בזמן האחרון אני מבלה הרבה בבית הקברות של הקיבוץ, כמה הורים מבוגרים יותר ופחות של חברים שלי נפטרו בכמה חודשים האחרונים. באחת האזכרות קצת הקדמתי, וכשנכנסתי לבית הקברות ראיתי שעל הספסל בכניסה יושבת רכזת ועדת אבלות. התיישבתי לידה ואמרתי לה שטוב שאני תופסת אותה, כי רציתי לדבר איתה על היוזמה החדשה שלי. היא הפנתה אליי עיניים מופתעות.
"אני חושבת שזה לא לעניין שבכל ההלוויות בקיבוץ סוחבים את הארונות גברים בני מעל שישים", אמרתי לה, "זה כבד והם זקנים וגם לכסות את הבור באדמה זו עבודה מאוד קשה, אין סיבה שלא יעשו את זה בחורים צעירים. הקיבוץ תקוע כבר עשרים שנה בתודעה שאין פה צעירים, אבל זה כבר לא נכון היום, יש מלא משפחות צעירות ובכל הלוויה יש מספיק גברים חזקים בשיא כוחם. אבא שלי בן שבעים, הגיע הזמן שהוא יפסיק לסחוב ארונות מתים".
"נהדר", היא אמרה, אבל היה נדמה לי שהיא לא לגמרי לוקחת אותי ברצינות. הבטחתי לה שאני על זה, ושבפעם הבאה שמישהו ימות אני אדאג לנבחרת של גברים רעננים ומוכנים למשימה. למחרת פגשתי במקרה את מזכיר הקיבוץ במעבדת הטלפונים, שנינו חיכינו לטלפון שיחזור מתיקון וחשבתי שזו הזדמנות טובה לעדכן אותו ברפורמה שאני מתכננת.
"זו ממש בעיה בהרבה קיבוצים", הוא סיפר לי, "אני יודע שיש מקומות שאפילו שוקלים לגייס חברת קבלן להלוויות, כי אין בקהילה מי שיעזור בקבורה".
"וואו איזה פתרון קיצוני", הזדעזעתי עמוקות, "נכון, יש הלוויות של ותיקי הקיבוץ שבהן באמת אין אף אחד מתחת לגיל 60, אבל בדרך כלל לאנשים שנפטרים יש ילדים בגילי, ולילדים האלה יש חברים שבאים להלוויה והם ישמחו לעזור. אני אדאג לזה מעכשיו". המזכיר משך בכתפיים ונראה שגם הוא לא כל כך התרגש מהיוזמה שלי, לא ממש הבנתי למה. אני דווקא מאוד התרגשתי.
להכיר את בעל המכולת, זו קהילה
ואז עברו כמה חודשים ופתאום הגיעה עוד הלוויה, אבל אני שכחתי לגמרי מההבטחה שלי. רק כשהגעתי לבית הקברות נזכרתי, והחלטתי שאני יכולה לארגן מניין סבלים גם בשלוש דקות שנותרו עד שמתחיל הטקס. מהר-מהר ניגשתי לכמה גברים צעירים שעמדו בקהל וביקשתי מהם להתגייס. כולם נענו מיד, ואני בגאווה הסתכלתי בהם הודפים הצידה את הסבלים המבוגרים שהופתעו מהרפורמה, נושאים את הארון וגם מכסים את הקבר באדמה. "תודה שהתגייסת, סליחה שזה היה ברגע האחרון", כתבתי למחרת לאחד מהם, "היה לי לכבוד, אני מעריך את הזכות", הוא ענה לי.
לא סתם בחרתי לחזור לחיות בקיבוץ, אני חולה על הדברים האלה. אני חיית קהילה: אני אוהבת לפגוש את הגננת של הבן שלי עושה קניות בכלבו, אני אוהבת שהילדים שלי קוראים להורים של החברים שלהם מהגן בשם ולא "אמא של אורי". ובכלל על מה אנשים שלא חיים בקהילה מדברים? ועל מי? איך אפשר לרכל או להיות שיפוטי כלפי אחרים, את מי מעניינת האמא מהגן אם אני לא יודעת איך קוראים לה או מה עושה בעלה או שהם בדיוק שיפצו בחצי מיליון למרות שהיא לא עובדת?
החברות שלי מתל אביב חיות חיים אחרים לגמרי, הן מכירות אולי קצת את השכנים ואת בעל המכולת וזו כנראה קהילה בשבילן. גם אני גרתי בתל אביב, המוכר מהמכולת בפינת הרחוב הכיר אותי ורשם לי בהקפה, התגאיתי בזה וזה הרגיש לי הכי שכונתי וקהילתי, אבל זה לא עזר לי כשיום אחד הוא נעלם עם יתרת הכסף שלי.
וזה גם מעבר לעניין החברתי, חשוב לי להשפיע ולעצב את המקום ואת החברה שאני חיה בה ושהילדים שלי גדלים בה. אחת לכמה שבועות אני כותבת מייל למנהלת הקהילה על מפגע שאני רואה ביישוב או על יוזמה שאני חושבת שצריך להרים. אני מודעת לזה שזה הכי טרחני בעולם, אבל זה חזק ממני, חשוב לי שיהיו ספסלים וקולר במגרש השעשועים ושהכבישים שליד בתי הילדים יהיו חסומים בשעות של האיסוף. לפעמים אני מרגישה שממש צריך להחזיק אותי כדי שאני לא אתנדב למשהו. אני אומרת לעצמי עזבי, את עובדת במשרה מלאה, יש לך תינוקת, מה את צריכה עכשיו? אבל אני רוצה להיות בוועדת תכנון ובוועדת חזות היישוב ובוועדת קליטה ובוועדת כלבים, אני פשוט חייבת להקים ועדת כלבים, כי לא יכול להיות שהמצב ימשיך להיות ככה, יש קקי בכל מקום, כלבים מסתובבים ונוהמים עליך ברחוב ויש את הכלב המעצבן הזה ששוכב באמצע הכביש ובכל פעם שאני נוסעת אני אשכרה צריכה כמעט לעצור את הרכב כדי שהוד מעלתו יטרח לפנות לי את הדרך.
