כשאלוהים סיים לברוא את כל החיות, הוא הביא אותן לאדם הראשון כדי שייתן להן שמות. פשוט עמדו להן מיליון חיות בטור מסודר והאדם הקריץ משומקום מילים שנראות לו מתאימות - "אתה אריה", "אתה שפן", "אתה גמל". האדם לא ברא את החיות האלה, הוא היה קיים רק שעה וחצי ולא ידע כלום על העולם, ובכל זאת הוא זה שנבחר להעניק להן משמעות בטקס חגיגי. אלוהים כנראה רצה לתת לו הרגשה שהוא שותף בעסק הזה, כמו מורה שנותנת לתלמיד לחלק את הדפים לשאר הכיתה כדי שירגיש חשוב, למרות שתכלס גם מאוורר היה יכול לעשות את העבודה.

כי זו באמת תחושה חגיגית, לתת שמות, מין מיני-אלוהות כזאת. לתת שמות לבובות ולחיות מחמד תמיד היה החלק האהוב עליי בקבלתן כילדה, הסטמפה המושלמת של בעלות. את משקללת לתוך בחירת השם את האישיות שאת מייחסת לבובה או לאוגר, את הטעם האישי שלך במצלולים ואותיות, את האסוציאציות התרבותיות שלך וקורטוב בלתי מוסבר של תחושת בטן נבואית. גם כיום אני משקיעה בזה מחשבה, לארנב שלי קראתי שמנמני ולשרקן חזרזיר, ואין שמות מדויקים מאלה. הנחתי שלבחור שם לתינוק המתהווה שלי יהיה אפילו יותר מרגש, כי הפעם לא מדובר רק בכלבלב פרווה בלי עין אלא אשכרה ביצור אמיתי, שיום אחד יכתוב בגאווה את השם שאבחר לו על דלת המשרד שלו או על קרטון ההומלס שלו, מה שיבחר. הרי אני במילותיי אעצב לו חלק במכלול אישיותו ועתידו. בשביל מישהי שמתפרנסת ממילים זה דיל די קורץ.

אבל אז התברר שדווקא לבחור שם לבנאדם זה התהליך הכי מבאס מבין תהליכי בחירות שמות אחרים. קודם כל, מאגר השמות האנושיים הוא הרבה פחות אטרקטיבי ממה שנדמה כשאת מתבקשת לבחור מתוכו אחד מושלם. כמעט כל שם כבר מחובר אסוציאטיבית לאנשים מגעילים שהכרת, לדודה מטרחנת, לשכן מעצבן, לילד מטומטם. אני זוכרת למשל, שהייתה איתי בגנון ילדה בשם רבקה, טיפוס מטונף שהפרצוף שלה כל הזמן טפטף מפלי נזלת. עד היום אני לא יכולה לשמוע את השם רבקה בלי לראות מולי נזלת, אפילו האותיות ר'ב'ק'ה' נראות לי כאילו הן נוזלות מהדף. וככה נפסלים באלימינציה רוב השמות בעולם, כי תמיד יהיה לפחות איזה אהבל אחד שנקרא בשם הזה וקלקל אותו לכל השאר, כמו שהיטלר קלקל לכולם את אדולף. 

ההיפסטרים השתלטו על "יונתן" ו"גוני" והתקדמו ל"שרגא" ו"יואל"

אז כל השמות הישנים כבר מזוהמים מסטריאוטיפים ואסוציאציות, ואת שוקלת לפנות לחדשים. אבל אפילו הם מתקלקלים תוך חצי דור בגלל טרנדים מעצבנים. הרי פעם עוד חשבתי שקורל וספיר אלה שמות מלכותיים, לפני שהכרתי 200 פקאצות סתומות בשם הזה, וכבר אי אפשר להעז ולקרוא לילד בשם מקורי כמו "ים" לפני שמחלקת יולדות שלמה משפריצה החוצה שכבה של ים ואושר ויהלי. ותוך שניה כל ההיפסטרים משתלטים גם על "יונתן" ו"גוני" ואפילו מתקדמים להפוך-על-הפוך עם שמות של דודים כמו שרגא ויואל, ומה את אמורה לעשות עכשיו כדי לא לצאת זונת טרנדים? 

ולהמציא לגמרי שם מאפס, זה בל יעבור. תמיד צריך להיות מקור לשם, רצוי מהתנ"ך, ואם לא אז מעולם החי והצומח (וגם אז - צבי כן, חתלתול לא), אבל שבשום אופן לא יהיה סתם מנציפגעעעטרץ שהתעטשת על המקלדת. לכל שם חייב להיות תקדים משפטי מנומק, או לפחות לינק משפחתי. אם לסבא שלך במקרה קראו מנציפגעעעטרץ - זכית.

