"למעשה אני עובדת ברבע משרה בתחום טקסטיל התינוקות", הודעתי לטל.
"כן, אני באמת רואה אותך כל הזמן ממיינת ומארגנת בגדים, זה נראה סיוט", הוא אמר.
"גלי בגיל שכל שבועיים צריך להחליף לה מלתחה שלמה", הסברתי לו, "אז בערך פעם בשבועיים אני צריכה להיפטר כמעט מכל הבגדים שלה שכבר קטנים עליה ולהשמיש שקית מלאה בבגדים במידה הבאה. ואתה לא מבין כמה דברים יש, יש בגדי גוף ומכנסיים ומעילים וסוודרים וחליפות פליז שלובשים מעל הכל, כאילו מי ישמע כמה קר פה, ויש אפודה בלי שרוולים ויש אוברול בלי רגליות אבל עם כתפיות, וזה לא רק בגדים", עצרתי לנשום, "כל הארונות בבית שלנו מלאים בשקיות עם שמיכות קיץ ושמיכות חורף ומגבות לתינוק ומצעים וחיתולי בד, זה מדהים כמה כמויות של בד ילדה אחת קטנה מכניסה לתוך הבית".
מאז שהבנים נולדו אנחנו חיים על אספקה קבועה ממאגר הביגוד המשפחתי שבמחסן של ההורים של טל. יש להם ארבעה ילדים והמון נכדים ויש לנו שרשרת מזון מסודרת, כל נכד משתמש ומעביר לנכד הבא בתור בגיל אחריו, נבו לבש את כל הבגדים של בן הדוד שלו והעביר אחריו לניצן. גם כשהבנים היו תינוקות הייתי משועבדת להחלפת המלתחה שלהם כל כמה שבועות, אבל את התינוקת החדשה, להבדיל מהם, אני מלבישה בסטנדרט אחר. אני לא קונה לה שום דבר חדש, לא צריך להגזים, לקנות בגד לשבועיים זה ממש מטופש, אבל אני מלבישה אותה רק בבגדים במצב מצוין שנראים ממש כמעט חדשים. כשהבנים היו קטנים קיבלתי במתנה כמה שמיכות חדשות מקסימות, והן נשארו עד עכשיו סגורות באריזה כי קיבלנו כל כך הרבה שמיכות משומשות שהיה לי חבל לפתוח. כשגלי נולדה העפתי את כל השמיכות הבלויות ופתחתי את החדשות, כי הילדה שלי לא תסתובב עם סחבות.
ילדה, מה את לובשת
משהו השתנה בי, אבל מה זה? כולם חושבים שזה בגלל שהיא בת, אבל אני יודעת שזה לא נכון, גם אם היה לי תינוק בן הייתי מרגישה אותו הדבר. למאיה, האחות הצעירה של טל, יש תינוק בגיל של גלי, ותמיד הוא נראה כאילו הוא לבוש בבגדים חדשים לגמרי. ואני לא יודעת למה, אבל פתאם גם לי מתחשק.
תמיד התנגדתי באופן עקרוני ומוצהר להשקעה בבגדי ילדים, זה נראה לי כמו בזבוז של זמן וכסף. הרי הם גדלים נורא מהר וגם הבגדים חוזרים ממילא מוכתמים מהגן, ואני רוצה שהם יחזרו מוכתמים, אני רוצה שהילדים שלי ישחקו ויתלכלכו בבוץ ולא ישמרו על החולצה החדשה. ובכלל, למי אכפת איך ילדים לבושים? בגן של גלי יש אימהות שמשאירות לתינוק שלהן בגדים להחלפה בחליפות מותאמות כרוכות בגומיות, ומבקשות מהצוות שאם מחליפים לילד בגד גוף, שיחליפו גם את הרגליות התואמות. זה נראה לי משוגע. ראיתי פעם בפייסבוק אמא פאשוניסטה שהעלתה תמונה של הבת שלה יוצאת מהבית עם בגדים שבחרה בעצמה והיא, האמא, שיתפה שהיא לא יודעת איך להתמודד עם הבחירות המחרידות וממש מתפדחת. הסתכלתי על התמונה, ראיתי סתם ילדה קטנה לובשת בגדים רגילים.
יש לי חברה שטוענת שהגננות מתייחסות יותר טוב לילד שמגיע לגן לבוש יפה ומסודר, ואני חושבת שזה שטויות, כל עוד הילד נקי למי אכפת אם הוא לובש פוטר עם כדוריות בד. חברה אחרת הסבירה לי שחשוב לה שהבנות שלה לא יהיו שלומפריות, כי זה יוצר אצלן הרגשה פנימית מאורגנת. עם זה אני דווקא מזדהה: בימים שאני יוצאת מהבית לא מוכנה, עם שיער מבולגן ובגדים שבחרתי בחפיף, זה לגמרי מעיד על המצב הפנימי שלי וגם משליך עליו בחזרה. זה כמו אם השולחן שלי מבולגן או מסודר כשאני מתחילה את יום העבודה.
