ילדינו שלום,
אתם עומדים לתקן את העולם. אין לחץ או משהו, זה פשוט ככה לפי מודל הדורות של וויליאם שטראוס וניל האווי. מכירים? אז שטראוס והאווי, היסטוריונים מאוניברסיטת נוטרדם, חקרו את ההיסטוריה של החברה — האמריקאית, אבל ההשלכה היא על כלל החברה המערבית — ומצאו שהיא מחזורית. לפי המודל שהם גילו, האבולוציה החברתית מסודרת במבנה קבוע של ארבעה דורות שיורשים זה אתה זה מדי כ־20 שנה. לפי החוקרים, המחזור הזה רץ כסדרו כבר לפחות חצי מילניום. ויוצא שעכשיו תורכם.
לפי מודל הדורות, הדור הראשון הוא של בעלי חזון; בסיבוב שלנו מדובר בילידי 1940 עד 1960, תן או קח כמה שנים. אחריו בא דור המממשים ואז דור המיואשים, והמאסף הוא דור של מתקני עולם. במושגים שלנו, המחזור מתחיל ברעיון גדול (נגיד הקמת מדינה), נמשך במימוש של הרעיון הזה (נניח בניין המדינה הנ"ל), עובר דרך הרמת ידיים טוטאלית (נגיד נוכח מה שנשאר מהרעיון היפה שעמד בבסיס הקמת המדינה) ומסתיים בתיקון רבתי. במחזור הנוכחי, מתקני העולם הם ילידי 2000־2020. שזה אתם, ילדינו.
לא שאנחנו באים לבאס, אבל פרופ' דוד פסיג - עתידן ישראלי שמשתמש בגרסה משלו למודל הדורות כדי לחזות את פני העתיד הקרוב שלנו - ניבא לפני כארבע שנים בראיון ל"גלובס" שילידי 2000־2020 דווקא לא יצליחו לתקן את העולם. הבעיה טמונה לדבריו בהוריהם של ילדינו: אנחנו מחנכים אתכם בהתאם לאידיאלים המיושנים של הבייבי בומרס או בהתאם לאידיאלים האגוצנטריים של דור האיקס. מי שמחכה לתיקון, הודיע פסיג, ייאלץ לחכות לנכדים שלנו.
ובכן ילדינו, כדי למנוע מהבעיות הכי גדולות של המדינה ושל העולם להתגלגל אל הילדים שלכם, אנחנו מציגים כאן את הבוערות ביותר – וכדי שלא תגידו שאין לכם עזרה מאבא ואמא, גם את הפתרונות היפים והיצירתיים ביותר שכבר קיימים או שנוסו בעבר. זהו, לכם נשאר רק הקטע של ליישם את הכל ולהציל את הקולקטיב האנושי מאבדון.
הדמוקרטיה הזאת פח
כל חובב ציטוטים בינוני יודע לצטט את צ'רצ'יל: "דמוקרטיה היא שיטת השלטון הגרועה ביותר, חוץ מכל השאר". והוא חצי צודק: הדמוקרטיה באמת על הפנים. אנחנו לא בימי קדם שבהם 10 אנשים ייצגו אלף; אנחנו בימים שבהם קבוצות כוח מקבלות 14 מנדטים ומחליטות בשביל כולם. מצד שני, מיעוט שלא נכלל בקואליציה לא יגשים כלום משאיפותיו. הרי מתוך ההתוויה "שלטון הרוב תוך התחשבות בזכויות המיעוט", נשארנו רק עם "הרוב קובע" (שלא לדבר על שיטת הבחירות המוזרה בארצות הברית, שבה אדם נבחר לנשיא אף על פי ש*הרוב* לא הצביע בשבילו).
אבל החלק השני במשפט של צ'רצ'יל כבר לא נכון. יש אופציות אחרות. למשל דמוקרטיה ישירה, שיטה שבה האזרחים עצמם, לא נבחרים או מפלגות, מקבלים את ההחלטות בענייני המדינה. בשניים מהקנטונים של שווייץ, גלרוס ואפנצל אינר-רודן, זה קיים מאז שנת 1848: התושבים רשאים להעלות להצבעה כל נושא על סדר היום, והם קובעים את המדיניות בהצבעה ישירה. בעידן הדיגיטלי זה קל מאי פעם, ואם נלך אחורה לערש הדמוקרטיה, הרי שכך בדיוק התנהלה הדמוקרטיה היוונית (אגב, זה בדיוק מה שמציעה מפלגת הפיראטים בישראל: כולנו נצביע על כל דבר דרך אפליקציה שתיתן לנו מידע על כל הצעת חוק שעולה. ועדיין, לך תסמוך על אנשים).
