העור שלה מושתל, קנה הנשימה משוחזר והשפתיים לא אמיתיות. חלקים ממפרקי הידיים שוחזרו מאיברים אחרים. הפגיעה ברגליים הותירה אותן שונות זו מזו בגודל ובצורה. את האוזניים לא הצליחו להציל. "אני יודעת שאני נראית כאילו אני עשויה מפלסטיק", אומרת לי השבוע רביד סולם בת ה-15, שוועדה רפואית קבעה לה באחרונה 188 אחוזי נכות. "אבל זה מגניב, לא?".
זה קרה ביום הראשון של חופשת חג השבועות. פיני, אביה של רביד, הדליק את המנגל במרפסת של בית המשפחה בנתניה. הוא לא שם לב שעשה טעות בשימוש בחומרים דליקים. רביד בת השלוש, ששיחקה במרחק מטרים משם, שמעה פיצוץ עז וקפאה. היא לא זזה ממקומה כשכל גופה עלה באש.
פיני, שבעצמו נפגע קשה מהפיצוץ ולא ראה מה קרה לבתו, נמלט מהאש ומהבית. אחיה ואחותה של רביד עמדו בגינת הבית וראו ממרחק את הלהבות, חסרי אונים. איילת, אמה של רביד, ראתה את הילדה הבוערת, נכנסה לתוך האש ומשכה אותה אל דלת הכניסה. "בפעם האחרונה ראיתי את הדלת הזו לפני כמה שנים", היא מספרת, "וקווי המתאר של הגוף הקטן עוד היו מסומנים עליה".
איילת, כיום בת 50, עדיין נושאת את הצלקות. "כל בית החזה שלי שרוף", היא אומרת ומראה את הכוויות. "יש לי שם סימן בצורת הפנים של רביד, כי הראש שלה נשען עליי כשהרמתי אותה. גם הידיים שלי נכוו, אבל לא הרגשתי כלום. הדבר היחיד שהיה לי בראש זה לשמור שהילדה תישאר ערנית. דיברתי אליה, ניסיתי לשחק איתה, צעקתי. לא רציתי שהיא תירדם".
12 שנים עברו מאז, ואיילת עדיין זוכרת בפרטי פרטים את השבועות הראשונים במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים. "כשהגענו לתל השומר ביקשו ממני שאיפרד ממנה, לא נתנו לה שום סיכוי לחיות. הרופא אמר לי, 'יש לך עוד שני ילדים, כדאי שתתרכזי בהם', אבל לא הסכמתי, צעקתי. זעקתי".
בבית החולים נקבע שרביד סובלת מכוויות ב-95% משטח גופה. במשך שלושה חודשים הייתה מורדמת ומונשמת ורק לאחר 17 ניתוחים התייצב מצבה. עשרות פרוצדורות של שחזורים והשתלות היו לשגרת יומה. "הפעם הראשונה שראיתי אותה אחרי הפיצוץ הייתה חודש אחרי המקרה", מספרת איילת. "הכניסו אותי לחדר המבודד שהיא שכבה בו והייתי בהלם. לא ראיתי שם ילדה בכלל, רק מין חתול שחור, כמו גור של פומה. הקאתי על הרצפה והוציאו אותי משם בכוח".
עבר לך בראש לוותר? לתת לה ללכת?
"לא העליתי את זה בדעתי. אני זוכרת שבאחד הימים ביקרתי אותה וראיתי שדוגרים עליה עשרות זבובים, הם נמשכו לחתכים בכלי הדם שלה שהרופאים יצרו כדי לנקז אותם. הסבירו לי שהאחיות מפחדות לטפל בה, אבל נלחמתי ונאבקתי כדי שינקו ממנה את החרקים והם עשו את זה. גם אחרי שנה, כשאמרו שצריך לכרות לה את הגפיים כי העצמות שלה שחורות ומפוררות ואין דרך להציל אותן, זה לא היה מקובל עליי. התחלתי לחפש טיפולים חלופיים, וכשמצאתי טיפול ניסיוני בבית חולים באוהיו החלטתי לגייס תרומות ולהתחיל שם דף חדש. בדיעבד, זאת הייתה החלטה שהצילה לה את הגפיים".
לחברים שלי אני לא צריכה לתת הסברים
לסיפור הייחודי של רביד נחשפתי דרך האינסטגרם, כשנועה קירל העלתה תמונה מחויכת שלה עם הילדה בת ה-15. כשראיתי שגם לרביד עצמה יש חשבון אינסטגרם פעיל – מאוד, עם עשרות סלפיז וים של סטוריז - שלחתי לה הודעה ושאלתי אם תרצה להתראיין. בתוך שניות היא החזירה אימוג'י מחויך ואמרה שבשמחה.
