באחד הבקרים הראשונים שלי בבית החדש בהרחבה של הקיבוץ עמדתי ותליתי כביסה בחוץ, כשמעבר לגדר הבמבוק הציץ הראש של אלה השכנה. חלק מהקטע בלחזור לחיות בתור מבוגר בקיבוץ שגדלת בו הוא שפתאום אתה מדבר עם המגניבים מכיתה ו' שבחיים לא העזת לדבר איתם בתור ילד בכיתה א'. האמת היא שכמעט אף אחד לא קורא לה אלה, מאז ומתמיד אני זוכרת את ההורים שלי ואת שאר חברי הקיבוץ קוראים לה אֵיילה, בגלל שהם פולנים והם מוסיפים ציירה עודף להמון מילים (עֵייצים, עֵייטים, שכֵיינים, פֵּיירורים, אפילו יחיאֵיילי).
"נבו רוצה להזמין את יעל לשחק אחרי הצהריים", אמרתי לה.
"סבבה", היא ענתה, "בואי שניה תראי את המנורה החדשה שאמרתי לך עליה".
"אֵיילה, למה שלא נעשה פשפש קטן בגדר?" שאלתי אותה אחרי שהייתי צריכה להקיף את הבית שלי, לצאת אל הרחוב ולרדת בחזרה אל הבית שלה במקום פשוט לצעוד שני מטר.
"כי צריך גבולות, נועה", היא ענתה לי, ומיד הוסיפה התנצלות, "אני מצטערת, אני אומרת את מה שאני חושבת".
"אין בעיה", אמרתי, להיפך, אני מעריכה כנות. אבל תהיתי למה היא חושבת שאנחנו זקוקים לגבולות. מה, היא חוששת שאני וטל והבנים נהיה כאלה שכנים עלוקות שניתקע להם בדשא כל היום? לא ידעתי אם להיעלב אבל בכל מקרה רשמתי לעצמי, גבולות, אולי היא לא אומרת את זה סתם.
אותה גננת, כמעט אותו הגן
גם בערב פגשתי את אלה, היא ישבה לידי באסיפת הורים של פתיחת השנה בגן חרוב. מצדי השני ישב אמוץ, בן כיתה שלי, שכמוני חזר לפני כמה שנים לחיות בקיבוץ. ישבנו במעגל על כיסאות פיציים עם הברכיים בסנטר, וזה היה אותו הגן וזו הייתה אותה הגננת, יותר משלושים שנה וזה נראה לה ולנו טבעי שכמעט הכול נשאר אותו הדבר ורק אנחנו אנשים גדולים במקום קטנים.
לא הכרתי הרבה מההורים, בשנתיים בהן היינו באמריקה הגיעו הרבה משפחות חדשות לקיבוץ. זיהיתי את ניר המנעולן – לפני שבוע האוטו החדש ננעל לנו באמצע שביל גישה צר, חוסם את הדרך למכוניות ולקלנועיות, ואני התפדחתי למות. הרי גם בעיר זה לא נעים להיתקע עם האוטו ושכולם צופרים, אז בקיבוץ זה בכלל נורא, כולם מכירים אותי פה, רק שבועיים מאז שחזרתי וכבר אני עושה פאדיחות. ההורים שלי זכרו שלקיבוץ בדיוק עבר מנעולן, והוא באמת הגיע ופתח לי. "אף פעם אל תצאי מהאוטו ותשאירי את המפתחות בפנים", הוא אמר לי, "תמיד-תמיד תיקחי את המפתחות איתך".
אחרי שעתיים שוב יצאתי מהאוטו והשארתי את המפתחות בפנים, ונאלצתי להתקשר לניר שוב בבושה. עכשיו הסתכלתי עליו תוך כדי שיחת ההורים, מנסה להבין אם הוא מזהה אותי. תהיתי אם הוא אומר לעצמו "הנה האישה המטומטמת הזו שננעלה מחוץ לאוטו שלה פעמיים ביום".
כשהשיחה הסתיימה ההורים התפזרו, אבל הפעם החלוקה הטבעית לשתי קבוצות הייתה אחרת - תושבי ההרחבה פנו לחניה עם המפתחות של הרכב ביד, ותושבי היישוב הישן התחילו לצעוד בחזרה הביתה ברגל. "את רואה למה אני לא רוצה בית בהרחבה", אמרה לי אחת האימהות, "לכל מקום את צריכה לנסוע עם אוטו. בתוך הקיבוץ אפשר לטייל בשבילים, להיתקל בחברים, להצטרף לקפה ספונטני על המרפסת של מישהו".
