"אז איפה את בחגים?", שאלה אותי יונה, פקידת הבנק היחידה שהיא תמיד לטובתי, בזמן שאני חותמת על 30 אלף שקל הלוואה שבחיים לא אוכל להחזיר. "אצל חמותי", עניתי. "איזה יופי. משפחה זה הכל. היא גרה רחוק?", שאלה בהתעניינות כנה. "אפריקה זה רחוק בשבילך?", עניתי, ועוד לא ידעתי עד כמה המקום שבו אנחת בעוד שבוע יהיה הכי רחוק מכל מה שהכרתי, דמיינתי או ציפיתי. מערב אפריקה. חוף השנהב. עיר הבירה אבידג'ן. הבית של חמותי. יה בייבי. עולם שלישי, היר איי קאם.
"החלטתי לקרוא לו מיסייה"
כבר חמש שנים שבעלי ואני יחד. בשנה שבה הכרתי אותו, הייתי מתנדבת בעמותת א.ס.פ – ארגון סיוע לפליטים, הסתובבתי הרבה בנווה שאנן וחיפשתי נערים אפריקאים בודדים שזרוקים ברחוב. באחד מהשיטוטים האלה הכרתי את אחותו, גיסתי שתחיה, שמבוגרת ממני רק בארבע שנים וכבר סבתא לנכדה בת 7. חוש ההומור שלה מיד חיבר בינינו. בעלי אומר שכל הנשים במשפחה שלו משוגעות. ברשותכם, לא אאשר – אך גם לא אכחיש.
הייתי מגיעה לחדר הקטן שלה בתחנה המרכזית בעיקר כדי לשחק עם בנה אוריאל, שהיה אז בן 8 חודשים, ושהוא בעצם גם הדוד של הנכדה שלה. מורכב? זאת רק ההתחלה.
רצה הגורל, ובאחד הימים רבץ שם גם בעלי לעתיד, עם עוד כמה חברים. אדיש אך חמוד, ובעיקר חתיך, הציג עצמו ואמר: "מיי ניים איז פפמדיני קונה". חלטתי לא להסתבך ולקרוא לו מיסייה ("אדון", בצרפתית), ומאז הכינוי הזה נדבק.
משם הכל טס. היה דייט ראשון על בירה בפלורנטין, ושמונה חודשים אחר כך הריון. בסופו נולד לני, שהיום הוא עוד מעט בן 3. קצת אחרי הלידה אלתרנו חתונה קטנה אך מרגשת בקפריסין, ומשפחת החתן דלת האמצעים ומשוללת הוויזה לכמעט כל מדינה מערבית, פספסה את כל ההתרגשות.
במהלך השנים שמעתי על משפחת קונה מעט מאוד. במהלך רוב ילדותו מיסייה לא גדל אצל אמא שלו, כך שלא היה לו הרבה מה לספר, ולי לא היה מושג למה לצפות. אמא שלי תמיד אמרה לי שאם אין ציפיות, אין אכזבות. אחרי שחלמתי שנים על המפגש, ועוד רוקנתי לכבודו את חשבון הבנק, אכזבה לא הייתה אופציה מבחינתי.
חמש שנים ו-11 שעות טיסה אחרי, והנה גלגלי המטוס נוגעים באדמת חוף השנהב. עוד רגע אני עומדת לפגוש את סבתא של לני, aka חמותי קוקורה. ביחד איתה אפגוש גם את 22 האחים והאחיות של בעלי, עשרות אחיינים, בני דודים, קרובים רחוקים וקרובים קרובים. אם כולם יגיעו לקבל אותנו בשדה התעופה, יש מצב שהמשטרה תצטרך לפזר את ההתקהלות ביריות.
למזלי הגיעו רק שניים עשר. במשפחה שלי אוספים את כולם בליל הסדר וזה עדיין לא מגיע למספר הזה. אצלם זה הקיץ של אביה. דרדלה. אירוע על גבול הפדיחה.
