כשנבו היה בן שלוש בערך, הוא סרב להשתתף בריקוד הנרות במסיבת החנוכה בגנון עם כל הילדים ואני הייתי די מופתעת, איך זה שהבן שלי מכולם יושב בצד ולא מככב על הבמה? כל ההורים ישבו על כסאות קטנטנים וכל הילדים התנועעו מולם עם כתר של נר על הראש, ורק הילד שלי ישב עליי ואמר בשלווה שהוא לא רוצה. ואז קלטתי בפעם הראשונה שצריך לשחרר מהציפייה שהילדים שלך יהיו דומים לך.
חשבתי על זה באותו הערב והתחלתי לעכל שיכול להיות שהבנים שלי לא בהכרח יהיו חננות בבית הספר ומדריכים מורעלים בתנועה, יכול להיות שהם דווקא יתחילו לעשן בכתה ז' ויבקשו לחזור בלילה הראשון מכל טיול. וזה לא חייב להיות רק או זה או זה, יש עוד המון מסלולים אלטרנטיביים, זה פשוט שאני צריכה להבין שהם לא אני ולא בהכרח ילכו בדיוק בדרך שלי. נראה לי שדי השלמתי עם זה, ובכל זאת, אף פעם לא דמיינתי שיהיה לי ילד כדורגלן.
אין מה לעשות איתו הוא רק רוצה לבעוט
איך מכל הדברים בעולם הבן שלי נהיה אוהב כדורגל? לא שזה רע לאהוב כדורגל, להיפך, שמעתי פעם את הסוציולוג הזה תמיר ליאון בהרצאה, והוא אמר שספורט חברתי זו הדרך להציל את הילדים מלהיות סוציופתיים, כי בעידן של היום הם רק מתכתבים בווצפ עם הילד שיושב לידם על המדרגות של בית הספר בהפסקה במקום פשוט לדבר איתו, אז אני דווקא שמחה שנבו בחר בכדורגל ולא בקרטה. זה סתם מוזר, כי אני מגיעה ממשפחה מאוד לא ספורטיבית, אני בכלל מפחדת מהכדור, וזה גם לא מהצד של טל, הוא מספר שהוא תמיד היה ילד ואחר כך גם נער גרוע בכדורגל, וגם היום הוא לא הולך לשחק פעם בשבוע עם החבר'ה לא כדורגל ולא כדורסל, והוא לא צופה אף פעם במשחקים בטלוויזיה. אנחנו יותר משפחה של לצייר או לכתוב, אמנות פלסטית, אמנויות הבמה, מקסימום הגות – או אם חייבים בכוון של פעילות גופנית אז טל הוא במקור מהגולן, אצלם נוסעים בטרקטורונים או בונים פרגולות מעץ. ופתאם הילד מביא לי הביתה תיק אימונים ממותג, וזה זר לגמרי לתרבות שלנו. בתיכון הייתי החברה של קפטן נבחרת הכדורעף, זה היה הכי קרוב שהגעתי לתיק כזה.
הוא התאהב בכדורגל בבת אחת. בקיץ האחרון הוא התחיל לשחק כדורגל עם חברים ופתאם זה כל מה שהוא עשה, כל מה שהוא דיבר עליו, כל מה שהוא רצה. כשהוא ביקש לצפות במונדיאל הנחתי שאחרי כמה דקות הוא יתייאש, אבל הילד ישב מרותק ולא הזיז את העיניים מהמסך, ואחר כך ליום ההולדת הוא ביקש נעלי כדורגל ושער כדורגל לחצר. בחצי שעה ביום שמותר לו זמן מסך הוא בוחר לצפות במשחקים של רונאלדו ביוטיוב, והוא אפילו קרא לחתול שלנו רונאלדו. הוא משחק בחוץ כדורגל מהרגע שהוא מגיע הביתה ועד שמחשיך, הוא אונס את ניצן לשחק איתו ואם ניצן לא מסכים אז את טל, ואם טל לא מסכים אז הוא מתפשר עליי והוא מוכן לשחק אפילו עם סבתא כשאין לו שום ברירה אחרת. כשיש גשם ואי אפשר לצאת החוצה הוא משחק עם עצמו כדורגל עם בלון בסלון, כי אסור כדור בתוך הבית. גם בבית הספר בכל הפסקה הוא במגרש, וכשהוא חוזר הוא מדווח לי אם א1 ניצחה היום את א2 ובאיזה תוצאה. בכלל הוא מדבר איתי המון על כדורגל, מתאר לי שוערים אגדיים בולמים כדורים אגדיים רק עם החזה ואפילו בלי הידיים, ואני מנסה להקשיב אבל זה משעמם ויש שם גם מילים שאני לא מבינה, ולמרות שאני מחייכת ומהנהנת אני מניחה שהוא יודע שאני פחות בקטע.