אנחנו נפגשות בדירה שכורה ברמת גן שבה גרים בצפיפות רביד, איילת והאח האמצעי, כיום חייל בסדיר. האחות הבכורה מתגוררת בשנתיים האחרונות בחיפה, צמוד לטכניון, שם היא לומדת. "ואוסקר!", משלימה רביד את מניין בני המשפחה. "אוסקר הכלב הוא מלך הבית. הוא ישן איתי במיטה".
פיני לא גר כאן. הוא כבר לא חלק מהמשפחה. אביה של רביד התקשה להתמודד עם תוצאות השריפה שגרם לה בשוגג, וכשהמשפחה טסה לאוהיו היו ההורים כבר בעיצומם של תהליכי גירושים. "אבא של רביד נשרף בעצמו ואושפז לטיפולים. בחצי השנה הראשונה של רביד בתל השומר הוא לא ראה אותה", אומרת איילת. "הוא פחד שהוא לא יצליח לעמוד במראות הקשים מבחינה נפשית. הפעם הראשונה שהם נפגשו הייתה אחרי שישה חודשים של אשפוזים, ואחר כך הוא ראה אותה רק עוד פעמים בודדות".
ובכל זאת טסתם ביחד לארה"ב.
"זה לא היה באמת ביחד. טסנו בנפרד, לא גרנו באותו חדר, לא היו בינינו יחסים. הוא לא הגיע לבית החולים ולא ליווה אותנו בתהליך, כאילו לא היה שם. השריפה ערערה אותו לגמרי".
מה שנותר מהזוגיות לא החזיק מעמד. כחודשיים לאחר שרביד אושפזה בבית החולים לילדים בסינסינטי, פיני החליט לעזוב ולחזור לארץ. ב-2010, כשלוש שנים לאחר השריפה, השניים התגרשו.
יש כיום תקשורת ביניכן לבינו?
"בשנים האחרונות הוא מנסה ליצור קשר בעניינים של תשלום מזונות, אבל אנחנו לא מוכנות לדבר איתו".
מה איתך, רביד? יוצא לך לחשוב על אבא?
"כמעט ולא. הוא לא רצה אותי ואני לא רואה אותו כחלק מהמשפחה שלי".
איילת, פיני ניסה פעם להסביר למה הוא לא נשאר ולקח חלק פעיל במסע שלכם?
"ההורים שלו אמרו שהמראה של רביד יעשה לו פוסט טראומה ונדמה לי שהוא חשב ככה בעצמו, אבל מבחינתי, מה שמשנה זה שהוא לא היה מעוניין להיות חלק מאיתנו אחרי השריפה. שנים האשמתי את עצמי שלא עשיתי מספיק, אבל זה הוא שלא היה מסוגל להתמודד עם מה שעברנו ולצאת למסע הזה עם המשפחה".
שנתיים נמשך המסע לאמריקה. בבית החולים בסינסינטי החליפו את קנה הנשימה של רביד כך שלראשונה מאז הדליקה התאפשר לה לנשום בכוחות עצמה; הרופאים הפרידו בין אצבעותיה וביצעו ניתוח ברגליה שאפשר לה ללכת שוב. הקהילה היהודית בעיר גייסה תרומות כדי לממן את הטיפולים, שבחלקם נעשה שימוש בטכנולוגיות החדישות ביותר לטיפול בכוויות. עכשיו כבר היה אפשר לדבר בזהירות על עתידה של רביד, על חזרה לארץ, על השתלבות מחדש במערכת החינוך.
לבית ספר יסודי בישראל היא נכנסה בכיתה ג'. "הייתי הילדה החדשה בכיתה", היא נזכרת, "וכשנכנסתי לבית ספר לא הבנתי כלום. לא ממש ידעתי לקרוא, ולכתוב לא הצלחתי בגלל הידיים שלי".
איך קיבלו אותך הילדים?
"המורה הציגה אותי לתלמידים ובהפסקה כבר היה לי עם מי לשחק. החברים מכיתה ג' הם החברים שלי עד היום, גדלתי איתם ואני מרגישה בנוח לידם. אני לא צריכה לתת להם הסברים".
