דוד הקטן (שם בדוי) נכנס בריצה למשפחתון שלו. הוא רק בן שנה, אבל נראה מפותח מכפי גילו. בעיניים סקרניות הוא בוחן את האנשים היושבים בחדר. ניכר שהוא מרגיש כאן בנוח. כמו כל ילד, גם הוא נפרד לכמה שעות בכל יום מאמא, שיוצאת לעבוד ותחזור לקחת אותו עייפה ומלאת געגועים כשיום העבודה יסתיים. בינתיים הוא נמצא עם אורלי ערב, הגננת, משחק איתה בצעצועים, מסתכל בספרים, עושה טיול קטן בחוץ, אולי מלטף את מירה (שם בדוי), התינוקת החדשה שהצטרפה למשפחתון לא מזמן.
אבל המשפחתון הזה אינו משפחתון רגיל. אמנם הצעצועים אותם צעצועים, הספרים אותם ספרים, הפרידות אותן פרידות, אבל זה המשפחתון של כלא נווה תרצה – מוקף בסורגים וגדרות תיל, לפות בטבעת אבטחה כבדה, נתון בכל שעה לפיקוח ולהגבלות. למרות שדוד הקטן, בסך הכל בן שנה, לא פשע ולא עבר שום עבירה (נו, טוב, אולי כשלחץ קצת יותר מדי בחוזקה בזמן שליטף את מירה התינוקת, כשאורלי לא הסתכלה), הוא בכל זאת בכלא. לפחות עד שינכו לאמא שלו שליש על התנהגות טובה והיא תצא איתו לעולם האמיתי לראשונה בחייו.
המשפחתון בנווה תרצה הוא היחיד מסוגו בארץ. הוא קטן, כרגע יש בו שני ילדים בלבד, אבל יש בו כל מה שילד צריך. כוננית עשירה בספרים, משחקי קופסה חדשים, בובות נחמדות, פלזמה גדולה עם די.וי.די ופינת רופא. יש פה הכל. הכל חוץ מחופש. "בהתחלה היה לי קשה מאוד לעבוד פה", אומרת אורלי, מטפלת מוסמכת שעבדה בעבר כסייעת בגני ילדים מחוץ לכלא. "הייתי חוזרת הביתה ואומרת לעצמי שהלוואי שיכולתי לקחת את הילד לגן משחקים, לקניון, או אפילו אליי הביתה. מה הוא עשה שמגיע לו להיות בכלא? היה פה לא מזמן ילד שהיה מטפס על הסורגים וזה פשוט קרע אותי".
אסירה משתוללת בפיג'מה
המשפחתון הייחודי הזה נפתח לפני שישה חודשים. מפקדת הכלא, סג"ד שרה פרידמן שמונתה לתפקיד רק כמה חודשים קודם לכן, החליטה שהאימהות שמחזיקות בתינוקות צריכות מסגרת שבה יוכלו להשאיר את הילדים לכמה שעות. "רציתי לתת להן מרווח נשימה ולשחרר אותן לעיסוקים שלהן – לעבודה וללימודים", היא אומרת. "בחוץ הרי כמעט אף אמא לא נמצאת עם הילדים שלה 24 שעות ביממה, כמו שפה. וכאן אין לה סבתא או מטפלת שתיקח ממנה לרגע את הילד, היא צמודה אליו כל הזמן".
כלא נווה תרצה הוא כלא הנשים היחיד בארץ. זהו כלא קטן יחסית, המאכלס 226 אסירות בסך הכל, כ-60 אחוז מהן אימהות. סמל בית הכלא, כפועל יוצא, הוא ציור של אישה המחזיקה תינוק.
לאחר שאושר הפרויקט, כל התקציבים הדרושים הוקצו בשבילו ("כל מה שביקשנו שב"ס נתן, לא החסיר דבר", אומרת פרידמן). המשפחתון נמצא בצריף לא גדול שמחוברת אליו מבואה עם שולחנות פלסטיק לבנים וגג אסבסט. בחוץ יש חצר קטנטנה עם פינת חי צנועה שמשמשת גם את שאר האסירות: לטאות, צ'ינצ'ילות, דגים וציפור שיר אחת, גם היא בין סורגים. נראה שכולם כאן מנסים לארגן לפעוטות אווירה סטרילית ושמחה ככל האפשר, רחוקה משאון הדלתות הכבדות שנטרקות. אבל רק כמה מטרים מהפעוטון הקטן והשקט הזה משתוללת אסירה בפיג'מה ועיניים קרועות במסדרון בניין המנהלה, צועקת ומקללת לעבר אסירה אחרת: "יא זבל, יא אוכלת זין, יא שרמוטה", לא בדיוק מילים שצריכות להגיע לאוזניו של פעוט.
