הורים
פוריות (איור: מיתר הופמן)
איור: מיתר הופמן

1001 בדיקות דם

בסתיו אמרתי לך בוא נוותר. אני לא רוצה יותר ילדים. כל החרא הזה הגיע לי עד כאן. שוב ושוב איבדתי מה שאפילו לא היה לי. ענת לוין בהרהור על ויתור

ענת לוין | מגזין mako | פורסם 17:50 04.01.18 

שנה גודל אות

עשיתי 1001 בדיקות דם.

590 אולטרסאונד מעקב זקיקים. נסעתי בלמעלה מ-6720 אוטובוסים, בין השאר גם בינעירוניים עם הכורסאות הכחולות והחלונות הגדולים שכשיש שמש אחד רוצה להוריד את התריסול ואחד מתעצבן, רוצה את כל האור על הפנים. ירדתי בתחנות של בתי חולים. הלכתי ל-5 מומחים עולמיים לפתרונות פריון יצירתיים, ל-6 מדקרים, אחד מהם היה גם רופא מוסמך, הוא אמר לי לא לאכול פחמימות, שומנים, חלבונים. אז מה כן? כרשה. וצנון. למדקרת אחת בצפון תל אביב היו המון תעודות על הקיר, היא נעשתה סינית מרוב ניסיון. רוב הזמן התחשק לי לישון אבל קמתי והלכתי לשתי נטורופתיות, 3 הומאופתים, 4 מורים ליוגה, אחד מהם הטריד אותי מינית. כתבתי עליו שיר נאצה ואצתי ל-7 מטפלי שיאצו. שניים מהם הציגו תעודות מוסמך מיפן, אחת נראתה לי מזויפת, לרבנים, לידעונים, נשים שקוראות בקרקפת. אחד, קורא בהפוך מחיפה אמר לי חד וחלק, תסלחי לי שאני אומר לך את האמת בפרצוף, הרי אנחנו בעידן האמת לאמיתה. לך לא יהיה ילד. לא תהיה לך ילדה.

טופלתי על ידי 10 רופאים. אחד מהם אמר שצריך להזדיין בשתיים לפנות בוקר, בדיוק בדקה שבה נושרים לעולם הטללים. הוא אמר להזדיין בדגש על הזי"ן והסתכל עליי בשקיקה. שני אמר שגם קיר יכול היום להיכנס להריון, בדקה. שלישי מישש את שדיי ואמר שרואים שאני אוהבת לאכול. זה נכון. יצאתי מהמרפאה שלו והזמנתי לי מיד בקפה קפה קפה עם קרואסון שקדים. התלבטתי אם לקחת גם רול קינמון אבל שיט, בדיוק נגמר. היו לי גם רופאים טובים. החמישי, כמו הרביעי, רשם איקקלומין שלוש פעמים ביום. ודקפפטיל ופרוגינובה וגסטון ואנדומטרין וקלקסן ואוביטרל ופרדניזון וסינרל ומנופור וגונל פאקינג אף. הגוף שלי החליף צבעים, עייף. שישי שלח אותי לצילום רחם, להיסטרוסקופיה אבחנתית, ניתוחית, סיווג רקמות. הייתי בר רפאלי של תחום הפוריות, דוגמנית של חצוצרות. שביעי אמר שלא ברורה הסיבה להפלות ושלח אותי לבירור מקיף של הטרומבופיליות. העוברים שחו ברחמי 8 או 9, 10 שבועות וכל הזמן הזה התלבטו האם להיות או לא להיות. לא להיות.

חלון (איור: מיתר הופמן)
"שוב ושוב איבדתי מה שאפילו לא היה ילדים"
|
איור: מיתר הופמן

מימנתי מחקרים שלמים בתעשיית התרופות. הרופאים שלי שיפצו את המרפאות. אני לקחתי עוד עבודה, אתה עשית שעות נוספות. בערבים ישבנו יחד בחדרי קבלה מפוארים (סגנון כפרי, חיפוי עץ) עם מכשיר תמי 4 נוצץ וכוסות פלסטיק חינם שתמיד יוצאות בשלשות ואת מציצה אחורה לראות שלא ראו, לא נעים, ושפריצר של ללין שמשפריץ עצמאית כל רבע שעה ניחוחות של פצ'ולי ותינוקות. על כל הקירות היו תלויות לראווה תמונות של גוזלים אנושיים, אוחזים בובות פרווה ורדרדות או אחוזים ברכות בזרועות אימהות חדשות, עטופים בתחפושות של דבורה מאיה או חיפושיות ושמן מושית. המזכירה רשמה לנו חשבונית. 800 שקל לפגישה של 10 דקות.

