הילה, ניר וארבעת ילדיהם חיו חיים שקטים עד לפני כשנתיים. ההורים ניהלו גן מבוקש בנהריה; הבת הבכורה למדה בתיכון בעיר, הקטן היה בן כמה חודשים, ושני הבנים – ילדי הסנדוויץ' יואב (שם בדוי), היום בן 12, ותמיר (שם בדוי), היום בן 10 – למדו ביסודי. מלבד המשפחה הגרעינית, השכנים התרגלו לראות בבית גם את בן דודה של הילה, רותם עזריה, שבעבר גר בדירה המשפחתית ולאחר מכן שכר דירה צמודה. אלא שבדצמבר 2020 נעלם עזריה. ארז את חפציו, חסם את הטלפון שלו, ובלי הודעה מוקדמת עזב את נהריה ושכר דירה בבאר שבע.
הפעם הבאה שבה שמעו במשפחת חיים על עזריה הייתה בחודש מאי 2021, אז פורסם כי הוגש נגדו כתב אישום בחשד לעבירות מין שביצע לכאורה בילד בן 8 בבאר שבע. על פי כתב האישום, עזריה ניצל מספר הזדמנויות שבהן היה לבד עם הילד כדי לבצע בו מעשים מגונים. התיק עדיין נדון בערכאות.
"חברה שלחה לי כתבה על רותם", מספרת השבוע הילה חיים. "ראיתי את התמונה שלו והייתי בטוחה שקרה לו משהו, שהוא מת. השכבתי את הבן שלי והתחלתי לקרוא – רותם? פגיעה מינית? הייתי בטוחה שממציאים את זה, שבטח הוציאו דברים מהקשרם. הייתי ממקמת אותו אחרון בעולם ברשימת הגברים שהגיוני שיפגעו מינית בילדים, הוא הרי כל כך אוהב ילדים. דיברתי על זה עם אמא שלי, דיברנו על כמה שזה לא נתפס, ובכל הזמן הזה לא חשבתי אפילו לשנייה על הילדים שלי. על הילדים שרותם היה צמוד אליהם בלי הפסקה במשך חמש שנים.
"בערך בשמונה וחצי בערב שמעתי את יואב, שהיה אז בן 10, קורא לי מהמקלחת בקול חנוק. צעקתי לו מבחוץ 'מה קרה?', והוא ביקש ממני להיכנס ואמר שהוא רוצה להראות לי משהו. נכנסתי והוא עמד שם עם חצי מגבת עליו. על הרצפה היו מפוזרים קצת משחקים וחשבתי שהוא פחד שאכעס עליו בגלל הבלגן. אמרתי לו שהכל בסדר ושנסדר ביחד, אבל הוא הסתכל עליי ואמר: 'זה לא קשור. אני רוצה לספר לך משהו, אבל אני לא רוצה ללכת לכלא'".
היה לך מושג על מה הוא מדבר?
"האינטואיציות שלי התחילו לעבוד, ובאותה נשימה נבהלתי לגלות את האמת. אבל אמרתי לעצמי שאני רוצה לשמוע ולא לתת לחרדות שלי לכוון את התשובות שלו, אז רק שאלתי מי אמר לו שהוא יכול ללכת לכלא, והוא ענה 'רותם'. הוא אמר שכשרותם היה נוגע בו, הוא היה חוזר ואומר לו שאם הוא יספר למישהו, הוא יגיע לכלא. אמרתי לו שהכל בסדר, שהוא יכול לסמוך עליי ושהוא לא יגיע לשום כלא. אבל כשאמרתי את המילים האלו כבר התחלתי להרגיש את מדורי הגיהינום נפתחים בפניי".