"למה אנחנו כל כך לא בקטע של כדורגל?" שאלתי את טל בערב. "למה זה מרגיש לי כל כך זר?"
"כי את מרגישה שאבותיך לא עברו את המהפכה הציונית ונרצחו בגטאות בשביל שהילד שלך בסוף ישחק כדורגל בחוץ כמו בפאבלה", טל אמר, חצי בצחוק, "בקיבוץ הארצי עודדו רק את הכדורעף ונרתעו מהכדורגל, שנחשב לספורט אלים שמקדם ערכים של טיפוח הגוף ותחרות", הוסיף וניסה להעניק לדיון נפח היסטורי.
"אם כבר ספורט אלים ותחרותי, לפחות שיאהב את הפועל", גלגלתי עיניים.
טעות בחיווטים
בכל יום ראשון אני מלווה אותו לאימון. הוא כל כך מסור ורציני לסיפור של הכדורגל, שהוא מכין לבד את כל הדברים לחוג בלי שבכלל צריך להזכיר לו וגם מתחיל לנדנד חצי שעה לפני שכבר צריך לצאת כדי שלא נאחר. הסתכלתי עליו משחק, ושמתי לב שהוא אימץ כל מיני מניירות שהוא כנראה אסף מצפיה במשחקים: יש לו ריקוד ניצחון קטן שהוא מרקד אחרי שהוא מבקיע, יש לו הבעות מלאות דרמה כשהוא מפספס ונפילות מלאות כאב מהן הוא קם בהבעה טרגית של קדוש מעונה. הילד משחק עם כל הלב, אין ספק, אבל גם עם כל הפנים. והכי מצחיק זה שאמנם אני לא מבינה כלום בכדורגל, אבל נראה לי שהוא די טוב.
"אלוהים נגע בו", אמר לי יום אחד המאמן מעל הראש של נבו בסוף האימון, "יש לו כישרון אמיתי". לא רק שיש לי ילד שאוהב כדורגל, מסתבר שיש לי ילד שטוב בכדורגל, וזה בכלל משונה.
"המאמן אמר לי היום שנבו ממש טוב", סיפרתי לטל בבית בפליאה.
"מוזר מאוד", טל הסכים. "יובל נוח ההרי מדבר על זה שבאדם הקדמון הייתה פתאם מוטציה, אצל אחד מהם היה חיווט אחד שגוי במוח, חוט אחד התחבר למקום הלא נכון וככה קרתה המהפכה הלשונית. ככה זה עם נבו והכדורגל, זה לא הגיע בתורשה. זו טעות בחיווטים".
"כשאומרים לי שהילד שלי יצירתי או מקורי, אני מבינה", המשכתי, "הגננת של ניצן אמרה לי פעם בשיחת הורים שהוא יהיה מבוגר יוצא דופן, שזו אמירה אולי קצת מטרידה, אבל הבנתי אותה. אבל טוב בכדורגל? מה אני אמורה לעשות עם זה? מה זה בכלל אומר? זה אומר שהוא זריז, שהוא מרוכז, שהוא מה? אילו תכונות זה אומר שיש לו?"
"אין לי מושג", טל אמר.
"טוב, נכון שזה ברור לנו שאם יהיה לנו ילד הומו נקבל אותו בדיוק כמו שהוא? אז אנחנו צריכים להגיד את אותו הדבר גם על אם יהיה לנו ילד כדורגלן", אמרתי, "להגיד וגם להתכוון".
פתאם נזכרתי שבשנה שעברה נבו היה חיית בליידים, כל מה שהוא עשה היה לשחק בסביבונים האלה. ואחר כך הוא היה חזק בטרנד זמרי הפופ, הוא הופיע בסלון בשירים של מייקל ג'קסון, ביקש שנדפיס לו דפי צביעה של ג'סטין ביבר ובפורים רצה להתחפש לאלביס. כשחושבים על זה, הוא קרא לחתול שלנו אלביס, ורק לאחרונה החליף לו את השם לרונאלדו. יכול להיות שבעצם אין עוד מה להתרגש, ופשוט מדובר בעוד שלב שיעבור?
ביום ראשון האחרון, כשהלכנו אחרי האימון שלו לאסוף את ניצן מחוג קרמיקה, נבו הסתובב בסדנה, הסתכל על העבודות ושאל את ניצן מה הוא הכין.
"בא לי גם", הוא אמר פתאם, "אמא, תבדקי אם יש חוג קרמיקה ביום אחר מהכדורגל".
שמחתי נורא, אבל שיחקתי אותה אדישה ואמרתי שסבבה, אני אבדוק באילו ימים יש. "אבל מה אני אכין שם?" הוא המשיך לחשוב בקול רם בדרך לאוטו, "אי אפשר להכין כדורגל מחימר, זה יישבר".