הייתי יצרנית מספר אחת במזרח התיכון של ביציות. בגיל 30 ייצרתי 29 שמנמנות, ואז 28, 21, 19, 14, 15, 11, 8, 8, 8, טוב חלאס, 8, 5, 3, 2, בגיל 40 - 1, בגיל 41 - 1. אחת אחת באיכות אל"ף אל"ף, מתאימות לייצוא. אחר כך חיכיתי ימים שנדמו שבועות. אחר כך שכבתי חצי ערומה על כיסאות כסופים והחזירו לי עוברים במכשירים קרים. אם היה פרס נובל בפישוק רגליים על כיסאות רופאי נשים, הייתי מקבלת אותו עוד לפני עמוס עוז.

מה עוד?

פעם אחת פשוט נפלתי באמצע הרחוב כמו שק תפוחים ורצו אליי, אמרו, גיברת, מה יש לך? מה יכולתי לומר להם? שוב ושוב איבדתי מה שאפילו לא היה ילדים. הלכתי באינספור רחובות עשויים אספלט ואפר ודם ופחדים. הייתי שלכת-עד, נשרו ממני צערים.

איבדתי גם 3 חברות. אחת הייתה מכרה אז אולי זה לא נחשב. אנשים רצו אותי רכה, אימהית. צמרירית כמו שמיכת פליז בצבע בורדו שקונים בוורדינון, כמו כלבה. לפעמים הייתי כלבה. התכסחתי בקלות עם אנשים ממש טובים. נבחתי גם על הירח, על השמש, על הכוכבים. התקשרתי לגלית, היא קיבלה את כל המצבים. גם כשלא היה לי מה לומר. גם כששכחתי מה אומרים. דנה מילאה את המקרר פירות וירקות, דובדבנים. נסעתי בקו 63, החלפתי ל-25 ואז חציתי את הכביש לקופת חולים. הייתי מטופלת מצטיינת, היה לי קלסר מיוחד, בקפידה תייקתי אובדנים.

ואף על פי כן, שוב ושוב מצאתי את עצמי שוכבת בחדרי ניתוחים ברגליים מפושקות ואנשים זרים בחלוקים ירוקים וכובעי אמבטיה מוזרים נעים מפה לשם. היה לי קר. המרדימים שלי לא שרו לי שירי ערש, לא סיפרו סיפורי לילה טוב שבסופם מתחתנת נסיכה עם אביר לקול תרועות אומה, ומיד יולדת ילדה. הם עבדו שקטים ומסורים, קשרו סרטי גומי לזרוע, חזק, טופפו באצבעות שמנמנות כתולעים על הוורידים, אמרו, לנשום מהפה, להוציא מהאף, והחדירו מחטים. אחר כך הם הניחו מסכת חמצן על הפנים, במחוזות שבהם אהוב מטביע לפעמים נשיקות. פעם אחת, אחרי השאיבה, בחדר התאוששות, שכבה לידי אישה זרה ובכתה חרישית. כאב לה נורא. מתוך דמדומי חומרי ההרדמה, על סף ההכרה, אמרתי לה, אל תבכי, מאמי. והתכוונתי גם לעצמי.

לא היה מי שיעזור לי, הייתי על גלגל ענק ובדיוק הפסקת חשמל. הייתי ברכבת הרים בזמן שביתת המפעילים.

עציץ (איור: מיתר הופמן)
"חשבתי שלא אכפת לי למות כדי שהוא יתחתן עם אישה אחרת ויהיו לו ילדים"
|
איור: מיתר הופמן

באותו זמן ממש אתה ישבת ב-30 חדרים זעירים ושלפת ממגירות תחתונות מגזינים שבתוכם היו שרועות נשים צעירות בתנוחות לא טבעיות ובתחתונים מנומרים. או עם תחתונים חוטיני מניילון שקוף שזה כמעט בלי תחתונים. או בלי תחתונים. אתה היית תמיד בחוץ. ואני תמיד בפנים. קירות הפרידו בינינו, אחיות ומומחים ויועצים ופסיכולוגים ורופאים. אתה זוכר את הפעם הראשונה שהתנשקנו? נדמה שזה היה בחיים אחרים, אבל זה היה בירושלים, אחרי סדנת שירה במשכנות שאננים, אתה בן 26, אני בת 20. השפתיים שלך בטעם של תות ועננים. היינו עשויים אז ממשי, מאור, ממור, מקטיפה, מאהבה מאלוהים אדירים, עכשיו ישבת על כיסאות פלסטיק קשים בחדרי המתנה מנוכרים, מרכין את ראשך בכניעה, עבד של תשוקה איומה, קורא תהילים.

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת, מִזְמוֹר לְדָוִד. בְּקָרְאִי, עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי--בַּצָּר, הִרְחַבְתָּ לִּי; חָנֵּנִי, וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי.