כשאורלי מטיילת עם דוד הקטן בחוץ, בשבילי הכלא ובגינה, היא לא עוזבת ולו לרגע את ידו, לא מוכנה שאף אסירה תתקרב אליו, גם אם כוונותיה טובות. "אסור לאסירות האחרות להגיע למשפחתון", היא אומרת, "ולי אסור לתת להן להתקרב אליו אלא אם כן אמא שלו לצידו. אבל בימים החמים הוצאתי לו גיגית עם מים ועשיתי לו בריכה עם צעצועים. כל האסירות עברו וחייכו אליו, אפילו מנהלת הכלא לא נשארה אדישה".
כשדוד הקטן לא נמצא תחת השגחתה המסורה של המטפלת הוא נמצא עם אמו מ', בחורה צעירה ויפה, בסך הכל בת 22, שנכנסה לכלא בגין חבלה בנסיבות מחמירות עוד לפני שנכנסה להריון, וילדה מאחורי הסורגים. "לא ידעתי שאני בהריון", היא מספרת. "רק הגעתי לכלא והרגשתי שאני לא מצליחה לקום, פשוט אי אפשר היה להעיר אותי, הייתי כל הזמן עייפה. חשבתי שזה סימן של דיכאון, היה לי קשה להסתגל לכלא בחודשים הראשונים. הלכתי למרפאה ואמרו לי – 'גברת את בהריון'".
חשבת להפיל?
"כן, זה עבר לי בראש. אבל בן הזוג שלי ואני החלטנו להשאיר אותו, כי אם יקצרו לי שליש יצא שאשתחרר כשהוא יהיה בן שנתיים, כלומר שלא יקרה מצב שאני אצטרך להיפרד ממנו כשאני עדיין בכלא".
על פי החוק ילדים יכולים לשהות עם אמם בכלא עד שימלאו להם שנתיים (בכל העולם נשים שוהות בבתי כלא עם ילדיהם, במקומות מסוימים עד גיל מאוחר בהרבה. במקסיקו, למשל, אישה יכולה לשהות עם הילד שלה עד שהוא מגיע לגיל 15). כשהילד בוגר ומגיע לגיל שנתיים, הוא נאלץ לצאת החוצה בעוד האם ממשיכה לרצות את עונשה. "אלה הרגעים הכי קשים", מספרת פרידמן. "הייתה כאן מישהי שהייתה שפוטה למאסר ארוך והיו לה תאומים". היא גידלה אותם בכלא מיום שהם נולדו וכשהם הגיעו לגיל שנתיים היה צריך להוציא אותם. זה לא משהו שאפשר להתווכח איתו, זה החוק. הילדים הוצאו החוצה וזה כמובן היה מאוד קשה. האסירה הייתה בדיכאון עמוק".
כשהילדים מוצאים מהכלא, מותר להם להגיע עם בני המשפחה לביקור של חצי שעה פעם בשבועיים. בנוסף יש "ביקורים מיוחדים", הטבה שזוכה לה אם שנמצאת בכלא – פגישה לחצי שעה נוספת פעם בחודש וחצי.
ההיריון של מ' בכלא היה קשה, אבל היא לא הייתה לבד. "בעלי הוריד אפליקציה בטלפון עם שבועות ההתפתחות של העובר, והוא היה מסביר לי מה קורה בכל שבוע. סבתא שלי הדריכה אותי דרך הטלפון. חוץ מזה יש פה המון נשים – אתיופיות, ערביות, רוסיות, מזרחיות, אשכנזיות. מכל אחת אני לומדת משהו".
האסירות מקבלות ליווי של דולה לפני ואחרי הלידה, ואת הלידה עצמה הן עוברות בדרך כלל בליווי של שלוש סוהרות, שממלאות את תפקיד הבעל התומך או האמא המחבקת – לא בדיוק הדמויות שאישה שכורעת ללדת תרצה לידה. רק לאחרונה נעתר השב"ס לבקשת מפקדת הכלא להכניס גם את הבעל לחדר הלידה. "זה לא פשוט", אומרת פרידמן, "את מתלווה ליולדת בכל השלבים של הצירים, את מזדהה איתה. אם זו הייתה הבת שלי הייתי לוקחת ומחבקת אותה. אבל אנחנו לובשי מדים, יש פה דילמה. צריך להיות פה גבול מאוד ברור. אני יודעת שהסוהרות שלי נותנות יד ומביאות מים כשצריך. לפעמים זה כל מה שיש ליולדת הזאת".