פתאום הרגשתי כאילו אין רצפה
השיחה שהחלה בחדר האמבטיה נמשכה בחדרו של יואב. רק כששניהם התיישבו על המיטה, הילה הבינה לאיזו מצוקה נכנס בנה כשהחל לדבר על הנושא. "הוא בכה, גמגם, השפתיים שלו רעדו והשיניים שלו נקשו. הוא לקח כרית מהמיטה וכיסה את הראש והאוזניים, אף פעם לא ראיתי אותו ככה. לפני שהוא גילה לי מה קרה הוא התחנן שלא אספר לאף אחד, וכשהוא התחיל ממש לדבר וראה את הבהלה בעיניים שלי, הוא שאל, 'אבל אמא, למה את מופתעת? הרי את ידעת הכל ואת הסכמת'. בשלב הזה הבנתי שאני לא יודעת כלום. לא העליתי בדעתי שזה מה שרותם שתל לו בראש – שאני מודעת ושהסכמתי לכל הפגיעות האלה".
מה עושים בסיטואציה כזו?
"הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד. ביקשתי מיואב רשות לקרוא לאבא ולסבתא, אנשים שאנחנו אוהבים וסומכים עליהם. הוא חשש, אבל הסכים, ולקראת חצות כבר נסענו לתחנת המשטרה בנהריה. הראש שלי היה מנותק, חרדות שאני לא יכולה להסביר, וכשיואב ראה את השלט 'משטרה' הוא התחיל לבכות וצעק עליי שרותם צדק ושאני באמת הולכת להכניס אותו לכלא. אני לא יכולה להסביר לך מה הרגשתי באותם רגעים. האיש הזה, התת-אדם הזה, שיבש לבן שלי את ההיגיון. הוא השתלט לו על המחשבה".
מה היה בתחנה?
"יואב הרגיש שהשוטרים מסתכלים עליו כי הוא עשה משהו לא בסדר. ניסיתי להרגיע אותו, אמרתי לו שהם בצד שלנו והם הולכים לעזור לנו. אני העדתי, ליואב קבעו עדות עם חוקרת ילדים, וכשיצאנו מהתחנה באמצע הלילה אמרתי לו שאני גאה בו שהוא שיתף אותי ושהוא גיבור אמיתי. הוא חייך ואמר, 'אמא, אבל שתדעי שתמיר יותר רגיש ממני'.
"אני חושבת שבאותו לילה הדחקתי את המשפט הזה, כנראה כי לא הייתי מסוגלת להתמודד איתו. לא עניתי, רציתי שיואב יפסיק לדבר. באמירה שלו על תמיר נזכרתי רק למחרת בוקר, כשהתארגנו לצאת לפגישה עם חוקרת הילדים. יואב ביקש ממני לחכות רגע והעיר את תמיר, שהיה חולה באותו יום. הם עמדו והתלחששו, ואז תמיר ביקש ממני להיכנס איתו לחדר ואמר: 'אמא, גם אני רוצה לספר לך משהו'".
לבקשתה של הילה, השיחה בינינו מתקיימת בחדר שאליו הוביל אותה תמיר כדי לספר לה על המעשים המגונים שביצע בו עזריה במשך חמש שנים, מאז שהיה בן 3. אנחנו יושבות ביחד על הפרקט והיא מצביעה על הנקודה שבה ישב בנה בשיחה ההיא, משחזרת את הזווית שממנה הישירה מבט אל עיניו. "החיים שלי נחלקים לשניים", היא אומרת, "לפני הגילוי ואחריו. פה, בנקודה שאת יושבת בה, קיבלתי רקטה ישירה ללב. העולם שלי עצר מלכת. תביני, מה שעבר לי בראש היה 'אוי ואבוי, אולי תמיר ראה את רותם פוגע ביואב'. זה גמר אותי, כי ידעתי שגם הוא יצטרך טיפול. המוח שלי לא היה מוכן בכלל להכיל את זה שגם תמיר נפגע".
מה הוא אמר שקרה?
"הוא חייך ואליי וסיפר שכשרותם פגע בו, הוא אמר לו שלא יספר – או שהוא ייכנס לכלא. גם את זה תמיר אמר בחיוך, הוא אפילו צחק כמו תינוק. הרגשתי שזה לא הבן שלי. אם להיות בוטה, היום אני יכולה להגיד לך שתמיר הוא פוטנציאל מעולה לפדופילים. הוא טהור, מלאך. ילד נאיבי שמאמין לכל דבר".