ילדה אחת אמרה שיש לה סיוטים בגללי
בעוד שבסביבת בית הספר קיבלו בחיבוק את הילדה החדשה, לרביד עצמה נכונה התמודדות מורכבת עם השונות שלה. "אני חושבת שבערך בגיל עשר הבנתי שאני נראית שונה", היא אומרת, "אבל גם אז לא הבנתי עד כמה. לא שאלתי שאלות, אבל באיזשהו שלב אמא הושיבה אותי בחדר וסיפרה מה בדיוק קרה לי בפיצוץ. האמת, אני לא ממש זוכרת מה היא אמרה. כנראה שזה לא ממש השפיע עליי".
מה סיפרת לה, איילת?
"היה לי חשוב לא להסתיר ממנה שום דבר. סיפרתי לה מה קרה, מההתחלה ועד הסוף".
איך היא הגיבה?
"היא הסתכלה על עצמה במראה ואמרה 'זו אני'. היא לא לקחה את זה קשה. היא לא הכירה משהו אחר, לא זוכרת את עצמה אחרת".
איך את מסבירה את זה שהיא לא זוכרת מה סיפרת לה?
"כמה מהתרופות שהיא קיבלה פגעו לה בפונקציות של הזיכרון לטווח ארוך. יש הרבה דברים שהיא לא זוכרת".
בכיתה ז' נכנסה רביד לבית ספר חדש. "לא חששתי מזה", היא אומרת. "היו איתי ילדים מהיסודי, ידעתי שהם יישארו חברים שלי". וזה מה שקרה. אלון, החבר הכי טוב מהיסודי, התיישב לידה כבר בשיעור הראשון של שנת הלימודים החדשה. אלא שילדים אחרים, שלא הכירו את הסיפור המורכב, החלו להתלחשש במקרה הטוב ולברוח במקרה הנפוץ. "ילדה אחת פנתה למנהל ואמרה לו שיש לה בגללי סיוטים בלילות והיא רואה את הפנים שלי בחלום. ביקשו ממני ומאמא שלי שאכנס לבית הספר דרך הדלת האחורית".
הסכמתן?
איילת: "ממש לא. אמרתי למנהל שאם הילדה הזו מפחדת, היא מוזמנת לעבור לבית ספר אחר".
איך התנהגו שאר הילדים?
רביד: "אמרו שאני נראית מוזר, קראו לי מכוערת, שיש עליי מסיכה, שאני עשויה מפלסטיק ועוד מלא דברים".
אני מניחה שתגובות מכוערות לא מגיעות רק מילדים.
איילת: "כשרביד מסתובבת בלעדיי אני משגיחה עליה ומסתכלת מרחוק, בודקת את המבטים ומתערבת אם אני מרגישה שצריך".
רביד, בחיוך ביישני: "וצריך הרבה".
איפה למשל?
"בקניונים. יש התקהלות המונית, אני מרגישה שכולם מסתכלים עליי ואני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם זה. אני הולכת עם הראש למטה כי אני לא רוצה להיתקל במבטים".
את חופשות הקיץ שלה מאז שחזרה לארץ מבלה רביד בין ארבעת קירות הבית ברמת גן; לעור המושתל אסור לה להיחשף לשמש והיא יודעת שמדובר בסכנת חיים ממשית. מפעילויות ציבוריות אחרות היא נמנעת בגלל המבטים והתגובות.
היית רוצה להיראות אחרת?
"בואי נגיד שעכשיו אני די סבבה עם איך שאני נראית, אבל בכל זאת, אם הייתה לי את האפשרות להיראות כמו כולן, ברור שהייתי שמחה".
מה את אוהבת בעצמך?
"מה זה השאלה הזו, למדתי לאהוב הכל. גם חיצונית וגם פנימית, זו אני, זה מה שיש בי, ואני גאה בזה".
מה את מרגישה כשאומרים לך דברים לא יפים?
"אני לוקחת נשימה עמוקה, אומרת לעצמי לא להיעלב ומזכירה לעצמי שתמיד יהיו אנשים שירצו להיות חברים שלי וכאלה שלא. מי שמפחד ממני, לא מגיע לו שאיעלב ממנו".
איילת: "אבל היא כן נעלבת. הרבה פעמים כשמעירים לה היא מסתגרת בחדר ולא מוכנה לדבר עם אף אחד שעות. היא מתנתקת".
רביד: "אני לא מתנתקת. אני כותבת שירים".
דרך הכאב היא הגיעה אל המוזיקה. מה שהחל בהערצה כמעט אובססיבית לנועה קירל נהפך למקום לפרוק בו רגשות, לצמוח. "החלום שלי הוא להיות זמרת. נועה היא ההשראה הכי גדולה שלי, אני יודעת את כל השירים שלה בעל פה והיא מחזקת אותי כשקשה לי. היום הכי מאושר בחיים שלי היה כשנפגשתי איתה פנים מול פנים בפעם הראשונה, היא חיבקה אותי ואני לא אשכח את זה".