ילד שנולד בכלא, יהיה בכלא
ילדים לא רק נולדים בנווה תרצה, אלא מגיעים גם כשנכנסת לכלא אם שיש לה בבית ילד בן פחות משנתיים, והיא לא רוצה להשאירו בחוץ בלעדיה. באפריל השנה חנן נשיא המדינה את הילה מזרחי, אם לשלושה שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות לאחר שהרגה בשוגג רוכב אופניים בתאונת דרכים. מזרחי, שהייתה אז בהריון, החליטה להיכנס עם בתה בת השנה לכלא אך הוציאה אותה לאחר כחודש לאחר שהפעוטה לא הסתגלה לתנאים החדשים.
"זה אחרת לגמרי לגדל ילד שנולד בכלא לבין מצב שבו מביאים הנה ילד שגדל בחוץ", אומרת מ'. "אני לא מרגישה שדוד סובל כאן, להיפך, אני יודעת שטוב לו. הוא לא יודע משהו אחר. ילדים זה עם סתגלן. הוא רגיל לנוף הזה. כשהיינו בחופשה והצטרכתי להגיע לתחנת משטרה כדי לחתום הוא הגיע איתי, וכשהוא ראה את השוטר שהיה במדים הוא מיד קפץ עליו וחיבק אותו. הוא פשוט לא רגיל לראות אנשים שלא לובשים מדים. זה כמו שאם הייתי יולדת ילד בג'ונגל הוא היה מתרגל לחיי הג'ונגל".
הילדים גדלים כאן בתאים צרים יחד עם האימהות. בכל תא כזה מתגוררות בדרך כלל שתי אסירות – האם והתינוק בצד אחד ואסירה נוספת בצד הנגדי. חדרי הילדים הם החדרים היחידים שמותקן בהם מזגן, יש בהם טלוויזיה ומכשיר די.וי.די (דוד מעדיף את יובל המבולבל), מיטת תינוק קטנה, שידת החתלה אם צריך ומעמד בקבוקים. "אין דבר שאני צריכה ולא נותנים לי פה", אומרת מ'. "יש לי הכל – מוצצים, בקבוקים, בגדים, במובן הזה זה הרבה יותר פשוט מלגדל ילד בבית. אני איתו 24 שעות ביממה. בבית לא הייתי יכולה להיות איתו כל כך צמוד".
בבוקר הילדים קמים עם אמם לספירה, מחזה קורע לב. "היה פה פעם ילד שבכל פעם שהיו נעמדים לספירה הוא היה מתחיל לצעוק – ספירה! ספירה!", מספרת פרידמן. "זה היה נורא". לאחר ארוחת בוקר האסירות הולכת לעבוד או ללמוד והילדים נשארים במשפחתון ובצהריים הם אוכלים ביחד בחדר האוכל. האם מקבלת את האוכל של האסירות והוא מקבל את האוכל של הסגל – גבינות, סלט עשיר, מעדנים. "הייתה פה פעם אמא אחת שניצלה את זה שהילד שלה קיבל אוכל סגל", מספרת פרידמן. "היא הייתה לוקחת את המעדנים שלו והגבינות, אוכלת ומחלקת לחברות. כשעלינו על זה עשינו לה שיחה והסברנו לה שזה לא לעניין".
הילדים מסתובבים במסדרונות, חשופים לקולות ולמראות של הכלא. כשדוד עובר במסדרון, מנסה לתרגל את ההליכה – עניין חדש בשבילו – אף אסירה לא יוצאת מגדרה. כנראה שהתרגלו אליו.
איך האסירות האחרות מגיבות אלייך כמי שבחרה להביא ילד בכלא?
מ': "יש המון ביקורת מצדן, כל מיני עקיצות על זה שילד שנולד בבית הסוהר גורלו להיות בבית הסוהר".
מה את חושבת על זה?
"זאת שטות מוחלטת, ואם אני אזהה התנהגות כזאת אצלו אני מיד אפעל, כי אני כבר יודעת איך זה קורה. נראה לי שאני אדע לעזור לו".
לא כעסת על עצמך על זה שדוד נאלץ לגור בכלא?
"כשהוא היה בן חודש וחצי הוא היה מאושפז שבוע בבית חולים בגלל מחלת הנשיקה. אמרתי לעצמי 'מה חשבתי כשהבאתי תינוק קטן לכלא? איזה דבר לא נורמלי עשיתי? איזה ילד חולה במחלת הנשיקה?' חשבתי שמישהי הדביקה אותו פה. למרות שבחודשים הראשונים לא נתתי לאף אחת להתקרב אליו, בכל זאת הייתי מוציאה אותו איתי לטלפון. כעסתי על עצמי שהבאתי אותו לכוך של מחלות. האשמתי את עצמי, אבל היום אני יודעת שזה לא קשור. הרופאים אמרו לי שאין שום קשר".
