השכנים של מיטל אבני בתל אביב מכירים היטב את מגוון החזיות שלה. "לא שיש כל כך הרבה, כן? יש לי כולה שתי חזיות אבל שתיהן כיכבו לאורך שדרות ההשכלה במשך תקופה ארוכה, כשהייתי הולכת עם ציץ אחד מתחת לחולצה וציץ שני מעליה. פשוט מסתובבת ככה עם החזייה בחוץ בלי לשים לב. אחרי שאת מניקה, את לא תמיד זוכרת לסדר את החולצה, לא?"
ברור. לפחות הייתה חזייה.
"נכון. למרות שהחזה שלי לא כזה ניזוק בהנקה. זה כמו אחרי הוריקן קתרינה, שבודקים למי נגרם הרבה הרס ומי יצא מזה יחסית בשלום, אז אני שייכת לחלק השני". במהלך שנת ההנקה שלה, מיטל זכתה גם לרגע רוקנרול מיוחד. "נסעתי להופיע בבאר שבע אבל לא ידעתי שיש דברים כמו גודש, שצריך לשאוב את הציצי. מצאתי את עצמי בשירותים בבר, סוחטת את הציצי שלי לתוך האסלה. במקום לעשות קוק בשירותים. את מסתכלת על עצמך מהצד ופשוט לא מאמינה".
כל אמא מכירה את הרגעים האלה שאבני, הקומיקאית בת ה-36 מתארת במדויק. רגעים שבהם את תוהה אם האישה העייפה שנשקפת מהראי היא באמת את. "לי זה קורה כשאני מקנחת לבני יונתן את האף עם היד שלי, ומסתובבת עם התיק הנקה המכוער על הגב. אני שואלת את עצמי - אני עדיין מגניבה, או שאני הקלישאה של האמא המעפנה? וכנראה שהתשובה היא המעפנה", מיטל נאנחת ומורידה את משקפי השמש אותם היא מכנה "משקפי לאה רבין", שלדבריה מסתירים עיגולים שחורים, תוצר של לילות ללא שינה ("למה לו לשים את המוצץ בפה בעצמו אם אפשר לקרוא לאמא לעשות את זה?) - אבל זה לא באמת נכון. מה שיש בעיניים האלה זה הרבה אש, אנרגיות וחופן בריא של הומור עצמי.
"תמיד אמרתי שלא אעשה ילדים לפני שאפרוץ, בסוף בזכות הילד פרצתי"
אמא של יונתן בן השנה, שהמטפלת שלו מסמסת לה לאורך פגישתנו, מחייכת בכל פעם ששמו של בנה מוזכר. עם כל הקיטורים היא מוכרחה להודות שהיא חייבת לצאצא שלה כמעט כמו לסוכן איכותי: הוא עזר לה לשדרג את הקריירה; למתג את עצמה מחדש; ולמשוך אליה לא מעט מעריצים. אלה מגיעים להופעות הסטנד-אפ שלה, צפו בסרטונים שלה בתכנית הרשת "הישראליות" והמשיכו איתה לעמוד החדש, "אמא מדברת עכשיו" (השייך אף הוא לקשת). במקביל, מיטל הוזמנה לספה של גורי אלפי, שם חשפה בין היתר שיטות להימנע מסקס עם הבעל. "בדרך כלל זה הפוך. את נהיית אמא ולא משנה מה עשית לפני, הקריירה שלך משתנה. אם היית אדריכלית, היום פתאום את מכינה שרשראות מחיתולים ממוחזרים. אבל אצלי, אחרי הלידה רק יצאתי החוצה. תמיד אמרתי שלא אעשה ילדים לפני שאפרוץ, בסוף בזכות הילד פרצתי", היא מודה.