רעיון אחר, שעם התומכים בו נמנו אלברט איינשטיין, עמנואל קאנט ומהאטמה גנדי, הוא ממשלה פדרלית עולמית. אתם יודעים, כמו ב"מסע בין כוכבים". כבר עכשיו אנחנו קרובים לגלובליזציה תרבותית וכלכלית, כל שנותר הוא גלובליזציה פוליטית. זה לא פשוט - ראשי מדינות רוצים להישאר ראשי מדינות - אבל ברגע שגם באפריקה ייווצר איזה איחוד מדינות, הרי שלצד האיחוד האירופי וארצות הברית אפשר לראות באופק את הממשלה העולמית. זו עדיין דמוקרטיה, אבל לפחות כזו שתוכל לפתור בעיות בין שתי מדינות כמו הורה שמפריד בין הילדים שלו.
לפילוסוף ג'ון ברנהיים יש רעיון שעל פניו נשמע מופרך: דמוקרטיה בהגרלה. האנשים המחליטים נבחרים אקראית מתוך כלל האנשים הכשירים לקבל החלטות. כמובן שהשאלה "מיהו כשיר" מהותית לעניין הזה, אבל בכל מקרה, זה לא נשמע מוזר יותר מהשיטה האמריקאית או ממה שהביאו לנו כמה מחברי הכנסת המכובדים שלנו.
רעיון מתקדם אחר הוא Quadratic Voting "או הצבעה ריבועית", שפיתחו גלן ווייל, איש "מיקרוסופט" ומרצה בתחום הממשק של מחשבים וכלכלה, ושותפו למחקר הסטטיסטיקאי סטיבן ליילי. הרעיון אומר שכל אזרח מקבל מספר זהה של "נקודות אשראי" להשקעה בהחלטות, ובכל הצבעה ניתן לקנות קולות בעד או נגד הצעה על סדר היום. מחיר הקולות עולה בריבוע על כל הצבעה נוספת שאתה קונה, כלומר קול אחד יעלה "דולר", שני קולות יעלו שני דולר, אבל שלושה קולות כבר יעלו תשעה דולר. על פניו זה נשמע הפוך מכל הקונספט הדמוקרטי וייתן לעשירים לקחת כל מה שהם רוצים, אבל לדברי ווייל, מספר הנקודות המוגבל יכוון אנשים להשקיע במה שבאמת חשוב (ותחשבו על זה רגע: הוגי רעיונות מזיקים ייאלצו לשלם הון עתק על קולות, בעוד שרעיונות שסוחפים את ההמון יעברו בהצבעות ללא צורך בקניית קולות. כך יוכלו אנשים להתאגד ולנצח בנושאים חשובים – נניח, עיר שלמה מתאגדת נגד הרעיון לבנות רכבת תחתית שתחסום את העיר לשש שנים. לא יודעים מאיפה בא לנו הרעיון הזה).
ואולי עדיף בכלל לשחרר אותנו מהחלטות ולתת לאינטליגנציה מלאכותית טובה, כמו המחשב ווטסון של IBM, להחליט מהו הדבר הנכון לעשות בכל מצב? זה אולי מלחיץ קצת שלא יהיה פה פקטור אנושי, אבל בדוגרי, כמה החלטות ראויות כבר מקבלים אנשים?
וקפיטליזם זה טוב רק אם יש לך הרבה קפיטל
קפיטליזם הוא פילוסופיה בעייתית, אומר כל מי שמבין שהחזקת 99% מהכסף העולמי אצל 1% מהאנשים זה סוג של בעיה. אבל, מוסיפים תמיד באותו נשימה, זה עדיין עדיף מקומוניזם. כאילו שזהו, אלו שתי האופציות היחידות שלנו.