ראשונים קפצו עליי בחיבוקים שני האחיינים החדשים שלי: מוראל בן העשר לקח ממני את התיק הכבד בלי לשאול, בעוד ייטי בן ה-14 לקח את לני בזרועותיו. הרגשתי כאילו לא אמרו "ברוכים הבאים" אלא "ברוכים השבים", או ליתר דיוק – "ברוכים השווים". במילים אחרות: "שלום, אתם חלק מאתנו עכשיו, ובניגוד למה שאת רגילה, זה לא הזמן או המקום להתעסק במי שחור ומי לבן. פה זה אפריקה. אין לנו זמן לפרטים הקטנים".
כנראה שגם חגורת בטיחות היא פרט שולי. כבר בדרך משדה התעופה לביתי החדש ברובע פטיט טאוא רוז' ("גג אדום קטן", בצרפתית) – שאולי נשמע ציורי אבל רחוק מלהיות כזה במציאות – הבנתי מה משימת העל שלי לחודש וחצי הקרובים: לשרוד. הגעתי למקום שבו אור אדום הוא המלצה וחגורת בטיחות היא הלצה. המטרה: להשאיר את בני בחיים. צאי לדרך.
מתקלחים במים קרים עד שמתים
אווירת ההישרדות רק התעצמה כשיום וחצי אחרי שנחתנו ללני עלה החום ואי אפשר היה להקים אותו מהמיטה. שוב התברר שפולניה זה לא מקום, אלא תכונת אופי. קוקורה חמותי, שהתעקשה לדבר איתי בצרפתית שוטפת כאילו אני מבינה, אבחנה בנחרצות שלני התקרר כששיחק בחול בחוץ בלי נעליים. כשסיימה להביע את דעתה באותו חיוך חמוד שהורישה למיסייה, חזרה לשכב על המחצלת הגדולה בחצר ולהתאמן על שירי הלל לישו. כבר שנים שהיא מככבת בשורה השנייה של מקהלת הכנסייה, מה שאומר שהיא לא סתם עושה עם השפתיים. מעניין שאת כישרון השירה שלה היא דווקא שכחה להוריש.
בעניין המחלה, אגב, הימרתי על כיוון אחר מקוקורה. לא נראה לי הגיוני שבמדינה שבה מזיעים אפילו במרפקים מרוב חום אפשר ככה סתם להתקרר.
עם כל מעלה שעלתה בגופו של לני, כך עלתה רמת הבהלה שלי. זה לא קורה לך, שיננתי, לא פה, במדינה שבה רופא אליל רשום במדריך של קופת חולים כרופא מן המניין. זה הכל חלום בתוך חלום. עוד מעט תתעוררי ותחזרי למציאות שלפני רגע נראתה בלתי אפשרית. הרי עוד בקושי התגברתי על השוק הראשוני מהבית הקטן באמצע שכונת העוני, עם השירותים שמעולם לא ראו נוזל ניקוי והחולדה העקשנית שמטופפת על הגג כל לילה, ועכשיו זה?! מה אני, וונדרוומן? כולה בחורה שזרמה עם גוי.
בבקרים קוקורה הייתה הולכת עד קצה הרחוב לדוכן עץ קטן שליד בית המרקחת, כדי לקנות ללני "בוואיה" – דייסה מתוקה עם עיגולי בצק קטנטנים. היא הייתה מחוררת בשיניה את השפיץ של שקית ניילון, והוא היה שותה את הדייסה מהשקית וחוזר לישון. בין לבין רחצנו אותו במקלחות קרות. לא שהייתה אופציה אחרת. ביופוגון, שכונת העוני שגודלה כשטח תל אביב, כולם מתקלחים במים קרים מהיום שנולדים עד שמתים.
"הראה לי מי חמותך, אומרת לך מי אתה"
אחרי שבוע חזרתי עם לני לביקורת אצל הרופא. ביקשתי ממנו סליחה שצעקתי, בכיתי ובעיקר זלזלתי. לא משנה איך, האיש ריפא את הבן שלי. זאת הייתה קוקורה שאיפסה אותי. "מלריה זאת השפעת של אפריקה. כולם עוברים את זה. אם בעלך עבר את זה, גם הילד שלך יעבור את זה. אותם גנים".
