בדיוק ישבנו ותרגלנו מוטוריקה עדינה. חמישה ילדים ואני. הם החזיקו ביד פינצטות פלסטיק גדולות וניסו לתפוס פונפונים צבעוניים. "לא לא, אנחנו משתמשים רק במלקטת", חייכתי לבן הארבע שלא הסתדר ותפס את הפונפון ביד. "אלה החוקים של המשחק. אם לא מנסים לא מצליחים", שיננתי את המנטרה שלנו. לילדים נמאס, והילד גלגל עיניים כמו טינאייג'ר. את האווירה הנינוחה קטעו צעקות, "וָועליה! בואי מהר, בואי מהר! בואי כבר!". הדחף הוא לזנק, אבל בגן אני לא מזנקת. "חמודים, שושי קוראת לי, נמשיך אחר כך, בואו נצא".

בחוץ שושי עמדה וחיבקה את נ'. הפנים שלו היו מכוסים בדם, הוא בכה ורעד. הילדים הקיפו אותו מבוהלים והסייעת צעקה, "תעשי משהו! תתקשרי לאמבולנס".

 "ילדים", זייפתי שלווה, "תראו מה קרה, נ' נפל ויורד לו דם. עכשיו אני אכנס איתו לגן, ואתם תישארו עם נעמי בחוץ". המשכתי לדבר עם נ' בלי הפסקה. "אנחנו מיד נטפל בזה, ואז נתקשר לאמא, אני יודעת שזה נורא מפחיד, אבל שתדע לך שזה בטח פצע ממש קטן, שרק יורד ממנו הרבה דם, כבר תראה". המשכתי לדבר תוך כדי שטיפת הפצע. לאט לאט הוא נרגע והדם הפסיק לזרום. כשכבר היינו לקראת הסוף כבר צחקנו בגלל שחבשתי ממש מכוער.

כשיצאנו מהגן שמעתי את סייעת א' לוחשת לסייעת ב', "לפעמים טוב שיש בצוות אשכנזיה שתמיד נשארת קרה".

אני האשכנזייה היחידה בצוות הגן שאני עובדת בו. ולא רק בצוות. ההורים, הסייעות, הילדים – כולם מסתכלים עליי בתור אישה מסוג אחר. זה לא שאני לא הייתי מודעת להבדלים לפני כן, אבל בעבודה היומיומית עם הילדים ומול ההורים, אני חיה את ההבדלים האלה כמעט כל הזמן.

לא שמחתי כשאמרו לי שאני הולכת לעבוד באחד מהישובים שבהם בן גוריון זרק אוטובוסים מלאים עולים חדשים ושכח מהם. לא שמחתי זה ניסוח עדין, כמו שגננות קוראות לילד מופרע שהופך את הגן "ילד מאתגר", אז ככה גם אני "לא שמחתי". שמעתי המון דברים על העיר הדרומית ההיא. עוני, אבטלה, קשיים חברתיים, בעיות בטחוניות, נו, פריפריה, במובן הכי בסיסי ומוחלש שיש. גם אני נולדתי וגדלתי בפריפריה, אבל קצת פחות נידחת, עם אוכלוסייה קצת יותר מבוססת מבחינה סוציו-אקונומית ומערכת חינוך קצת יותר מתוקצבת.

החששות שלי גברו לאור התגובות של גננות ששמעו שאני הולכת לעבוד שם: "מצוין!" הן אמרו, "הם צריכים מישהי כמוך".

"מישהי כמוני?".

"כן, מישהי… כמוך".

לקח לי זמן להבין שהן מתכוונות למישהי כמוני, נו, אשכנזיה. שנראית אשכנזיה. שעונה פחות או יותר לכל הסטריאוטיפים שיש על אשכנזים: בהירה מאוד, מדברת בשפה גבוהה, משכילה, שמאלנית, חובבת מיעוטים, בקיצור, קריקטורה של אשכנזיה. אז עוד לא הבנתי שבדיוק כפי שבתוכי יש גזענות סמויה, גם בתוכם יש גזענות סמויה כלפיי. השאלה רק מי ישלוף ראשון.

אני משתדלת להיות מודעת לפריבילגיות שלי - וכן, שאלוהים יעזור לי, גם לגזענות שלי. בתור אחת שמחזיקה מעצמה מזדהה עם מיעוטים נזהרתי מאוד בסביבה החדשה שלי – לא להעליב, לא לצאת מתנשאת, לא לגרום להם להרגיש שאני חושבת שאני יותר טובה מהם. כל כך נזהרתי, שאפילו לא שמתי לב שהם בכלל לא חושבים שאני טובה מהם. להפך.