מה הרגשת כשהוא דיבר?
"פתאום הרגשתי כאילו אין רצפה, שאני באוויר ושאני עומדת ליפול לתהום. בלעתי רוק ואמרתי לתמיר 'כל הכבוד שסיפרת לי', אבל בתוך הגוף שלי הרגשתי להבות, שריפה, כאילו שהנשמה שלי מתענה ברמה שהלב שלי לא יצליח להכיל. הרגשתי שאני לוחצת על כפתור השמדה עצמית, שאני והמשפחה שלי כבר לא נהיה המשפחה שהיינו.
"באותו ערב שכבתי במיטה ובכיתי. הרגשתי שהעולם מבקש ממני את הבלתי אפשרי, שאני לא הולכת לעמוד בזה או לצאת מזה בחיים. אבל הנה, אני פה ואנחנו נפגשות. הבנים שלי עברו בשנים האחרונות פי מיליון ממה שאני עברתי, ואם הם הצליחו להמשיך לתפקד בעולם הזה אחרי הכל, אז גם אני מסוגלת. הם שני גיבורי ישראל. את יודעת, יום אחד שאלתי אותם למה הם בחרו לדבר, והם ענו לי: 'כי אנחנו לא רוצים שעוד ילדים ייפגעו'. ככה, ביחד, בלי לתאם. את יודעת מה זה לילדים כאלה צעירים להוציא משפט כזה מהפה?".
הוא אמר שהוא אוהב ילדים
כשרותם עזריה היה ילד, הילה התבקשה לא פעם להגיע לבית משפחתו בבאר שבע כדי לשמש לו שמרטפית בחופשות הקיץ. "הייתי הדודה מאמריקה בשבילו", היא מספרת. "הייתי באה אליו כל קיץ ומבלה איתו המון. אני לא זוכרת משהו חריג ממנו כילד, חוץ מהעובדה שהוא היה מאוד מפונק ולא ידע לקבל 'לא'".
עזריה היה בן 19, לאחר מעבר של משפחתו לנהריה, כשהפתיע את הילה וביקש ממנה להתגורר עם משפחתה לתקופה קצרה. "הוא התקשר אליי באחד מהלילות הכי קרים בשנה וסיפר לי שהיה לו ריב עם המשפחה שלו, שהעיפו אותו מהבית ושאין לו איפה לישון. באותו רגע לקחתי מעיל ונסעתי לקחת אותו בגשם זלעפות. חיבקתי אותו ואמרתי לו שהכל בסדר, שהוא מוזמן לחיות איתנו כל זמן שיצטרך".
דיברת עם ההורים שלו? שאלת אותו מה קרה?
"המשפחות שלנו היינו מסוכסכות באותה תקופה, אז לא רציתי להיכנס לזה. יותר מזה, ראיתי בבחירה שלו לחיות איתנו אות כבוד למשפחה שלנו".
איך היה לחיות איתו בבית?
"הוא היה ילד לכל דבר, אח לכל דבר. נתנו לו את התחושה הכי טובה, בעלי עשה בשבילו הכל והתייחס אליו כמו בן. רותם היה מצחיקול כזה, הוא לא הפסיק להגיד לנו כמה הוא אוהב את הילדים וכמה הוא נהנה להיות פה. באותה תקופה הוא עשה שירות לאומי בגן ילדים בנהריה, וכששאלנו למה הוא לא מתגייס, הוא אמר שהוא אוהב ילדים וטוב עם ילדים".
באותם ימים חיפשו הילה וניר בייביסיטר לילדים הקטנים. "פתאום נפל לנו האסימון שכדאי שרותם יעשה את זה – הרי הוא עובד בגן ילדים, הוא אוהב את הבנים ואנחנו סומכים עליו. מבחינתנו זה היה הפתרון הכי טוב, הוא צריך פרנסה ואנחנו צריכים בייביסיטר. ואת יודעת מה מצחיק? על הבת הגדולה שלי, שהייתה אז בת 10, לא נתתי לו לשמור. גם לא הסכמתי שהוא יישאר איתה לבד, בגלל שהיא בת. נורא כעסתי על עצמי בגלל זה, הכיתי על חטא האופקים הצרים שהיו לי".