אבל יש אחרות. למשל, תיאוריה מרתקת של הסופרת איין ראנד בשם "אובייקטיביזם". הרעיון נשמע כמו ליברליזם מוחלט: כל אדם יכול לסחור בכל דבר עם כל אדם אחר, בצורה חופשית ובלי שום התערבות ממשלתית, פרט למניעת אלימות. האובייקטיביסטים שוללים אלטרואיזם וצורך לעזור לזולת; הרעיון הוא "כל אדם לעצמו". לטענת האובייקטיביסטים, מימוש של הרעיון הזה לא יפגע בשכבות הנמוכות אלא יאפשר להן לצמוח ולהצליח בלי הגבלות מצד הממשלה, שפוגעות בתחרות ומאפשרות לעשירים להישאר עשירים.
קיצונית פחות היא "דמוקרטיה כלכלית" או "כלכלה דמוקרטית". התיאוריה הזו טוענת שבקפיטליזם נוצרת שליטה של בעלי ההון – בוסים, בנקים - ודרך כך גם שליטה פוליטית. לפיכך, מה שהכלכלה צריכה הוא פיקוח אזרחי. פיקוח כזה ובניית "דמוקרטיה כלכלית" מתבסס על שלושה עקרונות: הקמת חברות קואופרטיביות שבהן העובדים והמנהלים מחליטים יחד על דברים, הקמת בנקים חברתיים שמשרתים מטרות חברתיות ולא מרדף אחר רווח, והקצאת משאבים לאספות עירוניות וציבוריות שידאגו לחלוקה דמוקרטית של המשאבים.
לפי יניב חברון, הכלכלן הראשי של בית ההשקעות "אקסלנס", הכלכלה הטובה ביותר לעולם המודרני היא שילוב (פחות או יותר) של שני העקרונות האלה: "בבסיס, כלכלה יעילה היא שילוב של קפיטליזם וסוציאליזם. בחירה בקפיטליזם מוחלט או אובייקטיביזם מעדיפה את היחיד על פני המדינה, בעוד שסוציאליזם מעודד את התפתחות המדינה על חשבון הפרט".
על פניו נראה שישראל מעדיפה לזנוח את הסוציאליזם.
"לא בדיוק. ב2003- ביבי משך להפרטה מוחלטת והיום כבר לא. בארצות הברית, שהיא המודל שאליו הוא שאף, יש יחס חוב-תוצר עצום והיא מועמדת לפשיטת רגל. בישראל האי שוויון רחוק מהרמה שם, ובסך הכל אנחנו במקום טוב באמצע. בכלל, ישראל היא דוגמה לא רעה לשיטה כלכלית נכונה".
הבנתם ילדים? זה חשוב, כי כנראה שכאן טמון הפתרון לסעיף הבא.
לעבוד זה בכלל בכלל לא כיף
האם גם אתם תצטרכו, כמונו, לבלות את רוב ימיכם במשהו שתשנאו לעשות? ייאמר מיד, יש מצב שלא: עד שנת 2030, 38% מהעבודות הקיימות כיום יילקחו על ידי מכונות. זה הנתון שעולה מדו"ח של PwC, חברת ניהול חשבונות ענקית בארצות הברית. גם אם המספרים שלה לא מדויקים, זה הבול-פארק: ארבע מתוך 10 עבודות לא יתקיימו. מצד שני, רוב מומחי הרובוטיקה לא באמת מודאגים. קודם כל, הם אומרים, עבודות חדשות ייכנסו לתחום. חוץ מזה, התחלופה המאסיבית תבוא רק בעוד 50 שנה. אז שומעים, ילדי העתיד? רק הילדים שלכם יצטרכו לדאוג מזה.
יש עתידנים שדווקא רואים ברכה בעתיד מרובה מכונות. בספרו "המדריך לעתיד" מדבר ד"ר רועי צזנה על עוד שתי מהפכות שיתווספו למהפכת הרובוטיקה: הראשונה היא המהפכה האישית, שבה כל אדם יוכל לייצר לעצמו כל דבר שירצה בהתאמה אישית - מין הרחבה והשתכללות של מדפסות התלת מימד שקיימות כבר קיום, רק שבמקום לייצר בעיקר צעצועים הן ייצרו גם סט שיניים חדש. הן כבר מסוגלות לזה.
