מי שעקב עד עכשיו אחרי הטור הזה אולי הצליח לפענח, איפשהו מבין השורות, שאני לא מתלהבת במיוחד מלהיות בהריון. לגדל את התינוק עצמו - זו בהחלט הרפתקה שאני מצפה לה, אבל כל הקונספט של תשעה חודשי כאב בטן נראה לי די מיותר ברמה הפילוסופית, מקרה קלאסי של "המטרה יותר חשובה מהדרך". בשביל מה צריך את הדרך? הבנתי את הקטע של ההריון, נקסט, אפשר כבר לדלג לקטע שאני מחממת מטרנות ומקריאה סיפורים? למי זה עוזר, כל הפרוצדורה הביולוגית של להדביק תא אחרי תא בתוך הרחם שלי כמו פאזל טריליארד החלקים המשעמם בעולם? למה העובר לא יכול להיווצר באיזה שעה-שעתיים ולסגור עניין? אני מרגישה שאני בהריון כבר שנים ואין שום פואנטה, יושבת מול מדפסת תלת ממד זולה שפעם ביומיים מואילה בטובה להוסיף עוד שורת פלסטיק למשרוקית, וחושבת אלוהים, למה אני בכלל מדפיסה משרוקית, יש כאלה בשקל בפיצוציות.
ובכל זאת, יש כמה דברים טובים שההריון עצמו תרם לחיי. חסך לי את טרחת ההליכה למקווה למשל, או גמל אותי מדיאט קולה. שנים ניסיתי להיפטר מהאובסס לשאוב את דיאט קולה על הבוקר, אבל לא יכולתי לתפקד בלעדיו. עד שהגיע ההריון ועמו שלל בחילות חדשות, ולדיאט קולה פתאום היה טעם של מסיר שומנים פג תוקף, אז בלית ברירה התחלתי - לראשונה זה 30 שנה - לשתות מים, למען השם. אחרי שהקולה יצאה מהסיסטם ניצלתי את ההזדמנות וחתכתי אותה לגמרי מהחיים, ואמנם היום אני שותה דיאט ספרייט בכיף שלי, אבל האובסס נעלם. תודה לך, עובר, אמליץ לכל חבריי על הטיפול.
אבל הבונוס העיקרי שקיבלתי מההריון הוא בתחום הזוגיות. טוב, מלכתחילה התחום הזה היה די מוצלח - אני לא רוצה לנקר פה עיניים, אבל יש לי זוגיות די מושלמת עם וי על כל הקלישאות: הבעל שלי הוא גם החבר הכי טוב שלי והאדם הנערץ עליי, אנחנו משלימים זה את זו בצורה מקריפה ואוהבים להתכרבל ולעשות קולות חמודים של כלבלב. אין לי מושג איך זה קרה, כנראה הייתי מיזנתרופית כל כך הרבה זמן שהצטברה לי בלב אקסטרה חיבה מיותרת, ואת כולה שפכתי לתוך חיי האהבה שלי. על כל מבט ביצ'י שתקעתי בקולגה במהלך חיי, אריאל מקבל עכשיו צעקת "מי גוגי שמנמן שלי" מלווה במתקפת דגדוגים.
אבל מאז שאני בהריון, איכשהו הזוגיות הפכה מתוקה אפילו יותר, טעונה ביותר משמעות. כי אם לפני כן היו לנו המון נושאים משותפים, הרי שעכשיו יש לנו נושא משותף חי ונושם (ובועט, כושלאמאשלו) (פאק, זאת אני). כי גם כשאריאל לא איתי, הוא קצת כן איתי, מולקולרית. היינו פעם שני אנשים, עכשיו אנחנו מוטציה סיאמית שמחוברת במותניים, דרך יצור כלאיים משותף שעובר לי בבטן ומערבב בינינו איברים. נסגר לנו איזה מעגל חשמלי בלתי נראה פתאום, ונדלקה נורה.