אין רגשות אשם?
"בטח שיש. לכל אמא יש רגשות אשם, לי יש כפול. בכל זאת, זו לא סביבה לילדים. אין לו כאן טבע, אין גינות. הוא לא יכול להסתובב איפה שבא לו. כשיש ספירה הוא חייב להיות במיטה, זה לא פשוט, אבל כל השהות שלו כאן לא בכיתי. אני לא מרשה לעצמי לבכות לידו".
מה הקושי הכי גדול בגידול ילד בכלא?
"קודם כל הרצון הזה להיות אמא כמו כולם. ללכת עם הילד שלי, להגיד תראו אותי, אני אמא, תסתכלו איזה ילד יש לי. להיות גאה בו. להשוויץ בו, להראות איך אני מטפלת בו, לספר מה אני עושה בשבילו, להראות מה לימדתי אותו. פה אין למי להראות. את גם לא יכולה לעשות כל מה שאימהות עושות, לקנות לו בגדים, את לא יכולה להיכנס למטבח להכין לו עוגה".
יש גם רגעים יפים בכלא?
"יש. כשעשינו לו את הברית זה היה כאן, במבנה של המשפחתון. הגיעה כל המשפחה של בעלי, האחיות שלי וסבתא שלי וגם אנשי צוות. הם ארגנו כאן מאוד יפה, הביאו בורקסים, אבטיחים. לא הייתי צריכה לעשות כלום. חגגנו לו גם יום הולדת במשפחתון. שרנו ורקדנו, הגיעו הסוהרות וחברות שלי מהאגף. אני חושבת שהוא היה שמח".
את מרוצה מהדרך שבה את אמא?
"מאוד מאוד. אני זוכרת את עצמי לפני שהייתי אמא, אמרתי שאני לא אתחתן בחיים, מרדתי. אבל בגיל 19 הבנתי שהדבר היחיד שיעזור לי בחיים זה שאהפוך לאמא. זה שינה אותי מקצה לקצה".
"היא אמא אלופה", מאשרת המטפלת. "זה מדהים כמה שהיא משקיעה בילד. יושבת איתו מקריאה לו סיפורים, מסבירה לו כל דבר. הסבלנות שיש לה, אני מאחלת שהבת שלי תהיה אמא כמוה. מכל הלב".
אבהות בשלט רחוק
מ' מעט שונה בנוף של אגף סביון (אגף נקי מסמים ובו מרוכזות כ-60 אסירות השפוטות על עבירות של צווארון לבן). היא צעירה, אנרגטית מאוד, בהירת שיער וכחולת עיניים, אי אפשר להתעלם מהיופי הקורן והרענן שלה. בקלות אפשר לדמיין אותה על סקיני וחולצה צמודה מסתובבת לה בקניון עם עגלת תינוק אופנתית. במקום זה היא לבושה עכשיו במדי אסירה – מכנס דגמ"חי, חולצת טי ומעליה חולצת כפתורים של השב"ס, מוזנחת ומעשנת בשרשרת.
היא עברה חיים לא קלים – התייתמה מהוריה בגיל צעיר, עלתה ארצה מאוקראינה עם סבתה ושתי אחיותיה הצעירות. לנווה תרצה היא הגיעה בעקבות ריב שפרץ בינה לבין חברה. אחרי שהתגרה הסתיימה, נכנסה מ' לביתה של החברה, שלפה סכין והחלה לדקור אותה בפניה ובצווארה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע לא גילה סלחנות כלפי הצעירה והרשיע אותה בחבלה בנסיבות מחמירות ושפט אותה ל-4 שנות מאסר. "לא האמנתי שאקבל עונש כזה קשה", היא אומרת, עדיין המומה. "אפילו החברה (המתלוננת) הגיעה לתת עדות לטובתי בערעור כי זה היה נראה לה מוגזם".
אחד הדברים שעוזרים לה לשרוד הוא בעלה ד', אביו של דוד, שמחכה ליום שיוכל להכיר את בנו מקרוב. כשהיא מדברת על ד' חיוכה מתרחב. "את לא מבינה איזה גבר הוא", היא אומרת. "הוא יותר רגיש ממני, יכול לבכות בקלות, אבל הוא חזק, הוא שורד. הוא מדבר איתי כל יום, מגיע לכאן בכל אפשרות. הוא עובד היום כפקח בעירייה, למרות שזאת עבודה שהוא שונא, רק כדי להכין לי ולדוד בית".