למהפכה השנייה קורא צזנה "המהפכה הטבעית". היא תתרחש לדבריו רק בעוד כ-50 שנה, ולכשתממש, נייצר פתרונות בריאותיים ואחרים באמצעות יצורים חיים. האדם יוכל לייצר דלקים מחיידקים, למקסס תרופות מצמחים ולשפר את יכולותיו שלו - אם בזכות ננו-טכנולוגיה שתמזער את הרפואה לכדי עצמים מיקרוסקופיים שחודרים לגוף, או על ידי שיפור היכולת האנושית עצמה - החל בעוצמות פיזיות מוגברות ועד תקשור ישיר עם מכונות ומחשבים.
שילוב שלוש המהפכות הללו יוביל לסיפוק צרכי האדם ללא עבודה כמו שאנחנו מכירים אותה. תוסיפו לזה את הרעיון של אנרגיה חלופית, והכל נהיה זול יותר. אבל עדיין צריך קצת כסף להוצאות בסיסיות, וכאן נכנס לתמונה רעיון שלא מעט מומחים מאמינים בו: ניתוק השכר מהעבודה. הרי אם המדינה תשלם לאזרחיה קצבה בסיסית שמאפשרת קיום בכבוד, כולם יכולים לחיות במעמד ביניים נחמד - או להחליט שהם רוצים להיות עשירים וממש לעבוד. מופרך? אז תתפלאו, זה נוסה וזה קיים. "הכנסה בסיסית" היא רעיון שנבדק במנעד מדינות שכולל את קנדה, ארה"ב, גרמניה, שווייץ ונמיביה. באלסקה זה קיים כיום בהקשר של משאבי טבע: כל תושב מקבל כסף בתמורה לחלקו בבעלות על הנפט של המדינה. צפו בהזמנות בסרט "מועדון אוכלי החינם", זה יעיף לכם את השכל.
אבל האם ניתן לחיות בלי לעבוד וגם בלי להתחרפן מזה? כן, אומר רועי צזנה. "מה שיוכל להיות פה זה גן עדן", הוא טוען. "כרגע זה נראה מפחיד, אבל אם ניוולד לתוך לעשות כלום, לא נחשוש מזה. למשל, יותר בני אדם יוכלו לעסוק באמנות, כי אמנות זה דבר שלא נמדד. אין טוב יותר ורע יותר".
כדי להגיע למקומות מגניבים צריך לטוס, ולטוס זה מבאס
להתנייד זה לא כיף. כן, אלו זמנים נפלאים ואפשר להגיע לכל מקום בעולם, רק שכדי להגיע לתאילנד אנחנו צריכים להמתין שעתיים בשדה התעופה ואז לטוס 13 שעות. זה סוחט את המיץ אפילו מהסבלנים שבאנשים. אז האם יש דרך יעילה יותר להגיע רחוק?
אילון מאסק כבר עובד על רעיון ישן-חדש: רכבת בתוך צינורות רׅיק. רכבת כזאת שמרחפת מעל מסילה מגנטית אמורה להגיע למהירות של עד 8,000 קמ"ש, או פי 5 ממהירות הקול, או מניו יורק לדלהי בשעתיים. לרכבת כזו קוראים Vactrainוהיא רעיון שהועלה כבר במאה ה-19. לרכבת של מאסק קוראים הייפרלופ, והיא לא עובדת על מגנטים אלא על לחץ אוויר בצינורות. היא מגיעה למהירות של 1,000 קמ"ש, אבל בניגוד ל-Vactrain, אחת כזאת אמורה להיבנות בקרוב – בקוריאה הדרומית, בין סיאול לבוסאן (אגב אסיה, ביפן כבר יש רכבת שעובדת על ריחוף מגנטי, אבל לא בצינורות ייעודיים. היא מגיעה ל-600 קמ"ש, או פי 100 מרכבת ישראל).
ומה לגבי מטוסים חשמליים אישיים? חברת Eviation, למשל, כבר מייצרת מטוסים חשמליים שיכולים להכיל 5 אנשים, לטוס במהירות 360 קמ"ש לטווח של 1,000 ק"מ, ואז צריכים רק עשר דקות הטענה כדי לעלות שוב לאוויר. המטוסים טסים ללא טייס, כך שאם שוכרים אותם ארבעה חברים, אין צורך בשום בידוק ביטחוני. פשוט עולים וטסים כמו מונית.