לפני ארבע שנים בערך עשיתי מייקאובר רציני, החלטתי שמספיק עם העצלות והקמצנות ובעזרת סוללה של מומחים הפכתי ממוזנחת למטופחת וגיליתי שלהשקיע במראה החיצוני זה שווה ואפילו די כיף. מאז שחזרנו לארץ ונכנסנו לבית החדש בכלל עשיתי סוויצ' מהותי והעליתי סטנדרטים, אני משתדלת להיפטר מהסמרטוטים שאני נוטה לאמץ ומנסה להיות פחות שכונה בפריטים שאני קונה ובאבזור הכללי של החיים שלנו. כנראה שזה עובד לי באיזו רמה: אמא חדשה מהגן של ניצן התפלאה לגלות שאני קיבוצניקית.
"את מהקיבוץ?" היא שאלה, "את נראית הכי עירונית".
"אני? עירונית?" צחקתי, "אני הדבר הכי מצ'וקמק".
"למה, את תמיד לבושה מתוקתק", היא אמרה ואני הייתי המומה. אם זה מתוקתק, מעניין מה היא הייתה חושבת על מאיה גיסתי.
זה דהוי, זה מוכתם, זה מכוער
בשבת האחרונה היינו אצל ההורים של טל ונכנסנו למחסן במטרה להצטייד בבגדי חורף לילדים. התיישבתי על הרצפה מול ערימה ענקית של בגדי תינוקות והתחלתי למיין. קחי רק את מה שמאיה הייתה לוקחת, אמרתי לעצמי, אם זה אפילו קצת מהוה אל תיקחי. ממתי התחיל להיות לי חשוב איך שהילדים שלי נראים? לקח זמן עד שחשבתי בכלל שזה חשוב איך שאני נראית. "את בטח לא תיקחי מפה כלום", אמרתי למאיה שנכנסה אחרי, "את הרי קונה הכל חדש".
"נראה לך, לקנות בגדים חדשים לתינוק זה ממש מטופש", היא ענתה, "משתמשים בכל בגד שבועיים, בשביל מה. אני כן לוקחת יד שניה, אבל אני בררנית".
"אני רוצה להיות כמוך, למדי אותי", ביקשתי ממנה. "הנה, תעברי מולי על הערימה הזו ותבחרי ואני אסתכל".
"זה דהוי, זה מוכתם, זה מכוער", מאיה עברה ופסלה פריט-פריט.
"מה? אם את לא לוקחת את זה, אני אקח לגלי, זה במצב מספיק טוב", הצלתי אוברול פליז שמנמן וחמוד.
"אמרת שאת רוצה להיות כמוני", היא ענתה ביובש, "זה מכוער, אין לזה צורה, אל תלבישי לה את זה".
"מה זה מכוער, היא תינוקת! זה חמוד!", התפלצתי.
"אז קחי את זה", משכה בכתפיים והמשיכה למיין, ואני חשבתי שלמרות הסטנדרט החדש, הילדים שלי בחיים לא יראו כמו הילדים שלה.
"נו באמת, תלביש לה מכנסיים אפורים חלקים עם זה, זה לא מתאים", אמרתי לטל כשראיתי שהוא הלביש לגלי בגד גוף פסים כחול-אפרפר ומכנסיים בצבע סגול עם נקודות.
"אני יודע למה זה כל כך חשוב לך שהיא תהיה לבושה יפה", טל אמר ונישק את גלי, "היא תינוקת כל כך טובה שאתה רוצה להעניק לה את הטוב ביותר. זה לא יעשה צדק לאישיות שלה אם היא תהיה לבושה בירוק וורוד".
"זה דווקא שילוב מאוד טרנדי, ירוק וורוד", אמרתי, ותלשתי כדורית בד מאפודת טורקיז קטנה ונהדרת. גלי באמת תינוקת טובה ובאמת מגיע לה, אבל אני יודעת שזו לא הסיבה שאני מקפידה יותר שהיא תראה טוב. אולי המראה המוקפד שלה מעיד על המצב הפנימי שלנו, אנחנו היום באמת יותר מאורגנים וחיים פחות בכאוס משהיינו כשהבנים היו תינוקות, דברים נכנסו לסדר, הראש קצת מעל המים. ואולי הסיבה לא חשובה, אולי יותר חשוב שאיך שהיא נראית ואיך שכולנו נראים משליך על איך שאנחנו מרגישים, ולמרות שזה לא פאשוניסטי לגמרי, זה מספיק טוב.