חמותי ראתה כמה דברים בחיים. מלחמות אחים, רעב, ילדים שנפטרו, ילדים שעזבו לארצות רחוקות – אז מה יש לה כבר להתרגש מכלה אחת היסטרית? בכל פעם שהייתי מתעצבנת או נשברת, היא הייתה מרגיעה אותי במילה אחת: "יאקו". שזה, בחוף-שנהבית "יהיה בסדר".
ובאמת היה בסדר. לני הבריא והפך לכוכב של הבלוק. בכל בוקר עדר ילדים היה מחכה בכניסה לבית שלנו שלני יתעורר ויוציא את המשחקים שלו החוצה.
בתמורה ל"שותף" שלני עשה איתם, הם לימדו אותו להתנדנד על עצים, לרקוד עם האגן ולאכול בידיים. כשהוא קשור לעגלה שהבאנו מהארץ, הם היו רצים איתו מהר את כל השביל שמוביל למזבלה השכונתית, שמאחורי הבית, ובחזרה. כל זה, בזמן שאני יושבת על מדרגות הכניסה לבית, צופה בהתלהבות מערבית ומשמינה מנחת. טוב, לא מנחת – מאוכל. חריף וטעים ולא מגוון. בבוקר, אורז עם רוטב דגים. בצהריים, דגים ברוטב עם אורז, ובערב – כדור ענק של "פוטו", הפירה האפריקאי, עם דגים ו...טוויסט בעלילה: פירות ים.
בזמן ששאר בני הבית היו מצטופפים סביב סיר אחד משותף על הרצפה במרפסת, תמיד חיכתה מנה אחת על השולחן רק לי. דווקא רציתי לאכול ביחד איתם, אבל חששתי שזה יביך אותם להילחם איתי על אותה מנה. פחדתי שייוותרו לי, כמו שמוותרים לבנות במכות.
הילדים בבית של חמותי מאוד מתורגלים בלוותר. ככה זה שאתה עני – אתה לא מבקש כי אין סיכוי שתקבל. אתה מוותר על חלומות של צעצועים ושמלות וגלידות. ואם באה הדודה הלבנה מהארץ שישו הלך בה, ומביאה מתנות, אתה אומר תודה, ומיד מתחלק עם שאר בני הבית.
משפחה באפריקה זה הכל. זה ערך עליון. וכולם דואגים לכולם. היום לך יש כסף, ומחר לי. היום אתה מאכיל לי את הילדים, מחר אאכיל את שלך. לכסף אין בעלים. הוא מגיע למי שצריך אותו, באותו רגע, בתוך המשפחה. רק ככה אפשר לשרוד שם.
חמש שנים בעלי ואני ביחד, ואחרי חודש וחצי באפריקה הבנתי שלא ידעתי עליו כלום. הבתים המתפוררים, הפחד התמידי מרעב ,הפשע שתמיד נמצא מסביב, המלחמה שתמיד מאיימת להתפוצץ, הדיכוי. זה ה-DNA שממנו מורכב האיש שאיתו אני חיה. משם נוצרה המשפחתיות, הצניעות, הפשטות, העצב בעיניים, ההומור השחור והשמחה מהמועט שכל כך מאפיינת אותו. או במשפט אחד – הראה לי מי זאת חמותך, אומרת לך מי אתה.
אני יעל, ואחרי חמש שנים יכולה סוף סוף להגיד שעשיתי את החגים אצל חמותי.
יעל נצר היא תסריטאית המתמחה בקומדיות. בהרצאה שהיא מעבירה בשם "בעלי זה השחור החדש", היא מגוללת את סיפור ההיכרות עם בעלה פפמדיני קונה, פליט אפריקאי, הנישואים שלהם, הולדת בנם ומסעם המשותף למשפחה שלו באפריקה, ומביאה זווית מבודחת על החיים בפער תרבויות.