קבלו ספויילר: אתם לא הורים מצטיינים, גם לא תהיו. ועוד משהו: אתם יודעים את זה, אז זה אפילו לא כזה ספויילר. אבל זה לא מונע מכם, על מי אני עובד – מאיתנו, לבדוק כל הזמן אם הילד של השכן לא ירוק יותר. למרות שלא אמור להיות בסיס להשוואה – הרי ילדים מתפתחים באופן ובקצב שונים זה מזה – אנחנו תמיד פוזלים לצדדים, מתקנאים בדברים המוצלחים שההורים האחרים הצליחו להנחיל לילדים שלהם, ומתנשאים על הדברים ה"לא נכונים" שהם עושים בחינוך שלהם וביחס כלפיהם. המאמאצביות של "ארץ נהדרת"? אז כזה.
אם למדתי משהו ממרומי שמונת החודשים שבהם אני אבא, הוא שאין דבר כזה הורות מושלמת. כולם יקלקלו את הילד שלהם באיזושהי צורה בשלב כזה או אחר של חייהם. מצד שני, לא חסרים הורים שיעשו הכל, אבל הכל, כדי ללכת נגד הסטטיסטיקה הזו ובדרך לגרום לאחרים להיראות כמו חובבנים. לפעמים זה עובד להם, לפעמים זה מתפוצץ להם בפרצוף. הנה כמה דוגמאות:
אמא מיליונרית, אבל מנקה רחובות
יו יוז'ן התחנכה על ברכי הקומוניזם הסיני. כל חייה היא עבדה קשה, וגם כשהתעשרה והפכה למיליונרית בזכות עסקי הנדל"ן והחזיקה בבעלותה לא פחות מ-17 נכסים, ב-15 השנים האחרונות היא עדיין ממשיכה לקום כל יום בשלוש לפנות בוקר כדי לעבוד בניקוי רחובות. השכר: 228 דולר לחודש. אגב, הבעלים של חברת הניקיון שמשלמת לה את הכסף תמורת העבודה הסיזיפית הזו, היא יוז'ן עצמה. ולמה היא עושה את זה? למה היא לא נותנת לעצמה להתענג על המיליונים שברשותה ולפחות לפנק את עצמה עם איזה איי-רובוט? כי היא רוצה לשמש דוגמה לילדים שלה. שיראו שגם מיליונרים צריכים להמשיך לעבוד, כי בסין העבודה היא חיינו. וגם אם אחד מהם רוצה להתגורר באחד מהנכסים שברשותה הוא צריך להחזיק עבודה באופן שוטף.
מה אנחנו אומרים? המנטליות הזו מוכרת. אדם שבנה את עצמו בשתי ידיו ירצה הרבה פעמים שהילדים שלו לא יהיו מפונקים וידעו גם הם את הערך של עבודה קשה. לא תמיד, כן? לא חסרות נערות מפונקות שאבא קנה להן ג'יפ עוד לפני שהן קיבלו רישיון נהיגה.
מסקנה: דוגמה אישית זה יפה, אבל דחיל רבאק, לפחות תראי להם את הצוואה, שיהיו רגועים.
האב רץ, הבת המשותקת על הגב שלו
הבת של ריק ואן ביק (השמות בכתבה הזו אינם מומצאים) לוקה בשיתוק מוחין קשה. היא לא יכולה לדבר, גם לא ללכת, ספק אם היא מבינה עד הסוף את המתרחש בסביבתה. מה שאבא שלה כן יודע הוא שהיא אוהבת את חיק הטבע, ולכן הוא עושה הכל כדי שהיא תשהה שם כמה שיותר. כחובב טריאתלון מושבע, ואן ביק החליט לשלב את התחביב שלו עם האהבה חסרת הגבולות לבתו, ובשנה האחרונה משתתף בכל התחרויות כשהיא נמצאת בין ידיו החסונות לאורך כל הדרך: בשלב השחייה הוא סוחב אותה בקיאק מיוחד שקשור אליו, בשלב הרכיבה על אופניים הוא גורר אותה בעגלה, ובשלב הריצה היא מונחת בזרועותיו או שהוא דוחף אותה בכסא גלגלים כך שתוכל להרגיש את משב הרוח על פניה.