מכוניות מעופפות כבר קרובות להפוך למציאות, אבל ילדים – אתם תצטרכו להבין איך לעזאזל יוצרים מין רשות אווירית כלל עולמית שתתמודד עם מלא אנשים שרוצים להמריא מכל מקום. מצד שני, יש לכם סיכוי ריאלי להרחיב את המושג "תיירות" אל החלל. אבל לא בחללית, שזה יקר מדי: חברה יפנית בשם אובהיאשי מארגנת מעלית שתתחבר לתחנת חלל. היא החיבור ייעשה באמצעות כבל באורך 96,000 ק"מ וקצב הנסיעה יהיה כ-200 קמ"ש, כך שייקח לה שבוע להגיע. יותר ממספיק זמן בשביל ש-30 האנשים שהיא תסחוב יגלו מי הפליץ.
ברצינות עכשיו, מה נעשה עם כל האנשים?
העולם צפוף. ב-50 השנים האחרונות יותר מהכפלנו את אוכלוסיית העולם. רק צריך להביט בשעון האוכלוסין הזה ולראות שבכל שנה נולדים פי 3 אנשים מאלו שמתים. זה נשמע כמו בשורה טובה, אבל צריך מקום לשכן את האנשים וכדור הארץ אינו אין סופי. אז איך תוכלו לפתור את זה, ילדים, כדי שבעוד שלושים שנה לא תגורו בדירות בגודל קופסת נעליים שמוערמות אחת על השנייה לגובה שלא ייאמן?
הפתרון הראשון נוגד את כל מה שיהודים מאמינים בו: צמצום ילודה. הרי הבעיה נובעת מכך שכולם כל הזמן מתרבים, ובזכות הרפואה המודרנית כולם גם נשארים בחיים. אם ממשלות יעודדו אימוץ, או ייתנו הטבות מס למי שעושה רק ילד אחד - בניגוד לכסף שניתן למי שעושה המון ילדים, אנחנו שומעים שזה ממש קיים במדינות מסוימות - היה איזשהו תמריץ לא להביא חמישה ילדים.
עוד לפני תמריצים כלכליים, ממשלות העולם יכולות ליצור נורמליזציה תודעתית של רעיון מיעוט הילדים. מכיוון שהבעיה חמורה במיוחד במדינות עניות, בעוד שבמדינות מערביות כמו גרמניה ויפן יש בעיה הפוכה של עצירת ילודה, קמפיין כזה חייב לכלול חינוך לשימוש באמצעי מניעה ולחיים במשפחות מעוטות ילדים. אה, וכמובן שאמצעי המניעה המדוברים צריכים להיות זמינים לכולם. זה אולי נשמע ברור כאן, אבל בחלק ממדינות באפריקה רק 30% מהאנשים משתמשים באמצעי מניעה, ונשים כמעט שלא משתמשות בהם בכלל. זה נובע גם מקושי להשיג אותם, וכרגיל - גם מהיעדר חינוך בנושאי מין וילודה.
פתרון משמעותי אחר הוא בניית מרכזי עבודה מחוץ לערים. קחו את הנגב למשל: עם כל פיצוץ האוכלוסין, הנגב עדיין ריק ברובו, וכמוהו אזורים לא פופולריים בעולם. בניית אזורי תעשייה שם, ואחריהם מקומות מגורים, אולי לא תקטין את האוכלוסייה אבל תשחרר לחץ מהערים.
פתרון אחרון, לגמרי מחוץ לקופסה, הוא מגורים מתחת לאדמה. בסופו של דבר ייגמרו לנו העץ והמלט שמאפשרים לבנות בתים מעל האדמה; כריית בתים בהרים היא פתרון יעיל, שגם ישמור על טמפרטורות נעימות לכל אורך השנה. בסין ובטורקיה יש לא מעט אנשים שגרים במערות כאלו, ולחלקם יש בתים שסטודנטים בתל אביב היו הורגים בשבילם. אז אולי הפתרון הוא לחזור לגור במערות, אבל עם ווייפיי.
ואיך נממן את המבוגרים?
