לקראת כלה

בסוף החתונה לא התקיימה.

אבל מסיבת האירוסין כן. שבוע לפני מועד ההתכנסות פגשתי חבר וסיפרתי לו מה, בדיוק, אני מתכננת: להתחיל לשתות באותו בוקר בעשר. לעשות שתי שורות ברבע לארבע. לעלות על מונית השירות מתל אביב בארבע ורבע, ולהגיע להתנחלות היהודית במזרח ירושלים, שם עתידה להיערך המסיבה, בשעה שש אפס-אפס, עליזה דיי כדי להכיר את המשפחה החדשה שלו: הוריה של אשתו לעתיד, אחיה ואחיותיה, ילדיה, הילדים של ילדיה. את ארוסתו פגשתי לראשונה שבוע קודם לכן. ישבנו במסעדה כשרה בנמל. צחקתי שאבוא לבקר אותם בביתם החדש בחברון עם סיורים של שוברי שתיקה (אני צריכה להשתין, דמיינתי שאגיד למדריך הסיור, חכה שנייה, אני קופצת לאבא שלי). הם צחקו איתי.

אבא שלי נולד למשפחה מפא"יניקית. אביו ואמו היו ממקימי קיבוץ בדרום, חברי גרעין. הוא גדל בבאר שבע ובירושלים ולמד בפנימייה הצבאית בחיפה. הוא עזב את הלימודים בכיתה י"ב מבלי שהשלים את תעודת הבגרות שלו והתגייס למה שהתגבשה להיות, מעט מאוחר יותר, אחת היחידות המובחרות בצה”ל. הוא יודע דברים שבעינויים לא תוכלו להוציא ממנו (פעם, במצרים, ניסו). אחרי תקופה קצרה בקבע עבר לחיות שנה לבדו במדבר עם גמל. ערב אחד הם סטו מהשביל, הוא והגמל, הלילה ירד, ולא נותר להם אוכל או מים. הוא הרג נחש ואכל אותו. בבוקר הם מצאו את דרכם חזרה למאהל. כשרבין נרצח, אני הייתי אז בת שמונה או תשע, הוא העיר אותי במלים: "קרה לנו אסון". פרצתי בבכי. גרנו אז בחוות בודדים בנגב, חוות בקר שהקים עם משפחה נוספת ושבה גדלתי, והוא נסע לירושלים לעמוד לפני הארון. חיפשתי את דמותו בטלוויזיה.

אני בתו הבכורה. אחריי נולדו אחותי ושני אחיי. גרנו בקרוואן אחד, ואז אחר, קטן יותר. לא היה לנו כסף ("אנחנו עשירים בנפש", נהגה לומר אימא שלי). ישנו ביחד על שמיכות פרושות על הרצפה. כדי לצאת מהחווה בחורף היה צריך לרתום טרקטור לכרכרה ישנה ולנהוג בה בדרך עפר שעם כל גשם ראשון הפכה לביצה טובענית. במקום חיבור לחשמל היה גנרטור. מישהו הביא לנו טלוויזיה, ואז גם מכשיר וידאו. ראינו החמישייה הקאמרית. ד"ר ז’יוואגו. הטוב הרע והמכוער. הוא קנה לי את "מומו" ואת "המלך מתיא הראשון" ואת "כלבם של בני בסקרוויל". כשטיילים תועים היו מתקרבים במכוניותיהם לשביל הגישה לחווה, אבא שלי, או השכן, היו יוצאים ויורים שתי יריות באוויר. להזהיר אותם. החווה הוקמה כדי שיוכלו לחיות מחוץ לחברת בני האדם.

במשך קרוב לעשר שנים לא היינו זקוקים להרבה. כלומר, היה נדמה ככה. אבל עם הזמן המקום הפך לעסק כלכלי; משתלם, אפילו. השכנים (הם גרו בקרון רכבת) החלו לדבר על בניית הבית שלהם: בית קבע, עשוי אבן. גם אבא שלי הראה לנו את הגבעה שבה יבנה, בקרוב, את הבית שלנו. תהיה גם ברכת שחייה! הוא אמר לנו. אבל זאת היתה גם השנה שבה הוא רכש אופנוע אדום, מפלצת אמתית שעליה רכב פעם אחר פעם לתל אביב כדי לראות הצגות, לפגוש חברים, לחיות בעולם שוב. ערב אחד כשהחזיר אותי מביקור סוף שבוע אצל סבא וסבתא שאל מה תהיה דעתי אם נעזוב את החווה יום אחד (ניסיתי לשמור על פני פוקר, להסתיר את האושר שלי. בניגוד לאחותי ואחיי, מרגע שעמדתי על דעתי שנאתי כל רגע ורגע שם). התבואה עלתה יפה באותו חורף; במילים אחרות, היה לנו כסף. השכנים החלו לבנות את בית הקבע שלהם. באביב עניתי לשיחת טלפון. הייתי כמעט בת 11, ולבד בבית. זה בקשר לדירה, אמרו לי. בירושלים. איזו דירה, שאלתי. זאת שאתם מעוניינים לשכור, השיב הקול בצד השני. הראש שלי הסתחרר. מה המספר? אגיד לאמא לטלפן אלייך כשהיא תחזור הביתה. ניתקתי והתקשרתי לאבא שלי. עוזבים, שאלתי. עוזבים, הוא אמר לי.