אבני משתלבת בטבעיות בשיח האימהי הישראלי החדש, שנפרד מ"מאמאזון" ועבר ל"אמהות שוקעות". שיח שנון, רווי פאנצ'ים שמתמקד בהרס שהשאירו מאחור המלאכים הקטנים שלנו. שיחות ה"הנקה - כן או לא?" ותרופות הוליסטיות לנזלת, מתחלפות בתהיות חשובות יותר כמו, מה קרה לנו לתחת או איזה גי'נס הולך הכי טוב עם פליטות. בשכונת בצרון, בה אבני מתגוררת עם בן זוגה, הוויב הוא לנסות להמשיך להיות תל אביבים מגניבים ומעודכנים, להמשיך את החיים כאילו כלום לא קרה. אבל על מיטל קשה לעבוד. "אני מגלה שמה שטוב לילדים, לא טוב להורים. כנראה ככל שטוב יותר לילדים רע ומר יותר להורים המדוכאים", היא מהרהרת.
מה הרגעים הכי מדכאים בהורות?
"יש לילות שאני אומרת לעצמי שאם יונתן מתעורר עוד פעם אחת אני מתאבדת, או נכנסת לארון ולא יוצאת ממנו. או רגעים שאת מסתכלת על עצמך מהצד, ופשוט לא מאמינה. זו באמת אני שקופצת עכשיו על כדור פיזיו שש שעות ושרה שירים ועושה קולות מהעומק של הגוף שהוא יירגע? אני מאוד אוהבת את האמהות ולצד זה, יש רגעים שאני מנדנדת אותו בנדנדה והוא הכי מתוק בעולם, הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ואני אומרת - 'אני לא נהנית עכשיו'. לא, אני לא נהנית מהנדנוד ואני לא אהנה מהשיחה עם האמא שעומדת כאן לידי".
את לא מתחברת לאמהות אחרות?
"לא תמיד. לשתינו יש ילד אבל זה לא אומר שהיא אדם שבהכרח היית מתחברת אליו. זה לא כמו חברויות מלפני הילדים, שיש היכרות עמוקה. אבל הבעיה גם בי, אני כל הזמן משווה וחושבת שהילד שלי הכי טוב. נניח, אם אני מספרת שהוא מתעורר המון בלילה, אז מיד אתרץ ואסביר שהוא פשוט רגיל לקבל מענה ויודע שיש לו סביבה תומכת. וזה שילד של חברה לא מתעורר בכלל, זה רק אומר שהוא הבין שאף אחד לא יבוא, כמו ילדים בבתי יתומים".
גם אם מיטל היא לא מלכת הגינה, היא לא מסכימה להישאר בבית בין ארבע לשש. "אלה השעות הכי קשות שהזמן לא זז. אני כבר מעדיפה לצאת לחוג מעפן, מתופפת על אלוהים יודע מה".
על מה?
"על כלום! זה מה שעצוב, אין שם על מה לתופף, אז מתופפים על הרצפה, על הגוף, הכל רק לא תוף. אני עושה את זה ומרגישה שאני קמלה, כל אנרגיה של חיות נוטשת אותי. אבל אלה רגעים- ואולי מחר זה יהיה אחרת. השאלה בסוף אם אתה מתאבלת על מה שהיית פעם ואת כבר לא, או שאת מקבלת את האני החדשה, שגם היא מגניבה".
ויש גם האבא. את שי, בן זוגה בצללים שאפילו את שם משפחתו היא לא חושפת. הם הכירו לפני 12 שנה כשמלצרה במסעדה שניהל בעבר, ולמרות הזוגיות המגובשת - יש דברים שאפילו הם לא היו מוכנים אליהם. "אי אפשר להתכונן למה שילד עושה לזוגיות", היא מהרהרת. "השנה הראשונה היא תהליך שבו נפרדים מכל מה שאת מכירה, ובראש ובראשונה השינה. זה לוקח זמן. העובדה שאנחנו כל כך הרבה שנים ביחד, יצרה בסיס נורא איתן, אבל כן - יש קשיים".
את כל הזמן מדברת על העדר חיי המין שלכם, הוא מאשר הכל?