גם אם נצליח לצמצם את הילודה, עדיין נהיה חברה מזדקנת. החל מאמצע המאה ה-19, עם ההתקדמות במדע והשיפור ברפואה, תוחלת החיים הוכפלה. פעם חיינו עד גיל 40, ועכשיו אנשים חיים הרבה שנים טובות אחרי גיל הפנסיה ואמורים לקבל ביטוח לאומי. רק שלפי הנתונים העדכניים, לביטוח הלאומי בישראל ייגמר הכסף עד שנת 2045. לגמרי. קאפוט. כלומר לכם, ילדי העתיד, לא יהיה כסף לעת זקנה גם אם תשלמו ביטוח חיים כל חייכם. למה? כי הכסף לא מועבר ישירות לחשבונו של אדם אלא משלם מה שצריך, כלומר למי שצריך כרגע, ואלה אנשים מבוגרים מכם בהרבה.
אז מה עושים? ובכן, לשוודים יש פתרון: הפרטה של הביטוח הלאומי. כל אחד צובר את הביטוח שלו בקרנות חיסכון של גופים פיננסיים פרטיים (תחת פיקוח ממשלתי). גם שם ההפרשה לחיסכון פנסיוני היא חובה, אך ניהול הכסף נעשה בקרן אישית על שם החוסך ולא בקרן ממשלתית של המוסד לביטוח לאומי. אז מה שאתה חוסך מגיע אליך. אבל אם נפריט, מי ישלם לכל הקשישים שכבר קשישים?
לפי יניב חברון מ"אקסלנס", לישראל יש שלוש אופציות ריאליות: להגדיל את גביית הביטוח הלאומי (מה שיהווה מכה, בעיקר לעשירונים העליונים), לדחות את גיל הפרישה (ובתור התחלה להשוות את גיל הפרישה של נשים לזה של גברים), או שהממשלה פשוט תצטרך למצוא 4 מיליארד בשנה כדי לממן את החור מכאן ועד להודעה חדשה.
כל אלה הם פלסטרים על פצע. בסופו של דבר, גם בישראל יצטרכו להימצא פתרון משמעותי יותר. אלא שכרגע לא עושים שום דבר משמעותי, כי כל אחד מהפתרונות יפגע באיזושהי אוכלוסייה ואף ממשלה לא רוצה להרגיז אוכלוסיות. אז על מי מפילים את זה? על הילדים של מחר.
תתנחמו בזה שאם אנחנו לא היינו מקלקלים את העולם, לכם לא היה מה לתקן.
וגם אם יהיה כסף לקשישים ואיפה לגור, מה נאכל?
עד שנצליח לצמצם את כמות האנשים, בעיית המגורים תעסיק אותנו פחות מאשר בעיית המזון. לפי המדדים העדכניים, עד 2050 (תנו או קחו כמה שנים) ייגמר המזון בכדור הארץ. זו לא רק אשמת האנשים, שעד אז יגיע מספרם לכתשעה מיליארד, אלא גם בעיית אקלים: שיטפונות, למשל, הורסים שטחי גידול של אורז, מקור מזון משמעותי למדינות רבות ולאנשים במצב סוציו-אקונומי לא משהו.
למזלנו, העולם המערבי כבר מודע לזה, ובשנה שעברה ייעד הנשיא אובמה תקציבים למעבדות שימצאו פתרון לבעיה. רבות מהן כבר מציעות פתרונות. שש מעבדות בקליפורניה מפתחות גידולי תבואה עמידים לפגעי מזג אוויר, ביניהם שעועית, לוביה, דוחן וחומוס. המעבדות עובדות על ייצור זנים של התבואות הללו שיספקו יותר תוצרת ככל כשהם גדלים, ועם עמידות גדולה יותר לחרקים. כך גם עובדים על פיתוח אורז שיוכל לגדול בתנאי מזג אוויר קשים.
פתרון אחר ומגעיל הרבה יותר הוא חרקים. כן, זה נורא, אבל יש כ-2,000 סוגים של חרקים אכילים לגמרי. במנה של צרצרים, למשל, יש יותר חלבון מאשר במנה באותו גודל של בשר בקר. הגידול שלהם קל וחרקים ממילא מרכיבים 80% מאוכלוסיית בעלי החיים. אם אתם עדיין נגעלים, זה רק כי חרקים אינם חלק מתרבות האוכל שלכם. אבל במדינות רבות בעולם מנשנשים חרקים: בתאילנד כמובן, אבל גם במקסיקו וביפן אוכלים אותם. אפילו באוסטרליה יורדים על תולעים שנקראות Grub.