מה זה תלוי על חבל הכביסה? טלית

באותו הקיץ עברנו לגור בפרבר ליד ירושלים. זאת היתה שנה קשה: ביומי הראשון בבית הספר האזורי הבנות שאלו למה אני לבושה כמו בדואית. אמא שלי, מרפאה בעיסוק במקצועה, עבדה בניקיון בתים. אבא שלי נעדר יותר ויותר ולבסוף עזב לגמרי את הבית. אבל בסופה היה שוב נדמה שדבר לא חסר לנו: אמא שלי התאוששה ומצאה עבודה אחרת, חברות חדשות, בן זוג. סבתא שלי לקחה אותי לקנות בגדים בסניף החדש של זארה. בפורים אבא שלי תפר את התחפושות של אחיי הקטנים. ליום ההולדת שלי הוא בנה לי את המכתבה היפה ביותר שאפשר לדמיין, ולצדה כיסא ברזל מרופד בקטיפה, ואני הייתי מאושרת. במשך זמן מה היה נראה שהחיים של כולנו מתנהלים שוב על מי מנוחות, ושאם נפרע איזה סדר הוא הושב לבסוף על כנו. כשאני חושבת על התקופה הזאת היום אני נזכרת בשורות משיר של אורי ברנשטיין: "התערערות אינה תכונה למידה", הוא כותב. "היא מתגלה דווקא כשהכל במידה". אבא שלי שכר דירה קטנה בתל אביב. ביקרנו אותו בסופי שבוע.

תהליך החזרה בתשובה של אבא שלי מעולם לא היה כרוך ביציאה פומבית מהארון. כלומר, הוא מעולם לא הצהיר עליו בפנינו, ואם עשה זאת בפני אחרים, איני יודעת. משך תקופה ארוכה נהגנו, אחותי, אחיי ואני, כבלשים (מה זה, תלוי על חבל הכביסה? טלית. לאן נעלם אבא בשבת בבוקר? בית הכנסת. באיזה שפה כתובים הספרים החדשים שבהם קרא? זאת ארמית. מה כל זה אומר? אלוהים יודע). כמעט שנה עברה עד שהתחיל ללמוד באופן קבוע בחברותא ועוד שנה עד שקנה כיפה וחבש אותה, שחורה וגדולה על הראש שלו. אז נגמר לו הכסף והוא עזב את ביתו ועבר לגור בבתי חברים, חרדים כולם, וכשהתחמם היה נוסע לישון באוהל באחד ממעיינות ירושלים. בגיל 45 לא היו לו בית לגור בו, עבודה קבועה או בת זוג. אבל אבא שלי תמיד היה גבר חזק ושמח, ועכשיו היתה לו אמונה.

נזכרתי, לאחרונה, באחת השיחות שניהלנו בשלהי אותה תקופה. הייתי בת 18 או 19. "מצאת כבר אישה?" שאלתי אותו. ידעתי שהוא רוצה להתחתן שוב. "זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי", הוא אמר לי אז. "אבל יש לי תקווה".

"כן?" שאלתי. בטח, ברור, הוא ענה.

"וכשתמצא אחת, יהיו לך ילדים?".

הוא צחק. "בעזרת השם".

"אתה צריך להזדרז, אחרת תזדקן ואף אישה שרוצה ילדים לא תרצה לעשות אותם איתך".

"אני יודע, אבל מה לעשות?", הוא צחק שוב, ואז הרצין. "יצא לך לחשוב קצת על מה שדיברנו?".

באחת השיחות שקדמו לזאת אבא שלי שטח בפניי את דעתו החדשה על זוגיות. הוא אמר שבלי אמונה מערכת יחסים זוגית לא יכולה להחזיק מעמד היום. הוא אמר שכל הארץ מלאה בזוגות שנפרדים, ושרק האמונה מעניקה ערובה ליחסים ונגיעה בנצחיות. הוא לא דיבר על אהבה.

"כן," השבתי. "חשבתי שאלה שטויות".