הוא בקושי מכיר את דוד.
"הוא מכיר אותו, הם מבלים יחד בחופשות. שלושה ימים בחודש זה אולי מעט, אבל הוא איתו בכל רגע, קם אליו בלילה, מטייל איתו, משחק איתו. הוא אומר לי: 'אני מפחד שאתקרב אליו יותר מדי כי אז יהיה לי יותר קשה'".
את הצעדים הראשונים של דוד אביו עדיין לא ראה. למעשה, הראשונה שראתה אותו צועד הייתה הגננת. "יש דברים שאני פשוט לא מספרת לו כי זה כואב", אומרת מ'. "כשיצאה לו שן חדשה או שהוא התחיל ללכת, אני מספרת לו בעדינות כי הוא ישר נאטם. הכעס בא לפני השמחה. הוא פתאום שותק".
הוא כועס עלייך?
"לא, בהתחלה הוא היה מדבר איתי המון על העבירה שביצעתי, אבל היום זה כבר מאחורינו".
במונחים של כלא נווה תרצה, מ' נחשבת בת מזל. לא כל אסירה שנמצאת בהריון בכלא זוכה לקבל את התינוק שזה עתה ילדה לחיקה. חלק מהתינוקות נלקחים למשפחה אומנה מיד לאחר הלידה, כשמדובר באסירה שלדעת שירותי הרווחה אינה מסוגלת לגדל את הילד בעצמה (בעיקר נרקומניות). "היינו נוכחים במקרים שליווינו את האם בכל שלבי ההיריון, והיינו איתה בלידה וחזרנו בלי התינוק", מספרת פרידמן. "זה קטע מאוד קשה לאסירה, ולנו זה יוצר דילמה פיקודית מאוד רצינית. כי כשאסירה כזאת חוזרת לכלא בלי התינוק היא נכנסת לדיכאון ולאיזה אמוק, היא מתחילה להשתולל ולשבור דברים ואת אומרת לעצמך שברמה הפיקודית את צריכה לשפוט אותה כי זו התנהגות שאינה הולמת, אבל מצד שני אני מבינה אותה טוב מאוד".
אז מה עושים?
"אנחנו מטפלים בה, לא מזניחים. יש עובדים סוציאליים שזה תפקידם".
גם רב כלאי עידית זוהר, ראש תחום עבודה סוציאלית בכלא נווה תרצה, זוכרת רגעים כאלה. "הייתה לא מזמן אסירה בהריון מכורה לסמים. ניסינו להכניס אותה לגמילה, תהליך לא פשוט, בטח כשאת בהריון. זה לא הלך, והילדה נשארה לתקופה אצל האב. כשהייתה ועדת החלטה (ועדה שתפקידה לאבחן ולקבל החלטה בעניינם של ילדים בסיכון – א.א.ר) אמרו לה שאם היא לא תיכנס לגמילה היא לא תוכל להחזיק בתינוקת. בסופו של דבר היא הצליחה להתמיד בטיפול ואחרי שהיא השתחררה היא קיבלה אותה".
איזה אימהות הן, האסירות?
"התחושה שלנו היא שהאימהות שבקושי מתפקדות בחוץ נהפכות בכלא לאימהות טובות יותר. כאן החיים שלהם יותר פשוטים ושקטים. הן מצליחות להיות יותר פנויות לאימהוּת".
עד שמ' תשתחרר במאי השנה (אם ינוכה שליש על התנהגות טובה), דוד ילך למשפחתון של אורלי, שרק הולכת ונקשרת אליו עם כל יום שעובר. "הפרידות מאוד קשות כאן", היא אומרת, "כי אסור לך ליצור קשר עם הילדים אחרי שהם יוצאים. אבל אני שמחה בשבילו שהוא יוצא למקום יותר טוב. המזל שלי הוא שאני יודעת שהילדים האלה ישתחררו יחד עם האימא, אני לא אהיה עדה למחזה הנוראי של ילד שמגיע לגיל שנתיים וצריך לצאת כשאימא שלו נשארת כאן".
למ' כבר יש תוכניות ליום השחרור. "קודם כל אני נותנת מקום לעצמי, אני מפסיקה להיות אובססיבית לילד. כרגע אני קצת אובססיבית, כי אני בלי משפחה כאן, אבל בחוץ יהיה יותר קל, כי סבתא שלי וחמותי יהיו לידי, ואז אוכל להשאיר אותו קצת איתן, להתלבש יפה, ללכת עם בעלי למסעדה. לחזור להיות אישה ולא רק אמא".