אם נתעקש בכל זאת לאכול בשר, כנראה שנצטרך לעבור לגידול הנדסי של בעלי חיים. כמו שהם כיום, בעלי חיים צורכים המון תבואה, ואם יהיה מחסור בתבואה, אז גם בשר לא יהיה. בשר מלאכותי, לעומת זאת, נוצר מתא בודד של חיה. מאותו תא אפשר להפיק כמויות עצומות של מזון בטעם ובמרקם של בשר שגם טבעונים יוכלו לאכול (כל עוד הם לא כועסים על הוצאת התא האחד מהחיה. והם כנראה יכעסו).
חברות כמו Future Foods"", "ממפיס מיטס" ו"סופר מיט" הישראלית כבר עובדות על הקונספט. אגב, על אף מה שמראה הסרטון של ממפיס מיטס, רוב התגובות להמבורגר המלאכותי שלהם לא היו מדהימות. מצד שני, העוף שהם הוציאו ממש עכשיו הוא כבר בסדר. כלומר יש לו טעם של עוף, שזה מה שאומרים על כל דבר חסר טעם מובחן, אבל עדיין.
פתרון זמין שאתם כמתקני העולם יכולים להתחיל ליישם כבר עכשיו הוא גידול מזון בבית. אם כל אחד יארגן לעצמו איזו גינת ירק, אפילו על גג הבניין, ואם הוא יכיל גם איזו תרנגולת ועז לצרכי חלב וביצים - בעיית המזון הטרי תקטן משמעותי. בבוקר נאכל דוחן, בצהריים נרביץ המבורגר צרצרים ובערב נתפנק על ביצים, חלב וסלט שגידלנו לבד.
אה, רגע, וצריך לעשות משהו גם בקשר לנישואים
הסטטיסטיקה, ילדים, מלמדת שבערך אחד מכל שלושה מכם כבר יודע שנישואים מתפרקים. אנחנו משערים בזהירות שגם השאר לא בדיוק מלאי התפעלות מהסידור הזה.
האם יש אלטרנטיבה למשפחה הקלאסית? קודם כל, בהחלט יש. הוא לא חדש אבל הוא מתחדש: לפי חשיפת מגזין The Atlantic מהשנה שעברה, יותר ויותר מילניאלס בארה"ב עוברים לגור בקומונות. זה נעשה ממניעים כלכליים, אבל התוצאה כבר מאתגרת את המבנה הקלאסי של המשפחה.
ב"טלגרף" הבריטי הגדילו לעשות והכתירו את הקומונה כמענה אידיאלי לבעיות הכלכליות והחברתיות של דורנו. הרעיון הזה פרח בסיקסטיז ונבל פחות או יותר ביחד איתן, אבל היגיון מסוים תמיד היה בו. אם אכן "דרוש כפר כדי לגדל ילד", הרי שנטישת המודל המשפחתי וחזרה למבנה הקהילתי מבטיחה שלכל הפחות, כישלון מוסד הנישואים ישפיע פחות על הילדים. אגב, היינו צריכים לדעת מראש שזה יהיה כישלון. שמעתם פעם על משהו מוצלח שמתחיל במילה "מוסד"?
היגיון יש גם ברעיון שנעשה יותר ויותר מקובל: חוזי נישואים שאינם מחייבים לכל החיים אלא מוגבלים בזמן, כלומר שתוקפם פג אוטומטית כעבור מספר שנים מוחלט מראש וניתן לחדשם בהסכמה הדדית. אחת הדוברות המעניינות בעד הקונספט היא הסופרת איזבל סוהיל, שבספרה "Generation Unbound" ממליצה לכולנו להחליף את האמרה "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" ל"והם חיו באושר ועושר במשך 5 שנים עם אופציה".
ב"אינדיפנדנט" הבריטי קיבצו לפני כשנה קאדר של מומחי זוגיות, והם קבעו פה אחד שרישיון נישואים מוגבל ל-10 שנים עשוי להיות הפתרון המושלם למכלול בעיות הנישואים שאנחנו מכירים. כדאי לכם לשאול את אימא מה דעתה על זה, וגם את אבא בפעם הבאה שתישנו אצלו.
עכשיו קדימה, רוצו להציל את העולם.