"אין לךְ מושג על מה את מדברת". גם היום כשאבא שלי כועס העיניים היפות, הרכות שלו, מצטמצמות לשני חרכים והקמטים סביבן מתעמקים. הוא יודע לחרוץ מילים מבין שפתיו ולירוק אותן הרחק ממנו, כאילו היו עשויות ברזל. אני זוכרת את הזעם שלו.

"אין לךָ זכות להגיד את זה", אמרתי. תעבור עוד שנה לפחות לפני שאעזוב את הדירה שחלקתי עם החבר שלי מהתיכון, ממנו חשבתי שלא אפרד לעולם. בעשר השנים שיעברו אחר כך אעזוב כך עוד אחת, ועוד אחת.

לאבא שלי אין זכות להגיד לי איך לחיות את חיי, חשבתי. בעל תשובה או לא בעל תשובה.

"תשמעי", הוא המשיך. "לפני כמה ימים הלכתי לכותל להתפלל ערבית. זה היה סוף של צום ומאות אנשים סיימו להתפלל. עמדתי למעלה, לפני המדרגות, וכשהתחלתי לרדת ראיתי שמישהו מחלק לחם ומים למאות האנשים האלה. את יודעת מה זה?" הקשבתי בשקט. "לחם ומים למאות אנשים".

"אין לזה שום קשר לזוגיות", אמרתי.

"יש דברים שמבינים רק בגיל מאוחר יותר", הוא השיב אז. "ורק עם אמונה".

"האיש הזה שחילק שם לחם מאמין יותר באנשים מאשר באלוהים, אם תשאל אותי".

"אין אמונה באנשים בלי אמונה באלוהים".

במה אני מאמינה?

בשנים שחלפו מאז התראינו רק לעתים רחוקות. אני נסעתי ללימודים בחו”ל, וגם אחרי שחזרתי לארץ נפגשנו רק אחת לכמה חודשים. אבל לפני שלושה חודשים הוא התקשר אליי. "אני ומיכל סגרנו", הכריז. מזל טוב, אבא!!! אמרתי. לא שמעתי את שמה של מיכל מעולם לפני כן, אבל לא היה לי ספק במה מדובר. לפעמים גם הורים וילדים מבינים זה את זה. או אבות ובנות. שבוע לפני מסיבת האירוסין פגשתי חבר טוב ואמרתי לו מה, בדיוק, אני מתכננת: להשתכר, לקחת סמים, ולהגיע למסיבה מחוקה לגמרי, כדי לשכוח שעל פי רב אני לא מבינה את אבא שלי. שמאמין שיש אלוהים. שהולך לגור בחברון, במקום שאליו מתנקזים כל פשעי הכיבוש כולו. שהקים חווה כדי לבנות שם בית, ועזב אותה ברגע שאפשר היה לבנות את הבית הזה. פעם היה לי חבר ששאל אותי מה למדתי מאבא שלי. זה לקח לי רגע, אבל בסוף השבתי: הוא לימד אותי איך לא לטבוע במקרה של סערה בים (צוללים עמוק מתחת לגל, והכי חשוב לא להיכנס לפאניקה. אבא שלי, אגב, מחזיק גם ברישיון סקיפר). והוא לימד אותי, כשבתגובה לנזיפה על דבר מה רע או אסור שעשיתי כילדה טענתי, בתוקף, "זה לא בכוונה!”, שלא בכוונה זה – תמיד – בכוונה אחרת. לכו תדעו מה לעשות עם שיעורים מהסוג הזה. אני עדיין מבררת.