בהשראת קירל היא עובדת בחודשים האחרונים על סינגל. "קראתי לשיר 'עוד ידברו עליי', כי אני יודעת שזה יקרה".
מה זה "זה"?
"בסוף ידברו עליי, על מה שיש בי בפנים. לא רק על המראה שלי".
באינסטגרם אני גאה במי שאני
רביד שולפת פנקס קטן ואינטימי. מתוך הדף קופץ רצף מילים של טינאייג'רית דעתנית ומפולפלת, ויש גם הוראות שימוש: "לפני שאת קוראת את השיר, תסתכלי על הכתב. יש לי כתב יד ששווה יהלומים למרות שאני כותבת רק עם שלוש אצבעות".
אני קוראת: "כולם חושבים עליי דברים שונים/ וכשמגלים עליי דברים אז מתפלאים/ אבל אז חושבים שאני לא מבינה/ ואני מוכיחה בדיוק את ההפך/ הדברים הכי חשובים שמורים אצלי בכספת".
מתי כתבת את השיר הזה?
"קצת לפני פורים. הלכתי לבחור תחפושת עם אמא שלי ב'מקס סטוק' וכשהיינו בקופה ניגשה אליי אישה מבוגרת ושאלה למה אני חובשת מסכה אם החג עדיין לא התחיל. כשחזרתי הביתה המילים פשוט יצאו ממני".
למרות הסלידה מהמבטים ברחוב, דווקא באינסטגרם את אוהבת לשתף תמונות, להיחשף. למה?
"כי באינסטגרם זה אחרת, שם אני גאה במי שאני. אני באמת מאוד אוהבת להצטלם ולהראות מה אני מרגישה".
View this post on Instagram
חלוקת התפקידים מוכרת: ילדים בני 15 מסתובבים באינסטגרם, הורים לבני 15 מצקצקים על זה שהילדים תקועים באינסטגרם. אבל לא איילת סולם. "אני לא יכולה להסביר לך כמה החשבון שם שיפר לה את החיים", היא אומרת.
כמה מאות גולשים עוקבים אחרי החשבון של רביד. היא מעלה לסירוגין תמונות סלפי חייכניות או מבואסות, מתעדת את החזרות על סינגל הבכורה שלה ובין לבין משתפת תמונות של אוסקר הכלב. "לקח שנים עד שהסכמתי שהיא תפתח חשבון משלה", מודה איילת. "נורא פחדתי מהתגובות שם וממה שעלול לקרות לה בעקבות החשיפה הלא מבוקרת, אבל היום, כמו שאני רואה את זה, היא רק מרוויחה".
יוצא לך להציץ במה שקורה שם?
"היא מעדכנת אותי בהכל, אני יודעת שהכל שם בסדר".
רביד: "אני מקבלת המון הודעות מבני נוער ששואלים מה קרה לי. הם מתעניינים בי ורוצים לדעת. אף פעם לא העליבו אותי שם".
את עונה?
"בטח, אני מסבירה להם בדיוק מה קרה לי. ואז הם עושים לי לייקים על כל התמונות, אז זה שווה את השאלות שלהם".
מה המשמעות של הלייקים האלה?
"מבחינתי זה אומר שאנשים אוהבים אותי. אני רוצה להיות אושיית אינסטגרם, שיכירו אותי ואת הסיפור שלי ויאהבו את התוכן שאני משתפת".
איילת: "היא כל היום מדברת על הלייקים. זה הדור וזה בסדר. כל היום לייקים".
View this post on Instagram
בסרטון האחרון שהעלתה היא מצולמת עם המאמנת האישית שלה בחדר הכושר. "אני רוצה להראות שלמרות שיש לי די הרבה מגבלות, אני יכולה להתאמן כמו כל בן אדם אחר. קיבלתי מעל אלף צפיות בשבוע, את קולטת? זה מלא!".
איילת: "היא גם מתאמנת, גם שרה, גם רוקדת. עם שלוש אצבעות היא קושרת שרוכים ומתלבשת לגמרי לבד. יש אנשים 'שלמים' שלא מסוגלים לעשות את הפעולות האלה. היא באמת הילדה הכי חזקה שאני מכירה".
רביד, את מרגישה חזקה?