התחושה המוזרה התגברה בפעם הראשונה שפגשתי את הסייעות - אפיתי עוגיות והן לא נגעו בהן, אמרו שהן לא רעבות. רק כשהסייעת השנייה הגיעה עם עוגיות שאפתה ואותן אכלו הבנתי מה הסיפור – הן יוצאות מנקודת הנחה שהאוכל שאני מביאה לא כשר. פייר? צודקות, אני אכן לא שומרת כשרות, אבל עדיין קצת נעלבתי. נשמתי עמוק וניסיתי להגיד לעצמי שזה לא אישי, אבל לא הצלחתי להתגבר על הקול הקטן שמלמל, "הן לא מוכנות לגעת באוכל שלך".

בטח קיבוצניקית

"הוא התחתן עם אשכנזיה ועכשיו היא עושה לו את המוות", שמעתי את המאבטח מספר לסייעת כשעברתי ליד דלת הגן.

"נו, מה אתה רוצה, האשכנזים האלה מדרובים", היא ענתה. בדיוק נכנסתי ושניהם הסתכלו בי בחשדנות – האם אני מדרובה, או שיש תקווה?

גם הפגישה הראשונה עם ההורים הייתה מוזרה.

"את עולה חדשה?".

"לא, נולדתי כאן".

"בטח קיבוצניקית".

"לא", אמרתי את שמה של הפריפריה הקצת פחות פריפריאלית שלי.

ההקלה הייתה ברורה, אמנם ברור שהיא לא משלנו, אבל לא לגמרי מנותקת, אולי יש סיכוי.

התקווה התפוגגה כשהם גילו שאני לא לחוצה להאכיל את הילדים.

"הוא אמר שהוא לא אכל שום דבר היום!", אמרה לי הסייעת.

"נכון, הוא לא רצה לאכול".

"הגננת הקודמת לא הייתה מוציאה אותו לחצר אם לא היה אוכל".

"מצטערת, זו לא הדרך שלי".

"מדרובה..." שמעתי אותה ממלמלת כשיצאה.

אחר כך הסייעת לקחה אותי לשיחת הבהרה:

"את לא יכולה להשאיר ילד רעב, זה לא בסדר".

"אני חושבת שהתפקיד שלי זה להגיש לו את האוכל, ושלו לאכול. זהו".

"אבל הילד רעב!".

"הילד יאכל בארוחת צהריים".

"מדרובה", שמעתי גם אותה ממלמלת. מדרובה יהא שמי, מה נעשה?


הימים הראשונים בגן הם תמיד ימי מבחן – הילדים בוחנים את הצוות, הצוות בוחן את הילדים, ונשות הצוות בוחנות זו את זו. בתור גננת חדשה הלחץ עוד יותר כבד – כל צעד, כל תגובה, כל חיוך, הכול נבדק: האם אני משתלטת על הילדים? איך אני מדברת איתם? צועקת או לא? נחמדה לצוות או לא? מה הדרישות שלי? מה אני עושה ומה לא? הפעם התווספה לבחינה גם הזרות הבסיסית שלי. זה מצחיק, אשכנזיה בעיירה בדרום הארץ היא קצת כמו יהודי בפולין של אז – דמות מיתולוגית שהם כמעט לא פגשו, אבל נלווה אליה מטען כבד של דעות קדומות. אני אמורה להיות קרה, קשוחה ומתנשאת. אני לא אני, אני נציגת מפא"י שהובילה את ההורים שלהם להפריח את הפריפריה. אני לא אני, אני זאת שכל מבט שלה נתפס כשיפוטי ומתנשא. לא, אני לגמרי לא אני, אני ייצוג של כל מי שדפק אותם. כמה הזרות עמוקה? יום אחד הסייעות סיפרו לי על ערב עדות שהיה בבית ספר. כל אחד הביא מאכל אופייני לעדה.

"אז מה הביאו האשכנזים?"

"אין אצלנו אשכנזים כמעט, ואלה שיש, לא ממש מתערבבים".

גם לילדים שלך את נותנת לא לאכול כשר?

אחת הבעיות הגדולות היא החילוניות החד משמעית שלי. מצד אחד, היה להם ברור שאני לא שומרת כשרות ולא מציינת כהלכתם את חגי ישראל, מצד שני, הטבעיות של החילוניות אצלי מפתיעה אותם כל פעם מחדש –

"את באמת אוכלת את השרצים האלה?"

"אוכלת".

"וזה לא מגעיל?"

"לא, מה שאני אוכלת טעים לי".

"ואתם לא עושים קידוש בשישי?"