תשעה אחים ואחיות חדשים, ארבעה אחיינים

למסיבת האירוסין הגעתי בסוף לבושה במיטב בגדיי, ופיכחת לגמרי. למיכל יש תשעה בנים ובנות (כולם, אגב, צעירים ממני; מעמדי כבתו הבכורה של אבי נשמר. לכו תדעו, זה היה חשוב לי), וארבעה נכדים קטנים. יש לה זוג הורים שמצאו חן בעיני במיוחד. הם הזמינו אותי לבקר אצלם, בקריית ארבע. אני לא יודעת איזה רושם עשיתי. תל אביבי מדי, נדמה לי, אבל זה בכל מקרה הרושם שתל אביבים נוטים לעשות בירושלים. החדר שבו התכנסנו בביתם של חבריי הטובים של אבי, שם ישן בשנים שבהן היה חסר בית, היה דחוס מכדי להכיל את כולנו. העברתי את עיניי על המשפחה הקטנה שבה גדלתי, ועל המשפחה המסועפת שאבא שלי בחר להצטרף אליה. רציתי להגיד להם שמיכל לא טעתה; שהוא איש חזק ואוהב ושמח, ושהוא לא יעזוב אותם. אבל מי יכול להבטיח דבר כזה? במקום זה ניסיתי להתאים פרצופים לשמות. להחזיק בידו של התינוק שישב על ברכי בתה של מיכל (אחותי החדשה? האחיין החדש שלי?), לשחק אתו. אכלנו. שתינו. מישהו הציע כמה מילות של ברכה, מישהו אחר הציג אותנו אלה בפני אלה בשמותינו, תפקידנו. מעולם לא הייתי במסיבת אירוסין קודם לכן. לא ידעתי מה הכללים, או אם יש כאלה. כשאמא של מיכל קמה ובידה דבר מה עגול עטוף בד הסתבר לי שיש, לפעמים, איזה נוהג: שבירת הצלחת. במשפחות אחדות נהוג שאם החתן לעתיד ואם הכלה לעתיד אוחזות בידיהן במשותף צלחת סדוקה ומשליכות אותה ארצה, שתתנפץ, זכר לחורבן בית המקדש ולשמחת הזיווג החדש, שתמיד מהולה בעצב. עכשיו הזמינה אמא של מיכל את אמו של אבי להשתתף במעמד הזה.

הסתכלתי על סבתא שלי. נזכרתי בארוחות השבת בילדותי בביתם, במפה הכחולה שנפרשה על השולחן, בקולה העמוק, היפה, של סבתי כששרה, "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה, שמור וזכור בדיבור אחד, השמיענו אל המיוחד, אדוני אחד ושמו אחד, לשם ולתפארת ולתהילה...". איך שרים שיר הלל לאלוהים שבקיומו לא מאמינים? אני לא יודעת. אבל אין זיכרון ילדות אהוב עליי מזה בעולם כולו. עכשיו הזמינה אמה של מיכל את אמו של אבי להשתתף בטקס שבירת הצלחת. הסתכלתי על סבתא שלי, יפה ואצילית כל כך גם בשנות השמונים לחייה. היא לא סירבה להשתתף בטקס. אבל גם לא הסכימה. מי יודע, אולי לא נתתי לה הזדמנות. מפני שקמתי ממקומי. אני בתו הבכורה של אבי, והמעמד הזה נשא בחובו תמיד איזה תפקיד: הפעם הושטתי אני את ידי לאמה של מיכל, שחייכה אליי. אחזנו את הצלחת כל אחת בידה והשלכנו אותה לרצפה ביחד. נדמה לי ששמעתי קולות צהלה מסביב, אבל מי צהל? אני לא זוכרת. שמחת זיווג חדש מהולה תמיד בעצב, ומפגש של שתי משפחות שונות כל כך מזמֵּן, כך נראה לי, סוגים מסוגים שונים של שמחה וצער.

הסעודה הסתיימה. החגיגה נמשכה בהילולת שירה וניגונים באחת ההתנחלויות הקטנות בצפון מדבר יהודה, לא רחוק, ודאי, מהמקום שבו אבא שלי בן ה-25 רוצץ באבן את ראשו של נחש כדי שיוכל לשרוד את הלילה. אבל אנחנו חזרנו לעיר במכוניתו של דודי, סבי במושב הקדמי, סבתי לצדי. החזקתי את ידה ובכיתי לצדה בשקט.

"התערערות אינה תכונה למידה", כתב אורי ברנשטיין. "היא מתגלה דווקא כשהכל במידה". בשבוע שעבר, בזמן שניקיתי את החדר שלי, מצאתי את ההזמנה לחתונה של מיכל ושלו. היא הייתה אמורה להיערך ממש באותו יום, אבל עשרה ימים קודם לכן הם ביטלו אותה, וניתקו ביניהם כל קשר. משהו לא הסתדר, או שמישהו התחרט, או פחד. אני לא חושבת שזה היה אבא שלי. אבל מי יכול לדעת דברים כאלה. אחרי שהשלכתי את ההזמנה לפח התקשרתי לשאול לשלומו (בקרוב, הניסיון מלמד, נחזור לשיחת טלפון אחת לשלושה חודשים, מפגש דו-שנתי, הודעות טקסט בלתי רציפות), הוא סיפר שמזה שבוע הוא לומד את סדר טהרות, מסכת המשנה שהיה אמור ללמוד, כחתן, לפני החופה שלו. וזהו, הוא אמר. אחר כך אני חוזר לחיים הרגילים שלי. לפני שניתקתי את השיחה אמרתי לו שאני אוהבת אותו. אחר כך חשבתי שלאבא שלי יש קול עמוק וחכם, שיודע שאחרי כל בצורת קשה מגיע הגשם.