"את כל החומרים אני בודקת איתו ואין לו בעיה עם זה. זה מצחיק, כי אנשים חושבים שהוא מסכן, כתבו לי שהוא בטח בוגד בי, שהוא שונא אותי. אבל בעיני דווקא זה שאני צוחקת על זה, הופך את זה לפחות בעייתי. זה כמו שריר תפוס שבמקום להתעלם ממנו, עושים מסז' לפרק את החומצות חלב שהתרכזו שם. אני חושבת שאפשר לצחוק על הכל. אחת הקומיקאיות האהובות עלי, אלי וונג, עושה קטע שלם על הפלה - יש משהו נעים, שעושה שקט, כשמישהו מדבר על משהו שעובר גם עליך, ואתה חושב שאתה לבד".
וכולם, מיטל משוכנעת, לא עושים סקס. לפחות לא כמו שהיו רוצים. "אחרי הלידה אין מה לדבר עם אישה על סקס בכלל, מה פתאום? מה הקשר בכלל? אצלנו זה אפילו לא הגיע לדיאלוג, לא היו לי את התחושות האלה בגוף. פני הלידה חשבנו שאנחנו זוג פלוס אחד שבדרך, אבל מה שקורה זה שהזוג הופך להיות האמא והילד, הפלוס אחד זה הבן זוג. בשנה הראשונה יונתן ישן אתנו במיטה, וזה אמצעי המניעה הכי יעיל. אני אומרת בהופעה שאנחנו מגדלים אותו בשיטת הרצף - הרצף של לא לעשות סקס. אבל לשמחתי שי הוא אדם יציב ובריא בנפשו, הוא מבין שזו תקופה וזה יעבור ולמזלי הרב הוא לא נלחץ מזה והיה שם עבורי".
וגם אותך זה לא הלחיץ?
"יש רגעים שאת אומרת - 'לא נשכב יותר בחיים. איפה אני בכלל, אני יצור מיני?'. תמיד חוויתי את עצמי ככה עד לשלב של האימהות הראשונית. אבל אם אתה נלחץ מזה זה הופך למלחיץ. לא שהיום אנחנו כאלה מבלים - יונתן בן שנה ושלש ועוד לא יצאנו ללילה לבד. זה אשמתנו. אנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים".
מה בכל זאת הכי כיף בלהיות אמא לילד?
"החירות להפליץ במקומות ציבוריים ולהאשים אותו. היום אני מפליצה באוטובוסים חופשי, אין תענוג יותר גדול".
"חשבתי שתהיה התפוצצות אחרי לימודי המשחק אבל זה לא קרה"
היא נולדה בפתח-תקווה, בת למשפחה ממעמד הביניים והיחידה שפזלה לבמה ("לא חוויתי את עצמי כילדה מאוד יפה או חכמה, אבל הבנתי שזה הסופר פאוור שלי, שאני מצחיקה"). בשנת הלימודים האחרונה בתואר בתקשורת וניהול, נרשמה לסדנת משחק - ואחרי זה אזרה אומץ ונרשמה ללימודים מלאים בסטודיו של יורם לוינשטיין. היא אמנם הופיעה בטלוויזיה בתפקיד קטן ב"עספור", אבל בעוד שחקניות אחרות מהמחזור שלה התלהקו לסדרות וסרטים - מיטל המשיכה לחכות.
"חשבתי שתהיה התפוצצות אחרי שאסיים ללמוד אבל זה לא קרה. שיחקתי בהצגות תאטרון, בחאן ואפילו ביידישפיל, ממש דיברתי ביידיש. היה לי בסיס מסבא וסבתא אבל למדתי עוד כדי לשחק בשפה הזו. הייתי מלקטת פרויקטים, מפה ומשם".
הצלחת להתפרנס?
"כן, והיו גם תקופות שהשלמתי הכנסה. לימדתי פילאטיס לזקנות בשלב מסוים, אבל תמיד הייתי גראמפית שאני לא עושה את מה שאני באמת רוצה לעשות. הייתי שואלת את עצמי, למה אני כאן עכשיו מלמדת ילדים תאטרון? למה אני לומדת ריקוד בשביל אודישן לחתול במגפיים? ואפילו לא קיבלתי את התפקיד. סתם השפלתי את עצמי".