עזריה החל לעבוד כמטפל בילדים בשעות אחר הצהריים. "כשהוא גר אצלנו שילמנו לו 1,800 שקל בחודש, וכשהוא עבר דירה שילמנו לו 2,500. הוא היה מגיע בכל פעם שהיינו צריכים אותו, ארבע–חמש פעמים בחודש. הסידור הזה נמשך בערך חמש שנים, מאז שהקטן היה בן 3 והגדול בן 5. במשך חמש שנים הוא ביצע מעשים מגונים בשניהם, ואני לא ראיתי שום דבר".
בכל התקופה הזו ראית משהו שונה או חשוד בהתנהגות הילדים?
"בדיעבד אני מתחילה להיזכר בדברים שהיו אז, אבל בשום מצב לא עלה בדעתי לקשר אותם לפגיעות מיניות".
מה למשל?
"שני הבנים הידרדרו מאוד בלימודים. המורים היו אומרים שהם חולמים בשיעור ולא מקשיבים. באותה תקופה האשמתי את עצמי, הרגשתי שזה קורה בגלל שאני ובעלי עובדים מסביב לשעון ולא נמצאים מספיק עם הילדים, אבל היום אני יודעת שיש שם למה שעבר עליהם. קוראים לזה ניתוק. ילד שהוא פוסט-טראומטי נמצא מדי פעם בניתוקים. הוא לא חולם, זה לא שהוא לא מקשיב: הוא פשוט מנותק. עד היום יש לי צלקת ביד מהאגרוף שנתתי לקיר ביום שגיליתי שבעיות הלמידה של הבנים שלי הושפעו מהפגיעה המינית. כל היד שלי דיממה".
הילה נשברת ודומעת כשזיכרון קשה מתגנב לתודעה. "היה יום שבדיוק התכוונתי לצאת מהבית ורותם תפס אותי ואמר, 'אני ממש אוהב את הבנים, אבל הם לא קשובים לכל דבר שאני מבקש מהם. את יכולה בבקשה לדבר איתם?'. הבטחתי לעזור לו ואמרתי לבנים, 'כשרותם מבקש משהו, אתם צריכים להקשיב לו'. הם לא הגיבו, ואני לא חשבתי על היום הזה עד שנודע לי על הפגיעה. היום אני לא מסוגלת להוציא את זה מהמחשבות שלי. הרי באיזשהו מקום באתי ואמרתי להם שיעשו מה שהוא רוצה".
הוא מצא את הקורבן הבא שלו
ההיעלמות של עזריה בחורף 2018 הייתה מיידית ומוחלטת. "זה היה כאילו בלעה אותו האדמה. התקשרנו אליו, שלחנו לו הודעות והוא פשוט לא ענה", נזכרת הילה. "הנחתי שהוא בסדר ושהוא ויחזור, אבל כמה שבועות אחר כך נפטר אבא שלי, סבא של רותם, והוא לא הגיע להלוויה ולשבעה. זה היה מוזר, כעסתי עליו, והיום אני יודעת למה הוא לא הגיע לשבעה: כי בלילה האחרון שלו אצלנו הוא הגזים וכנראה הרגיש שהחבל מתהדק לו על הצוואר. מעבר לזה, באותה תקופה הוא התחיל לעבוד בגן ילדים ולפי החישוב שלי מצא את הקורבן הבא שלו".
עזריה עבר ביוני 2020 מנהריה לבאר שבע והחל לעבוד בגני ילדים בעיר. פחות משנה לאחר מכן הוגש נגדו כתב האישום הראשון; ביולי 2021 הוגש כתב אישום נוסף נגד עזריה, הפעם בגין מעשים מגונים ומעשי סדום ביואב ובתמיר במשך חמש שנים. "רותם ניסה בהתחלה להגיד שמלבישים עליו תיק, אבל בחקירה השנייה הוא נשבר והודה", מספרת הילה. "אחר כך הוא גם חזר בו, והיום אני יודעת שהוא ממילא לא הואשם בכל הפגיעות שלו בבנים".