"לא עושים".

"ולילדים שלך זה לא חסר?"

"הילדים שלי לא יודעים מה זה, אז לא חסר".

"את נותנת גם להם לאכול לא כשר?"

"זה מה שיש בבית, זה מה שאוכלים".

"זה לא בסדר, את מבוגרת, אבל ככה לתת לילדים אוכל לא כשר?"

הנוצות שאני מתקשטת בהן כשמאלנית מחמד נאורה בעיני עצמי לא שוות יותר מדי בעיניהם. הנסיעות שלי בעולם, ההשכלה האלטרנטיבית שרכשתי, הידע, הדעות המתוחכמות שלי – כל מה שאני רואה כמכלול אישיותי מורכב והופך אותי בעיני עצמי לכל כך מיוחדת ונפלאה, פשוט חסרי ערך כאן. בכל הנושא של של משפחה, ילדים מתוקתקים, בית מתוקתק, מסורת ומסורתיות – אני כבר הרבה הרבה פחות חזקה. ואצל הרבה מההורים שיצא לי להכיר, זה מה שחשוב. זה ממש קסום שאני אוהבת לקרוא ספרי מתח שבדיים ולצפות בסרטי זומבים אבל כמה סירים יש לי על האש ביום שישי? את הניקיון של פסח אני מתחילה כבר בפורים? מה זאת אומרת לא מנקה בפסח? מה לא בסדר אצלי? יש בזה משהו מאוד מקטין, בהבנה שאני לא מרשימה בזכות הדברים שאני רגילה להרשים בהם.


אבל בינינו, זה יותר מסובך. כי אני שומעת את ההתפעלות כשהילד חוזר הביתה עם מילה חדשה שהאשכנזיה לימדה, "שמעת אותו? אמר לחלוץ נעליים ולא להוריד נעליים, נהיה אשכנזי". אני שומעת את הגאווה כשיש ילד בהיר יותר במשפחה, "ראיתם? לבן כמו אשכנזי יצא זה". מצד אחד קיבוצי הסביבה הם התגלמות השטן, מצד שני, מי שיכול להרשות לעצמו מבחינה כלכלית מנסה לרשום את הילדים לגנים בקיבוצים, כי הם נחשבים איכותיים יותר.

יש כאן מתח שלא לגמרי ברור לאף צד, בין רגשי הנחיתות והעליונות של כולנו – אני מוזרה כי אני לא מחזיקה בית מתוקתק והילדים המסכנים שלי לא לובשים מותגים, הדעות שלי חסרות ערך או מדרוביות, אבל כן יש הערכה למה שיש לי לתת לילדים.

העבודה בגן קשה. אלה שמונה שעות רצופות בלי הפסקות, במתח גבוה כל הזמן. אנחנו מחזיקות בידיים חיים של ילדים. כדי להצליח לעבוד בתנאים כאלה חייבת להיווצר אחוות לוחמות. אז בפעם הראשונה שהן צחקו על הרגליים הלבנות שלי, בפעם הראשונה שסיפרתי בדיחה על מרוקאים, בפעם הראשונה שניגשתי למגירת הכלים בלי שמישהי תציץ מאחורי כדי לוודא שאני לא משתמשת בחלבי במקום בבשרי - הבנתי ששברנו דיסטנס, אמנם אני לא אחת מהן, אבל אני בסדר.

למדתי המון דברים – מסתבר שביץ' היא "מקוחה", שמישהי מבאסת היא "בשלה", ושמשהו סתם כזה הוא "פסרה". מצאתי את עצמי אומרת "איף, המקוחה הזאת, מה היא חושבת את עצמה?". אני כבר יודעת שאסור להגיד מילה על הילדים בלי להוסיף "שיהיו בריאים", שאין לדבר על תכניות לעתיד בלי להוסיף "בעזרת השם", ושהרבה יותר טוב יהיה אם אשמור את הדעות השמאלניות שלי לעצמי. אז אני, גברת פה גדול, גם למדתי לשתוק, ולו רק כדי לשמור על שלום בית.

מצד שני, למדתי גם להציב עובדות ולהתעקש גם אם זה אומר שיעשו לי פרצופים - כי בסופו של דבר, אני הגננת בגן, וכשצריך אני יודעת להבהיר במבט איפה לא מתעסקים אתי.

אני שם כבר כמעט שנתיים. החשדנות עברה קצת לרקע, אבל היא שם – אני יודעת שהן ייחסו כל חריגה שלי מהסדר התקין, לדעתן, של הדברים למי שאני; ואני יודעת שכל עוד אני שם, אני עומדת למבחן.