די, זה לא כזה גרוע.
"יכול להיות יותר גרוע, זה בטוח. בדיוק ראיתי מודעה באתר של שחקנים, שמחפשים שחקן למיצג עם חימר, ותוספת תשלום תינתן למי שיביא את האמבטיה והחימר בעצמו. למזלי, לזה עוד לא הגעתי".
לפני כשנתיים היא הבינה שמשהו בחייה חייב להשתנות, שהיא לא יכולה להמשיך לחיות בחוסר ודאות מקצועי וכלכלי. אז היא החליטה לברוא ממלכה משלה. הצעד הראשון שעשתה היה להזמין את כל מכריה לשמוע אותה בערב סטנד אפ שהיא ארגנה במועדון "שפגט" בתל אביב. "היו לי חומרים שכתבתי ואספתי במשך מלא שנים, ודאגתי להציג אותם מול קהל אוהד, שארגיש מעורסלת. לא היה לי שום ניסיון, אבל גיליתי שם כמה אני אוהבת את זה. החוויה של לעלות על הבמה ולהצחיק. זה החזיר לי את ההומור שאיבדתי בלימודי המשחק. אחרי שבועיים כבר נכנסתי לערבים קבועים של סטנדאפיסטים בבית ציוני אמריקה. כשהייתי טובה זה היה מדהים, אבל לפעמים רציתי להתאבד. זה היה מאוד קיצוני".
אבני לא ויתרה והמשיכה לעבוד ולהשתפשף, כשקיבלה הצעה מהעיתונאית והסטנדאפיסטית, חגית גינזבורג, להצטרף לערב הסטנד-אפ הנשי שלה, "נשי ותהני", קבוצה שהיא גאה להשתייך אליה גם היום. "זה לא הרבה כסף, אבל אני נורא נהנית. אנחנו מופיעות כבר שנתיים בכל הארץ", היא מספרת. במסגרת האנסבל פגשה את לאה לב שצירפה אותה למיזם "הישראליות". כשהפכה לאחת מהצוות, מיטל כבר הייתה בתחילת ההריון. אז היא התחילה שלא רק שהבטן הזאת לא תפריע לה - היא גם תמנף אותה היטב.
"הכל התחיל לקרות כשאני בהריון, אפילו קיבלתי תפקיד בסדרה - שנאלצתי לסרב לו בגלל שזה לא הסתדר עם זה שתהיה לי בטן - אבל ראיתי איך הדברים קורים. אני חושבת שזה כי משהו בפרופורציות שלי השתנה. לפני ההיריון, כל אודישן היה חיים ומוות והסיכוי שתצליחי לקחת את האודישן כשאת נכנסת בתחושה כזו, לא קיים. ופתאום היה משהו חשוב יותר".
ומה שאר התכניות?
"מופע סטנד אפ משלי ו'ארץ נהדרת'. אבל תמיד אמשיך ליצור גם לרשת, לעשות דברים שהטלוויזיה עדיין מפחדת לעשות. למרות שאני רוצה להאמין שגם בארץ נהדרת היו נותנים לי לרקוד ברחובות עם פות".
מה אני מבינה בדייטים? אני לא שם מאז שרבין היה רמטכ"ל
בחודש האחרון אבני זכתה לחשיפה חסרת תקדים כששסרטון פרסומת שעשתה עבור ג'ל אינטימי לנשים חצה את חצי מיליון הצפיות, ושותף כמעט בכל קבוצת נשים ברשת. "איי לאב מיי פות" הוא שם הנאמבר המוזיקלי שאבני עושה שם, כשהיא שרה ורוקדת לצד שחקנית בתחפושת של איבר מין נשי ומספרת "הפות שלי שמח ויודע לארח".
"פנו אלי עם הרעיון הזה מהחברה, וכתבתי את זה בתוך זמן מאוד קצר. זה בהשראת הסדרה "קרייזי אקס גירלפרנד". החלום שלי הוא שתהיה לי אפשרות לשיר, לרקוד ולהעביר מסרים בצורה הכי לא פוליטיקלי קורקט בעולם. בואו לא נשחק אותה שהמחזור שלנו הוא נוזל כחול, או שאת מסתובבת עם פטריה מצוירת. בואי נשים את הדברים על השולחן, נגיד את זה כמו שזה".