למה?
"כתב האישום הוגש חודשיים אחרי הגשת התלונה, ולמרות שהילדים סיפרו במשטרה מה קרה, בחודשים שעברו מאז הם חשפו יותר פרטים וסיפרו על עוד פגיעות. הפרקליטה אמרה שכדי להוסיף סעיפי אישום יצטרכו לחקור שוב את הילדים, ואני לא הייתי מסוגלת להעביר אותם דרך זה. העדפתי לוותר, אבל היום זה לא נותן לי מנוחה".
על פי כתב האישום, עזריה פיתה את יואב ותמיר בסכומי כסף קטנים כשביצע בהם את זממו. "בתקשורת ניפחו את העניין של השקלים שהילדים קיבלו מרותם, עשו מזה כותרות והיה לי נורא קשה לקרוא את זה", אומרת הילה. "נכון שרותם נתן לילדים 10 או 20 שקלים כשהוא פגע בהם, אבל זו לא הסיבה שהם נפגעו. הם נפגעו כי הוא נתן להם להרגיש שזה בסדר, שכל הילדים עוברים את זה, שאמא מסכימה ושהם יגיעו לכלא אם הם יספרו. הם נפגעו כי רותם השתלט להם על ההיגיון, בגלל הפחד והאיומים שהוא הנחיל בראש שלהם. לא בגלל השקלים שהוא נתן להם".
מה היה המצב בבית אחרי הגשת כתב האישום?
"עברנו תקופה מאוד קשה. טראומות, סיוטים, מחשבות, חרדות. חצי שנה לא נתתי לילדים ללכת לבית ספר, לא הייתי מסוגלת לחשוב מה יקרה אם לא אשגיח עליהם. הפכתי לאובססיבית. בכל רגע שאלתי איך הם מרגישים, אם הם בסדר, אם הם שמחים, למה הם עצובים. לא שחררתי מהם לרגע".
הילדים דיברו על הפגיעות שעברו?
"הילדים יודעים שאצלנו בבית מותר לדבר על רותם, אנחנו לא מכבסים מילים. את יודעת, יואב סיפר לי פעם שתמיר אמר לו לילה אחד בדמעות שנמאס לו ממה שרותם עושה לו. יואב אמר לי שהוא ענה בכעס, 'מה אתה בוכה, הוא עושה את זה גם לי', ותמיר אמר 'טוב בסדר' וחזר לישון".
עד לחשיפת מעשיו של עזריה, משפחת חיים זכתה לתשומת לב תקשורתית רק פעם אחת: חודשים לפני שבניו סיפרו מה עבר עליהם, ניר חיים עשה כותרות לאחר שהציל את חייהם של שלושה גברים מכפר יאסיף שטבעו בחוף אכזיב. זה לא הכין את בני המשפחה לחשיפה הנוכחית. "בהתחלה הילדים לא הפסיקו לדבר על מה שהם עברו, תמיר בפרטים ויואב באופן כללי יותר", מספרת הילה. "הוא כבר היה בן 10 והתבייש להיכנס לפרטים, ומצד שני כן רצה לספר שהוא נפגע. הוא התרגש, שאל אם יראו אותו בחדשות. הוא אפילו התגאה בזה, כאילו זה משהו שמייחד רק אותו".
במה זה התבטא?
"יואב היה מאוד ורבלי ומרוגש כשהכל התפוצץ. כמה שבועות אחרי העדות שלו אישרתי לו לצאת לטיול בית ספר בתנאי שאני יוצאת כהורה מלווה, וראיתי שהוא עובר בכל הספסלים באוטובוס ומספר לכל שני ילדים באופן אישי שהוא נפגע מינית. הוא סיפר את זה בסוג של גאווה, ואני הייתי גאה בו על האומץ שלו עד שהבנתי שהוא מדבר מזווית נאיבית של ילד שקיבל כסף. הוא ניסה להראות שהוא הרוויח משהו כדי לצאת גבר מול החברים מהכיתה, את לא מבינה כמה זה כאב לי".