החיים המשיכו, ואנחנו בתוכם, אחוזים. בזמן הזה כתבתי שלושה וחצי ספרים. הופעתי ב-23 פסטיבלי שירה. ב-102 ערבי שירה. באחד מהם היה קהל של 4 אנשים. החלפנו מתכונים. לילה אחד לא נרדמתי בגלל ההורמונים. היו הרבה כאלה, לילות לבנים. בלילה ההוא כתבתי סיפור על אישה שמקבלת ילד לפתע פתאום. חשבתי שאם אכתוב לי ילד ממילים, בבוקר הוא יקום מהחלום. בלילה אחר חלמתי שבעצב ילדתי שתי ציפורים, זה היה חלום מדהים. לימדתי שירה 158 תלמידים. אהבתי אותם נורא אבל לא כמו שאוהבים ילדים. נסעתי אליהם ב-160 ובדרך נשרה ממני אישה אחת ולבשתי אישה אחרת, שעומדת בגו זקוף, ומשננת בקול שירים של ואלאס סטיבנס ואלן גינסברג ואפולינר.

בסתו 2012 אמרתי לך, בוא נוותר.

לא ויתרתי. שתיתי 9490 כוסות קפה ואכלתי 9491 עוגיות במילויים שונים. הכי אהבתי אלפחורס ואת הפרחים האלה עם הריבה במלרע בפנים. גם מעמול אבל תלוי, לא תמיד זה טעים. גופי הלך ותפח כמו מזוודה שנשכחה והעלתה אבק ורקב במסוף נוסעים. רופא המשפחה אמר לי, בקצב הזה תהיה לך סכרת בגיל 40. חשבתי שלא אכפת לי למות כדי שהוא יתחתן עם אישה אחרת ויהיו לו ילדים. אבל אם היא לא תדע איך להכין לו מג'דרה כמו שהוא אוהב ולא תקפל לו כמו בחנות את התחתונים? הכי גרוע זה מגרת תחתונים מבולגנים.

קראתי 623 ספרים, 88 מהם רציתי לזרוק מהחלון מרוב שהם גרועים ולא זרקתי. גם בגלל הקנסות של הספרייה. לפעמים לא הצלחתי להגיע לעמוד האחרון כי כבר בעמוד 79 הבטתי בכמיהה לכיוון התריסים. אבל אז נזכרתי שפעם סבתא שלי זרקה תירס אכול מחלון אוטובוס נוסע והקלח פגע באיש קרח. היא סיפרה את זה במטבח הקטן בדירת עמידר, באזור, יושבת בראש שולחן וסביבה 3 הבנות שלה. זה היה לפני שהן רבו ביניהן ולא דיברו מי סופר כמה שנים. אז הן עוד ישבו ואכלו את הפילמייני וצחקו כל כך חזק עד שלסבתא עפו התותבות והן כבר לא ידעו על מה הן צוחקות. זה היה בשנות ה-70. אנשים עשו דברים כאלה.

תליה (איור: מיתר הופמן)
"בחגים נסענו לרודוס. שלא יגידו בקרוב אצלכם"
|
איור: מיתר הופמן

גם אני עשיתי דברים. ניתקתי קשר עם חברות עם ילדים. מחקתי מספרי טלפון של הריוניות מתחילות. הסטתי מבט כשעברו מולי אישה וילדה. הייתי כל כך בודדה שדיברתי לקירות והם ענו לי בשפה הבינלאומית של הבודדים, טיט ושתיקה. בחגים נסענו לרודוס או לטבריה כדי שלא יתנו נשיקה עם האודם הזה המגעיל ואז צריך מלא טישו כדי לנגב. שלא יגידו בקרוב אצלכם.

הרגשתי כמו שדה שבלבו בית נטוש. כמו חלקת אדמה לא מעובדת. עציץ ישן שלא משקים. הייתי בובה ממוכנת, נכנסתי ויצאתי מחדרים ריקים.

4745 ימים.

אחרי 13 שנים, בת 43, קמתי יום שבת אחד, חתכת סלט, עשית חצילים ואמרתי לך, עוד פריכה משינה, מחלומות רעים, אני לא רוצה יותר ילדים. כל החרא הזה הגיע לי עד כאן. אחרי חודשיים התחלתי להרגיש נורא לא טוב, בחילות, הקאות. חשבתי, אללה יוסטור, סרטן. אבל לא, כי זיגוט קטן, נחוש ואמיץ וחכם, החל את מסעו עד אליי.

אני בידיי אפיתי את הלחם
אני בגופי חציתי את הים
9 חודשים. ילדתי עולם.

ענת לוין היא משוררת, סופרת, עורכת, ספרנית ומורה לכתיבה יוצרת. אימא של נעמי.