צריך להחזיר את המילה פות לשימוש יומיומי?
"חייבים. אני לא יודעת למה לא משתמשים בה הרבה, אני דווקא אוהבת להגיד פות בהופעה, פעם אמרו לי שזה לא נשמע טוב ושעדיף שאגיד כוס, אבל אני לא מסוגלת. למילה כוס יש באד וויבז, זה כמו קאנט באנגלית. פות זו מילה מהממת, ולשיר אותה ככה זה מבחינתי הכי משחרר. זה לא שאני מתכוונת להיות גסה, זו פשוט הדרך שבה המוח שלי עובד".
היו גם תגובות רעות לסרטון.
"כן, היו גם אנשים שכעסו עלינו, אמרו שזה לא בסדר שאנחנו מעלות לרשת דבר כזה, כי ילדים רואים ואיך אנחנו לא מתביישים. על מה הכעס הגדול? מה כבר הראינו? לא דיברנו לא יפה, לא קיללנו. מישהו כתב תגובה, שאחר כך נשים לא צריכות להתפלא שאונסים אותן. מה הקשר בכלל? זו בורות מאוד גדולה".
את האמא היחידה ב"ישראליות", איך זה משפיע על הדינמיקה?
"אני קצת לא בחבורה. אם האחרות עושות סרטונים על דייטים, זה לא התחום שלי, אני לא שם מאז שרבין היה רמטכ"ל. מה אני מבינה בדייטים היום? בקושי היה אינטרנט כשהכרתי את בעלי. אבל זה דווקא מגניב שאנחנו מביאות דברים שונים, זה יוצר משהו צבעוני".
ובכל זאת, יש רגעים של מרמור. "פעם הצטלמתי עם אחת מהן, מישהי פצצה שלא אגיד את שמה, וכל יום הצילום התלוננתי שאני לצד יפה כזו. לא יכולתן לשים אותי ליד מישהו אחרת? בסוף העוזר צלם רצה לגרום לי להרגיש טוב אז אמר לי, 'שתדעי שאת דווקא ממש מצחיקה'. זה המקום שלי היום, אני המצחיקה. אבל יש בזה משהו משחרר. אני מרגישה כמו ציפי שביט".
מצחיקה זו המחמאה האהובה עלייך היום?
"אני אשמח גם שיגידו שאני מוכשרת, אבל שרק לא יקראו לי נשית. 'נשית' זו מילה שנשמעת מידה 40 ואני רוצה להיות 36. לא שאני יודעת מה המידה שלי, אני כבר מעל שנה לובשת רק טרנינג".
די נו, את עדיין חתיכה.
"פעם הייתי כוסית והיום אני מילף, שזה נחמד, אבל זה לא אותו דבר. אני לא כמו כמו שאני זוכרת את עצמי בגיל 20 אלא כוסית עם צלקת של ניתוח קיסרי שחותכת את הגוף לשניים. זו כוסית שלא יכולה לקנות ב-24/7. תראי, אני חושבת שאני נראית אחלה, אבל זה לא ה-קטע שלי. וזה בסדר. כשאת 'החתיכה', מצופה ממך להיות שמורה ואדוקה, היום אני נותנת לעצמי להיות באמא של הטירוף. הייתי יכולה להיכנס לטרפת של שמונים שעות ספורט ביום, לאכול יותר מדויק, אבל לצערי זה לא המצב. לא כולן יכולות להיות נטלי דדון".
אולי פשוט קשה לשמור על טייטל של כוסית, אחרי שמשתינים עלייך.
"לא סתם משתינים, משתינים בכמויות. ולא בקטע סקסי. כן, כשאני חושבת על זה, מטורף כמה פעמים זה קרה לי מאז שאני אמא".
איפור ושיער: אדם משאלי.