רציתי לצעוק על הילד, "אתה שקרן"
מרגע הגילוי ועד היום מלווים הילדים באנשי מקצוע. אצל שניהם אובחנה פוסט-טראומה. "הניתוקים, העצבים והתקפי הזעם היו שם הרבה לפני האבחנה, אבל איזו אמא תחשוב שההתנהגויות האלה נובעות מזה שהבנים שלה נפגעו מינית?", אומרת הילה. "בהמשך אבחנו גם אצלי פוסט-טראומה, זרקתי עשרות אלפי שקלים כדי להבין מה זאת הפוסט-טראומה המנוולת הזו. לפני הסיפור שלנו ראיתי את עולם הפסיכיאטריה כטאבו, אבל מאז שגיליתי על הפגיעות אני לא רואה בעיניים. הגעתי לכנסת בלי הזמנה, הלכתי לשר העבודה והרווחה. רציתי רק שמישהו יציל את המשפחה שלנו".
וזה כולל טיפול נפשי.
"בשנה הראשונה היינו בטיפולים ארבעה ימים בשבוע, לקחנו את הילדים לכל טיפול ששמעתי עליו. עד היום אני מוציאה אלפי שקלים בחודש על השיקום שלהם. לא מעניין אותי כלום, אם הילד שלי צריך פסיכיאטר – אני אתן לו פסיכיאטר ואשלם כמה שצריך".
המצב הכלכלי מאפשר לכם את זה?
"הכרזנו פשיטת רגל. אנחנו מוגבלים באמצעים, חיים על מזומן, לקחנו הלוואות בשוק האפור. אני לא מתביישת בזה ואני לא רוצה שירחמו עליי, אנחנו עושים הכל למען הילדים. הם ראויים לזה ואני אילחם כל החיים כדי להציל אותם".
המשפט של רותם נמשך שנה. איך זה עבר עלייך, עליכם?
"הייתי תמימה, חשבתי שנגיש תלונה במשטרה ורותם ילך לכלא. לא ידעתי שזה הולך להיות כל כך מסובך. כל דיון וכל פרט מידע נוסף גילחו לי עוד חתיכה מהנשמה".
ראית את רותם במהלך הדיונים?
"כן, הוא עמד מולי והסתכל לי בעיניים. בדיון הראשון הייתי שמונה שעות על דוכן העדים, ובאמצע ביקשתי הפסקה ושפכתי על עצמי בקבוק מים קרים כדי להירגע. מה שרציתי לעשות היה לקחת את הציפורניים שלי, להכניס אותן לצוואר של רותם ולהוציא מהצד השני. הרגשתי שאני לא מסוגלת לראות אותו. הרי אני יודעת את האמת, והוא עומד שם ומסתכל לי בעיניים".
איך היה עבורך ההליך הפלילי?
"האמון שלי תוקן בכל שלב בהליך. זכיתי לחוקרים שהלכו איתי עקב בצד אגודל, לצוות מהפרקליטות שהם חסד עליון ולהרכב שופטים אנושי, חנון ורחום. באחד הדיונים זעקתי על המצב של הילדים והטראומות שהם מתמודדים איתן, ובסוף העדות הרמתי את העיניים וראיתי שהשופט בוכה. הרגשתי כאילו שהוא מחבק אותי ואומר לי שהוא שם ושהוא מאמין לי".
לילדים, מאמינה הילה, כל זה משמעותי פחות מהתהליך שהחל בבית באביב 2021. "ילדים לא רוצים שהשופט יגיד שהוא מאמין להם, לא מעניין אותם שהפסיכולוגית או היועצת בבית ספר תקשיב להם. הם רוצים שאמא תאמין להם, תרים אותם, תחבק אותם ותחזק אותם. היו כמה דקות שרציתי לצעוק על הילד שלי 'אתה שקרן, זה לא קרה', אבל ברוך השם, לא עשיתי את זה. אין לך את הפריווילגיה לא להאמין, הילדים שלך עברו גיהינום והם צריכים שאמא ואבא יעטפו אותם".