ואני חושבת בקנאה על תקופת התנ"ך, שאז אנשים קראו לילדים שלהם איך שבא להם בלי להתעסק באם זה שם לגיטימי חברתית. הבנאדם רצה לקרוא לבת שלו רצפה, קרא לה רצפה. נפל על המקלדת ויצא לו צלופחד, קרא לבן שלו צלופחד, ושיזדיינו כולם. כל עוד היה סיפור מאחורי השם, זה היה מקובל, והרי סיפורים תמיד אפשר להקריץ. בת פרעה מוצאת איזה תינוק ביאור, קוראת לו משה כי "מן המים משיתיו", ולכולנו זה נראה הגיוני. מה אם היא הייתה מחליטה לשלוף אותו מהמים במקום למשות אותו? אז חצי מדינה עכשיו הייתה עכשיו נקראת "שלופי" ולאף אחד זה לא היה נראה מוזר כי הי, זה שם מהתנ"ך, זה השם של המנהיג הדגול שלנו, שלופי רבנו. כל עוד יש תקדים תנ"כי, הכול כשר, אבל בתנ"ך עצמו לא היה צריך תקדים, "קראתי לו וואטאבר יען כי וואטאבר עשה לי אלוהים", נקסט. אז לשרה אמנו מותר לקרוא לבן שלה יצחק כי "צחוק עשה לי אלוהים", אבל אנשים יסתכלו עליי מוזר אם אני אקרא לבן שלי "חיחי" כי חיחי צחק לי אלוהים. מה ההבדל יא צבועים?

 

והאמת, שיש שם אחד קיים שאני דווקא ממש אוהבת. לאחד מחברי הפייסבוק שלי, ערבי במקצועו, קוראים עפיף אבו-מוך. אני מתחרפנת מכמה השם הזה מושלם. קודם כל עפיף, שזה צליל נהדר (מתה על פ' רפה), וגם מזכיר עפיפון, אפיפית והטיות שונות של תעופה, שם שהוא גם קליל ומקפץ ומתעופף אבל גם חמים, מתכרבל, אופף. ואם זה לא מספיק יש את אבו מוך - למען השם האבא שלו הוא מוך! מה יותר חמוד מזה?! - וזה בכלל סוגר את הפינה. אז הנה יש לי שם מושלם, ואז אני חושבת רגע, זה חכם לתת לילד יהודי שם ערבי? במדינת ישראל עם כל האקלים וכולי? והמשפחה שלי דתייה, הם מחכים לאיזה יצחק-מנחם-הלוי יבדל"א, איך אני אתקע להם עכשיו עפיף בתוך העץ משפחה, סתם כי אני אוהבת את האות פ'? וזה לא בעצם ניכוס תרבותי, לקרוא לילד יהודי פריבילגי בשם ערבי שנראה לי חמוד? ומה יחשבו עליו הילדים בכיתה, ים וקורל וים הבת? וככה אני מתייסרת, ואז מתרגזת - כי מי קבע בכלל שילד יהודי-ישראלי צריך שם יהודי-ישראלי? מי יטיף לי, ההורים של שון? של מאי? של תו פרינס? הרי אפילו שמות ישראלים מיתולוגיים כמו ענת ונמרוד הם שמות גויים פאגאנים במקור, אז עפיף זה מה שיפרק פה את שרשרת הדורות? יאללה יאללה.

וברור לי שמי שהכי מסכן פה זה התינוק עצמו, שצריך לסחוב את כל האג'נדת-מיוחדוּת הזאת על הכתפיים שלו, בזמן שכל מה שהוא רוצה זה להיות עוד גיא גנרי שמפתח לעצמו אישיות מאפס. אבל אני לא יכולה לוותר על הזכות הזאת, שניתנה לאדם עוד מימי בראשית, לצרוב בעלות על האחר באמצעות המילה. אני משלמת על הזכות הזאת בדמי ובבשרי, ואני לא מתכוונת לעבור את כל החרא הזה בשביל להביא לעולם עוד ניר, עם כל הכבוד. אז אני אמשיך לדפדף באפליקציות שמות ולהתייאש מהמבחר, ולחכות לאותו שם מושלם, קליל אך מחבק, עברי אך מקורי, עם פ' רפה, צליל מנחם ואסוציאציות נקיות מנזלת. כנראה שבכל זאת נלך על "שלופי". בכל זאת, מנהיג העם היהודי.