, והבנתי שאלה הם כנראה ימי האחרונים בסביבה. למזלי הפגישה נקבעה קצת אחרי החג, והשנה היה גשר עד סוף החודש, אז לפחות הייתה לי הזדמנות להכין את עצמי מנטלית לאבטלה הצפויה.
כשחזרנו מהחופשה הייתה הרגשה של עריפת ראשים במסדרונות. אנשים פחדו לפתוח את המייל שלהם כדי שלא יקבלו חלילה מייל פיטורים. היה ברור שמישהו הולך הביתה בסוף היום, ממש כמו באח הגדול או בהישרדות (רק שבמקום לכבות את הלפיד, מישהו ייפנה את הקיוביק). הגעתי למקום שלי, פתחתי את תיבת הדואר שלי וציפיתי לגרוע מכול. אחרי כמה שניות ראיתי פתאום זימון – "נפרדים ממירו היום ב-16:00".
"יששששש", צרחתי כמו מטורף, "יש פה מישהו שהוא יותר אפס ממני!".
הרמתי את הראש כדי לראות אם מישהו שמע אותי, וראיתי שמירו בדיוק הגיע להיפרד מכולנו.
פאדיחה.
טוב נו, מה 'כפת לי, הוא במילא הולך הביתה.