לפני כמה שנים גם אני חשבתי כמוה. חייתי עשור מחוץ לקיבוץ ולא חשבתי שאחזור, בטח שלא לשכונת ההרחבה המרוחקת שנראית כמו יישוב קהילתי ובורגני, בתים צמודי קרקע עם מדרכות וכבישים, זה לא החלום הקיבוצי של ילדים רצים בבטחה בין הדשאים. גם טל בן קיבוץ, אבל קיבוץ אחר, ואחרי שהתחתנו שקלנו איפה להתמקם בארץ. הגענו לשיחה עם משווקת השכונה החדשה של הקיבוץ שלי רק כדי לשמוע ולהכיר את האופציות, אבל אז היא גילתה לנו שנשארה חלקה אחת אחרונה עם נוף פתוח ישר אל ההרים ואל הים, וכשיצאנו ממנה החלטנו שאנחנו עוברים לקיבוץ ובונים בית בחלקה הזו. היום ממילא הילדים של אף אחד כבר לא רצים לבד בדשאים בקיבוץ כי יש מלא מכוניות וזה מסוכן, ויותר מחצי מילדי הגן של נבו גרים או יגורו לידינו בהרחבה. "די מהר זה יהיה אותו הדבר כמו בתוך תחומי הקיבוץ", אמרתי ופתחתי מרחוק את הרכב עם השלט, "גם בהרחבה אנחנו נלך לטייל אחרי הצהריים ונעצור לקשקש על השביל. פשוט צריך לחכות כמה שנים עד שהמועצה תבנה מדרכות ועד שהעצים בחצרות יגדלו".
אחד בתוך הפייסבוק של השני
למחרת הלכתי עם הבנים למרפאה של הקיבוץ. בתור ישבו שלושה חברי קיבוץ, שניים מהם כבר פגשתי השבוע כשעשיתי קניות בשוק פייסל הגדול בנהריה והשלישי היה זליג, כורך הספרים המיתולוגי של הקיבוץ. ניצן ונבו הכירו טוב את זליג לפני שנסענו לאמריקה, הם ידעו שהוא מתקן ספרים, וכשניצן היה בן שנתיים הוא מצא תולעת גשם מתה וביקש לקחת אותה לזליג, שיתקן אותה. אבל עכשיו הקיבוץ בישר לזליג שמחסלים את הכריכיה, היא הוכרזה כמבנה לשימור ואולי תיפתח בה מספרת בוטיק.
"תגידו שלום לזליג", אמרתי לבנים, במטרה להנחיל להם את החדווה שבקהילה רב גילאית.
"אולי אתם רוצים ספרים?" זליג שאל ולקח אותנו לכריכיה, שנראתה קצת יותר קטנה מאיך שזכרתי אותה מלפני שלושים שנה. הוא הראה לבנים ספרים חצי מתפוררים שיבחרו מהם לקחת הביתה ואני בלשתי במהירות אחרי רהיטי וינטג' שאולי אוכל לרשת.
אחר כך בבית, מול המחשב, ראיתי בקבוצת הפייסבוק המקומית שאמוץ מציע מראה למסירה. הוא כתב שהמראה מצוינת ופשוט אין לו מקום על הקירות, אמא שלי הגיבה לו שהיא שוקלת לקחת אותה ממנו וחבר קיבוץ נוסף הציע שאם אין מקום על הקירות אפשר לתלות על התקרה בחדר השינה. הגבתי מהר בסמיילי מקיא, אבל האמת היא שדי נהניתי מהאינטראקציה הזו. יש אנשים ששונאים את העובדה שבקהילה קטנה כולם מכירים את כולם וכולם אחד בתחת של השני, אבל אני חולה על זה. חשבתי לכתוב משהו נוסף, אולי איזו הערה מצחיקה שקשורה לעירום ולזיכרונות הלינה המשותפת בבית הילדים שלי ושל אמוץ, אבל נזכרתי, גבולות.
יצאתי החוצה להביא את הכפכפים שלי שנשכחו בגינה, וראיתי שאלה השכנה בדיוק עורכת את השולחן במרפסת לארוחת ערב.
"רוצים להצטרף אלינו?" שאלה אותי.
"טל", צעקתי פנימה, "הבנים רעבים? אלה מזמינה למרפסת שלהם".
"כן, אנחנו כבר באים", הוא ענה לי מתוך הבית, ואז יצא ועמד ליד הגדר ואמר, "אֵיילה, אני מביא שניה קאטר ועושה פשפש קטן בגדר, בסדר?"
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com