זו לא רק תחושת הקרבה המופשטת הזאת: ההריון אילץ אותי להתרכך מולו. אני בנאדם ששונא שעוזרים לו, המוטו שלי הוא "לא צריך, אני אסתדר". יש סידורים לעשות? תן לי, אני כבר אדחוף אותם איפשהו ללו"ז. צריך משהו מהסופר? אל תקום, אני כבר אקפוץ. לקחתי על עצמי יותר מדי בעבודה? זב"שי, אז אתאמץ קצת יותר. לא רוצה עזרה מאף אחד, כל הקרדיט על החיים האלה הולך נטו אליי, בלי סכנה שמישהו יצוץ מתישהו ויזכיר לי שאני חייבת לו קולה, או עזרה במעבר דירה.
ופתאום אני צריכה לשחרר. כי בשביל לקום מהספה אני צריכה דחיפה קלה, זה כואב לאמץ את שרירי הבטן עכשיו, ואריאל מתנדב לעזור ומקים אותי כמו נכה, לעזאזל. אז אני אומרת לעצמי שזה לא ממש עזרה, זה סוג של חצי חיבוק בעצם, הרחבת התחום של מחוות חיבה גופניות. נותנת לו לעזור לי לקום ומרגישה קצת מסכנה, והוא מרגיש קצת חזק, וזה ניואנס חדש ביחסים שלנו: הישענות.
אחר כך אני נזכרת ששכחתי לקנות משהו בסופר והוא אומר, "אני אלך", ואני עושה שריר כמו תמיד ואומרת "לא צריך, אני אסתדר", והוא מתעקש: "חם בחוץ ואת בהריון, למה דווקא את צריכה ללכת?". ובמקום להיעלב באינסטינקט, כי מישהו מעז לפקפק ביכולת-העל שלי ללכת לסופר בכל מצב, אני פתאום חושבת: "באמת חם בחוץ, וההריון גורם לי להתעייף מהר, והאיש שאוהב אותי רוצה לחסוך לי את זה, אז על מה בדיוק אני נלחמת כאן?". ואין לי מושג מה לענות על זה, אז אני משחררת. נשארת בבית, במזגן, בזמן שמישהו אחר סוחב בשבילי בקבוקי שתייה, ומתאמצת שלא להרגיש לוזרית.
הניואנס החדש הזה משנה קצת את שנינו. אני קצת יותר מתרפקת, יותר סומכת עליו, יותר מכירה תודה, מתפעלת מחדש מהרגישות שלו. הוא יותר אסרטיבי, יותר קשוב, נדרך לקלוט כל קושי. ושנינו מרשים לעצמנו קצת יותר קיטש ביומיום, כי אי אפשר ללטף את הבטן ולדבר על העתיד בערב על הספה בלי להרגיש כמו כרטיס ברכה בקניון, זה מגיע אוטומטית עם תחושת חמימות ונשיקות בעורף. מדי פעם אנחנו מתבלים ב"רק שלא ייצא מכוער כמוך" ו"אני לא רואה הבדל, גם מקודם היית שמנה" רק בשביל לשמור על הכושר, לזכור שהקוסמוס חיבר בינינו כי שנינו חארות והכישרון להעליב הוא אחד מעמודי התווך של היחסים בינינו. אבל אחר כך אנחנו מתחבקים ואוכלים במבה.
אז תודה לך בכל זאת, הריון. על שנתת לי להתנסות קצת בחולשה, בענווה, בתלות, והראית לי את בעלי באור קצת חדש, וטפטפת קצת מי סוכר לזוגיות שלי. בכל זאת יש בך משהו, כנראה. אבל עכשיו כשכבר קיבלתי ממך את סל התובנות הזה, והתרככתי כמו שצריך, ונגמלתי מדיאט קולה - אתה שוב קצת מיותר מבחינתי. באמת צריך עוד שלושה חודשים שלמים לדבר הזה? כי הפעם באמת מיציתי, וסליחה על גישת הטינאייג'ר-שלראשונה-בחייו-קרא-ויקיפדיה-על-ניטשה, אבל קשה לי להאמין שאני אלמד פה עוד משהו חשוב שאני לא יודעת. החלק האחרון של ההריון מתחיל להרגיש כמו מערכת הבחירות האחרונה: הבנו את הקטע, אפשר לקפוץ כבר לעוד שבועיים כשתהיה גם פואנטה?
תעירו אותי כשהמים יורדים.