"אני בטוחה בעצמי ויודעת מי אני ומה יש בי. כשקשה לי אני מזמזמת את המילים של השיר שכתבתי ומזכירה לעצמי שאני שווה, בלי קשר לאיך שאני נראית".
תגידי, מה עם בנים? יש איזה חבר באופק?
"אוי לא, אני לא רוצה שיהיה לי חבר בחיים".
מה "בחיים"?
"טוב נו, לא יודעת. עכשיו אני לא חושבת על הדברים האלה, זה ממש ממש לא מעניין אותי. אולי כשאהיה גדולה".
איילת: "אני יכולה לחתום לך כאן ועכשיו שבעתיד יעמוד לידה הגבר הכי מוצלח בעולם. אני כבר מדמיינת את זה קורה".
רביד, תגובתך?
"וואי. אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה".
רביד ואיילת פונות לעזרת הציבור בבקשה לסייע להן במימון תנאי מגורים הולמים. לחצו כאן להעברת תרומות החל ב-5 ש"ח
פיני סולם: "הייתי רוצה להגיד לרביד שאני מתגעגע"
לאחר קיום הריאיון פנינו אל פיני סולם, אביה של רביד, כיום נשוי מחדש ואב לילדה מנישואיו השניים. בעבר נמנע פיני (48) מלהתייחס למה שקרה מאז אותו יום בנתניה, אבל הפעם הסכים לחלוק את הצד שלו. "בארבעת החודשים הראשונים אחרי השריפה הייתי מורדם ומונשם, התעוררתי כשהגוף שלי 70% שרוף ואני מחובר לעשרות מכונות", הוא אומר. "לא רצו לספר לי מה קרה לרביד ורק אחרי חצי שנה התחילו לרמוז שהיא נשרפה. עד אז לא היה לי מושג שהיא הייתה באזור הפיצוץ, חשבתי שהיא הייתה בחדר אחר. בשנה הראשונה של האשפוז לא נתנו לי להגיע אליה. היא הייתה מבודדת והרופאים שמרו עליה מפני זיהומים".
נשאת תחושת אשמה?
"זה נכון שאני האדם שהדליק את המנגל, אבל מבחינתי אין פה אשמים. יש תאונה מזעזעת ומשפחה אחת".
איילת אומרת שהוריך מנעו ממך לראות את רביד מחשש שזאת תהיה טראומה.
"הם באמת חששו שהמראה שלה יחזיר אותי לרגעי האימה ויכניס אותי לדיכאון. ברגע שקצת השתקמתי, לא הייתה להם שום בעיה שאפגוש אותה".
איילת טוענת שמאז נפגשתם פעמים בודדות.
"כשיצאתי מכלל סכנה היה לי חשוב לבקר את רביד כמעט בכל יום. בכל זאת, הייתי מאושפז באותו בית חולים. אבל איילת עצמה לא רצתה שאהיה בקשר אינטנסיבי עם רביד. לארה"ב כבר סחבנו את כל הכעסים שהצטברו בתקופת בבית החולים, טסנו לאוהיו עם אמא של איילת ונוצרו שני מחנות נפרדים - הם ואני. חודשיים הסתובבתי לבד כשלא נותנים לי לראות את הבת שלי, והחלטתי לחזור. לא יכולתי לשאת את זה נפשית".
וכשהמשפחה חזרה לארץ?
"ככל שהזמן עבר נותקתי מהמשפחה. איילת והילדים התרגלו לחשוב שאני אשם בכל".
היית רוצה לחזור איתם לקשר?
"מאוד, אני חולם על זה. כל כמה זמן אני מנסה ליצור קשר, אבל אף אחד לא עונה לי לטלפונים".
רביד אומרת שהיא לא רואה אותך כאבא שלה.
"היא צודקת. היא הייתה קטנטונת כשהכל קרה ומאז לא הייתי לה דמות אב. מאז שהמשפחה חזרה לארץ ראיתי אותה רק פעמיים בבית המשפט ועוד פעם אחד בליווי עובדת סוציאלית. אני מקבל לגמרי כל מה שרביד אומרת עליי".
אם הייתה לך אפשרות להגיד לה משהו, מה היית אומר?
"שאני מתגעגע. הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל לאחור ולהיות שם במקומה, הלוואי שאני הייתי חוטף את רוב הפגיעה ולא היא. אבל זה לא המצב. אני גם לא רוצה לבלבל אותה ולהיכנס לחיים שלה עכשיו. אני יודע מה קורה איתה, אני בטוח שהיא בתקופה מבולבלת ואני לא רוצה לסבך את החיים שלה עוד יותר".