מה אנחנו אומרים? שילוב תחום העניין של ההורה כדי לתקשר עם הילד הוא סוג של הברקה. הבעיה היא שלא בטוח כמה בתו הייתה מבסוטית מלהעביר ככה את זמנה הפנוי אם היא הייתה ילדה בריאה שנגררת בעל כורחה לכל השגעונות של אבא.
מסקנה: זה מאוד נוח להיות אב השנה כשהילד שלך לא בדיוק נמצא במצב שהוא יכול לדגמן מרד נעורים.
קעקוע הזדהות
ג'ייקוב, בנם הצעיר של פיליפ אומונד וקמיל בויין, הוא חולה סוכרת. עד לאחרונה היה צורך להזריק לו אינסולין חמש פעמים ביום, עד שאת הזריקות החליפה משאבה מתוחכמת שעושה זאת באופן אוטומטי אותה הוא נושא על גופו באופן קבוע. יותר יעילה, פחות נוחה. בהחלט לא הדבר הכי נעים בעולם. כדי שג'ייקוב לא ירגיש לבד, החליטו ההורים לקעקע על בטנם ציור של משאבת אינסולין. כן, יש הורים שמקעקעים את שמותיהם של הילדים, ויש כאלה שמקעקעים את הציוד הרפואי של הילדים.
מה אנחנו אומרים? זו אמנם מחווה שיש בה מן הרומנטיקה, אבל קשה להבין מה הערך הסולידרי האמיתי שלה. הרי הקעקוע לא באמת שווה ערך למשא – הפיזי והמנטלי – שהילד סוחב איתו. חוץ מהאמנות המוטלת בספק, מה בדיוק הרווח? זה לא שהם סובלים עכשיו מאותה אי נוחות, זה לא שהם הוסיפו על עצמם את המשקל העודף, זה לא שהם יכולים להזדהות עם המטלה הלא נגמרת של צריכת האינסולין. הרעיון אולי נשמע סופר מגניב במחשבה ראשונה, אבל עושה רושם שאחרי שההתלהבות הראשונית תחלוף – עניין של חודש לכל היותר – הם יגלו שכלום לא השתנה. בעוד כמה שנים הם יבדקו אופציה להסיר את הקעקוע, או להפוך אותו לאיזו דמות של דיסני.
מסקנה: הילד חולה? תקשיבו לצרכים שלו, אל תכפו על הסיטואציה את הרצונות והצרכים שלכם.
חצאית זה לא רק לבנות
שלב מוכר בהתפתחות התודעתית של חלק גדול מהילדים הבנים הוא ההתנסות בלבוש בגדי נשים. גם לרוס מחברים זה קרה. וגם לבנו בן החמש של ניק פיקרט. הילד התברר כחובב גדול של שמלות, איפור ולקים. כדי שלא ירגיש מוזר וחריג ולאור תגובות התושבים בעיירה הקטנה שבה לכל אחד יש מה להגיד, החליט פיקרט שגם הוא יתלבש בשמלה, יעטה איפור וימרח לק. ומפעם לפעם עורכים להם הפיקרטים מצעד גאווה משלהם ברחובות העיירה.
מה אנחנו אומרים? נכון, הורים יעשו הכל כדי שהילדים שלהם לא ירגישו שונים, אבל יש הבדל בין להתחפש בבית ולעשות מזה משחק חביב לבין לנפנף בזה מול השכנים במה שמרגיש כמו סוג של התרסה. לפעמים ההורים נכנסים יותר מדי לעובי הקורה והופכים עכבר לפיל כשמשחקי הכבוד משתלטים על התמונה.
מסקנה: Not that there's anything wrong with that. Not at all
חולצת הביחד
לגדל ילדים שפער הגילאים ביניהם קטן יכול להיות תיק לא פשוט. התחרותיות, היריבות, הקנאה – כל אלו יכולות לייצר מריבות קשות. ההורים של שני הילדים בתמונה החליטו שבמקום להפריד ביניהם, הם יכריחו אותם להיות ביחד. איך? הם לקחו טי שירט גדולה של האבא, כתבו עליה "חולצת ה-תסתדרו שלנו", ו"כלאו" את הילדים בתוכה. מסתבר שמדובר בתופעה ואפשר למצוא לא מעט תמונות כאלה ברשת.