יום יום אני משלמת על הפגיעה הזו
לפני כשלושה שבועות נגזר דינו של עזריה. בית המשפט המחוזי בחיפה דן אותו ל-15 שנות מאסר בפועל ול-24 חודשי מאסר על תנאי; נפסק גם שיפצה את כל אחד מהבנים ב-129 אלף שקל. "אני חושבת שהשופטים הבינו את הנזק, הכאב וההשלכות של המעשים", אומרת הילה על גזר הדין, "ועדיין, אני חושבת שרותם צריך לפתוח שמפניה. לנוכח כל מה שהוא באמת עשה לילדים – שלי ושל אחרים – הוא קיבל כלום ושום דבר".
את מאמינה שהוא פגע בעוד ילדים?
"חד-משמעית. רותם בוחר את הקורבנות שלו בקפידה ומשחק להם במחשבה כדי שהם לא יאמרו מילה. אני לא יודעת אם כל הפגיעות שלו יתגלו בסופו של דבר, הרי הוא מכוון לילדים קטנים".
הוא התנצל?
"מעולם לא. הוא ישב בדיונים, הסתכל לי בעיניים ולא אמר מילה".
ומה לגבי המשפחה שלו, הדודים שלך?
"שום דבר. הם משכנעים את עצמם שהוא לא עשה את זה, ואם בתוך תוכם הם כן מאמינים שהוא אשם, אז הם מסתירים את זה בצורה מדהימה".
הילה מספרת שהילדים כבר לא מדברים בחודשים האחרונים על הפגיעה. "ככל שהם מתבגרים, הם מבינים כמה חריג היה מה שהם עברו. אבל הם גם יודעים שאין להם סיבה להתבייש, ושהיחיד שצריך להתבייש זה רותם. אנשים קוראים לזה 'נפגעי תקיפה מינית', אבל אני קוראת לזה 'שורדי פגיעה מינית'. נכון שהילדים שלי נפגעו, אבל יותר מכל הם שורדים את הפגיעה וחיים לצדה".
ומה איתך?
"אני משלמת על הפגיעה הזו יום-יום. לב של אמא מחובר בצינור ישיר לילדים שלה, והאדם הזה פגע לי בכל חלקה טובה. אנשים חושבים שאם עברה שנה אז את אמורה להיות בסדר, כאילו חטפת קלקול קיבה וזה עובר. הייתי מעדיפה שיאנסו אותי בתחנה המרכזית ושציפור נפשם של הבנים שלי לא תיפגע, אבל לצערי בורא עולם החליט אחרת".
יש לך כעס על בורא עולם?
"היה לי, אבל סלחתי לו. הבנתי שהוא שם לי את המבחן הזה בידיים כדי שאעשה איתו משהו".
מה?
"אני מספרת את הסיפור שלנו, כי אני מבינה שזה מה שאני צריכה לעשות. אין לי מה להסתיר. אני כותבת על זה בדף הפייסבוק שלי, ואני יודעת שאני מחזקת הורים וילדים שצריכים את זה. ילדות כותבות לי, 'את עושה את מה שחלמתי שאמא שלי תעשה כל החיים: תאמין לי ותילחם יחד איתי'. אם ילדה כותבת לי שבזכותי היא מסוגלת לספר לאמא שלה על הפגיעה שהיא עברה, מבחינתי עשיתי את שלי".
זו גם הסיבה שהחלטת להתראיין בפנים גלויות?
"שמעו על הסיפור שלנו בטלוויזיה, אבל כשאני מתראיינת בשמי ובתמונתי, זה כבר לא סיפור או איזו כתבה – אלו חיים שלמים. חלום חיי הוא שאחרי הריאיון הזה, לפחות אמא אחת שעד היום לא הכירה בפגיעה של הילד שלה תרוץ לחדר ותחבק אותו חזק".