כמו פקצות מהשרון שנועלות בלנסטון
החברות שלי בעבודה לא מכירות את הצד הזה שלי, ומשהו בי קצת מתפדח לספר להן שהשנה, למשל, הפקתי את אירועי שנת השמונים לקיבוץ והם הסתיימו לא מזמן באירוע שיא אופורי. אני יודעת שהן יפערו עיניים ויחשבו שזה הדבר הכי מוזר בעולם. "זה נורא פרובינציאלי", אני אומרת לטל, "אין משהו יותר פרובינציאלי מלארגן דברים בקהילה שלך. הן לא עושות שום דבר כזה".
"פרובינציאלי?!", מזדעק החוקר של הציונות, "כל המחשבה האוטופית של ראשית המאה העשרים, שניסתה לבנות אלטרנטיבה עמוקה לחוליי המודרנה והקפיטליזם התגלמה כאן, בקיבוץ החלוצי בארץ ישראל", הוא אומר וממשיך משולהב, "את משווה בין זה לבין איזו חברה שלך מהעיר, איזו זרע לבטלה שהשפריצו על מישור החוף כי שם הספינה של הפליטים עגנה? העיר זו הפריפריה, פה זה המרכז".
"זה לא העניין של פרובינציאלי", מסבירה לי חברה שנולדה וגדלה בתל אביב, "זה עניין של שליטה. אני למשל אוהבת שמארגנים פעילויות משותפות להורים של הגן, אבל אני לא אהיה בוועד כי זה מלא טרחה ואין לי סבלנות. את חולת שליטה ואת מרגישה שאם את לא תעשי את שנת השמונים הזו אז מישהו אחר יעשה וזה יהיה מגעיל ומטומטם. אני משחררת את השליטה, אני לא אשלם את המחיר של לעבוד בזה. שיהיה טיול מגעיל, שתהיה מתנה מטומטמת".
"איף, אני בחיים לא אתנדב להיות בוועד של הגן או של הכתה, זה עולב", אני אומרת, "כאילו מה, אין לכם את הדבר האמיתי אז אתם משחקים בכאילו".
"זה כמו שאני רואה עירוני נוהג בג'יפ", טל מתערב בשיחה, "אני כזה מסתכל עליו ברחמים, זה הרי זה לא הטנדר של הפלחה. או פקצות ממושבים בשרון שנועלות בלנסטון".
ויש, כמובן, גם את הקטע של הפרטיות. "אחרי הצבא חייתי תקופה בקיבוץ בעמק הירדן", מוסיפה החברה התל אביבית שלי, "ואני לא מוכנה לזה שאני אקנה טמפונים בכלבו ומישהו ישאל אותי 'רגע, לא כבר היית במחזור בשבוע שעבר?'"
"נו באמת", אני אומרת לה, "אף אחד לא ישאל אותך דבר כזה בחיים".
"זה קרה לי", היא אומרת ברצינות.
יכול להיות שזה המחיר של החיים בקהילה קטנה. אתה לוקח אחריות על האופי של המקום כי זה הבית שלך, זה כמו המשפחה שלך. מכורח הדברים, במשפחה כולם מכירים את כולם וכולם דוחפים לך את האף לתחתונים. אני מתקשרת לחברת הילדות שלי מהקיבוץ שכבר שנים חיה בעיר כדי לשאול אותה מה היא חושבת.
"את אוהבת את זה שבעיר אף אחד לא מכיר אתכם? לא חסרה לך החמימות הזו של מקום שדווקא כן מכירים אותך, שכולם יודעים מי ההורים שלך?"
"מצד אחד זה מאוד חסר לי", היא עונה מיד, "התחושה המשפחתית הזו, חיי החברה, החברות שהן כמו משפחה, להגיד שלום לכל אחד בשביל, זה שאת מכירה את כולם כולל את המבוגרים. מצד שני קשה לי עם זה שכולם יודעים עליי הכל, כולם מתערבים. המשפט הקבוע שמלווה אותי לכל מקום בחיים למרות שאני כבר שנים לא בקיבוץ הוא 'מה יגידו?'".
"אבל רגע, אני לא מבינה, מה את עושה היום בעיר שעל הזין שלך אבל לא היית מעזה לעשות אם היית חיה בקיבוץ?"
"כלום, כי אני עדיין מפחדת ממה יגידו".
"נו אז אם את ממילא מפחדת ממה שיגידו בואי לפחות תעשי את זה כבר פה", אני מתלהבת, "לפחות תגורי לידי ונוכל לגדל ביחד את הילדים שלנו ולהקים ביחד ועדת כלבים ולכהן בה", אני אומרת.
"תעזבי אותי", היא עונה, "אני כבר בוועד של הגן וצריך לבחור מתנת לידה לסייעת שיולדת. איזה סרט, את לא מבינה איזה רעיונות מטומטמים יש להורים האחרים. אני חייבת להשתלט על זה".