מה אנחנו אומרים? גם אם מדובר בפתרון לטווח קצר, וברגע שהחולצה תורד הילדים יחזרו להתקוטט, יש משהו נכון בלחייב אותם לפתור את הסכסוך ולא להתחמק ממנו. יש גם הורים שבכל פעם שבנותיהם רבו, הם חייבו אותן להתחבק ולהתפייס על המקום. זה פתרון חכם כל עוד אתם שמים לב להיות הוגנים כי בכל זאת לפעמים צד אחד קצת יותר אשם במריבה מהצד השני.
מסקנה: חבל שבזוגיות הסיפור הזה של החולצה לא יכול לעבוד ככה.
ההורים הכי מתחשבים בעולם
הסיוט הכי גדול של כל מי שמתעתד לטוס בטיסה ארוכה הוא שבמושב לידו, מאחוריו או מלפניו, תתיישב אמא עם תינוק שלא יפסיק לצווח כל הדרך. צמד הורים לתינוקות תאומים, שחששו מהטיסה הראשונה של השניים, הצטיידו מראש בשקיות הפתעה מתוקות עבור שאר הנוסעים, כך שבמידה והעוללים יהיו חסרי מנוחה במיוחד, לפחות יתר הנוסעים יהיו פחות עצבניים. "אנחנו שני תינוקות בני 14 שבועות, וזוהי הטיסה הראשונה שלנו", צויין בפתק המצורף לשוקולדים. "ננסה להתנהג יפה, אבל אנו מתנצלים מראש אם נבהל, נתרגז או שיכאבו לנו האוזניים".
מה אנחנו אומרים? אין מה להכביר יותר מדי מילים כאן. מי שמתחשב בסביבתו ברור לחלוטין שיהיה גם הורה מתחשב.
מסקנה: סחתיין.
רוצה אייפון? תחתום לי פה בבקשה
גרג הופמן בן ה-13 מאוד רצה אייפון. אז אמא שלו ג'נל קנתה לו אחד כזה. אבל אמא ג'נל למדה היטב פרק בהלכות החוזים המסועפים, המתישים והמרגיזים של חברות הסלולר והחתימה את בנה על אחד כזה, עם 18 סעיפים. ביניהם: שתהיה לה את הסיסמה למכשיר, שהוא יחזור לידיה בלילה (הטלפון, לא הילד), שיקפיד על כמות השעות שהוא מתעסק באייפון, שיוודא שהוא לא מחליף שיחות אמיתיות בשיחות טקסט וחוויות של הרגע בצילום סרטונים ותמונות.
לפחות היא לא כפתה עליו להשתמש בפילטרים מסויימים באינסטגרם.
מה אנחנו אומרים? סליחה, אבל למה ילד בן 13 צריך אייפון? מה רע בטלפון מהדור הישן שיודע להוציא ולקבל שיחות וסמסים? בטח אם האמא לא חושבת שהילד אחראי מספיק או חברותי מספיק. מה יעזור חוזה שכזה? מה גם שעל החוזים עם החברות הסלולריות אנחנו בדרך כלל חותמים על עיוור, מבלי לקרוא עד הסוף גם את האותיות הקטנות. חוזה של 18 סעיפים עם הילד? יש לך את זה ביותר פדגוגי וטרחני?
מסקנה: מי שחותם על חוזה דרקוני עם הילד שלו, שלא יתפלא אם הוא ירצה להתנתק כשיסתיים המבצע.
ברומא התנהג כמו רומאי
מה אנחנו אומרים? אין ספק שהרעיון שעמד בבסיסה של היוזמה הפנגאית הוא נכון. לנסות לתקשר עם הילד בשפה שלו, שפה שהוא מבין. העניין הוא שיכול להיות שבצורה שבה זה נעשה, יחד עם דמותו הווירטואלית של הבן חוסלה גם התשוקה היחידה שלו, מקום המפלט, שאולי, מתישהו, היה מפתח אצלו זיק של יצירתיות שהיה מופנה לאפיקים תעסוקתיים.
מסקנה: ברומא לא תמיד צריך להתנהג כמו רומאי, אפשר לפעמים להיות סתם תייר. כל עוד אתה לא תייר ישראלי.
>> כבר עשיתם לייק לעמוד הפייסבוק שלנו?