ההודעה האחרונה ששלחה קרינה אנגל בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית התקבלה קצת לפני תשע בבוקר. היא כתבה שהם בסדר, שהיא בממ"ד עם רונן והבנות מיקה ויובל, ושרונן חמוש. אחר כך אף אחד מהם כבר לא ענה. מי היה מאמין שמכל המשפחה דווקא הבן הבכור טום, שסגר שבת בבסיס כפיר בחווארה, נמצא במקום הכי בטוח.
בסביבות 10:00 בבוקר עלו פתאום בעמוד הפייסבוק הפרטי של רונן סרטונים ותמונות. אב המשפחה אוהב לצלם ולפרסם ברשת החברתית, בעיקר את הילדים או את שתי הלברדוריות השחורות של המשפחה, אבל הפעם אלה היו דברים אחרים לגמרי: טנק צה"לי ועשרות מחבלים רוקדים עליו, טרקטור שמפרק חלק בגדר, עשן בכל מקום וצעקות "אללה אכבר".
"עד שראינו את הסרטונים ניסינו לשמור על אופטימיות", מספרת עמית, אחייניתו של רונן. "אמרנו לעצמנו שהם בטח עדיין בממ"ד ואין להם קליטה או שנגמרה להם הסוללה. בסרטונים הבנו שזה לא המצב, שהם כנראה נחטפו".
למרות שלא ראיתם אותם בסרטונים.
"שלחנו את הסרטונים לדובר ערבית, הוא תרגם אותם ואמר ששומעים את המחבל שמחזיק את הטלפון אומר לחברים שלו, 'לקחנו לו את הטלפון, אני מצלם הכל מהטלפון שלו'. מעבר לזה, הטלפונים של רונן, קרינה והבנות אוכנו בתוך עזה. אבל זה בערך כל המידע שיש לנו, וכבר עברו יותר משבועיים".
בית פתוח ועוגיות אלפחורס
בשבועיים האחרונים הפכה הדירה הקטנה של דורית, גיסתו של רונן, לחמ"ל שפועל 24/7. אומנם היא ודני, אחיו של רונן, התגרשו, אבל כרגע הם עובדים יחד כדי להחזיר את הוריו ואחיותיו של טום, שעבר לגור אצלם.
טום מוקף בחברים מהבסיס. "בכל רגע נתון יש בבית בערך 15 אנשים", מחייכת בת דודתו עמית. על שער הבית פוסטר ענק עם תמונותיהם של ארבעת בני המשפחה תחת הכיתוב Bring the Engels home. כל הנוכחים בחדר מציגים זרוע ועליה הקעקוע המשותף שהתחדשו בו השבוע: "דפוק אבל אופטימי" בשפה הרומנית. "אם צריך לתאר את רונן במשפט אחד, זה המשפט", מחייך דני. "הוא איש דפוק ומשוגע, אבל גם אופטימי להחריד. האיש הכי אופטימי שאני מכיר".
משפחת אנגל היא אחת המשפחות הכי שמחות בקיבוץ ניר עוז. הבית הצבעוני של רונן (55), קרינה (51) והילדים טום (20) מיקה (18) ויובל (11) ניצב בקצה הקיבוץ. בחצר, עד אותה שבת ארורה, קיבלו את פניהם של הבאים הכלבות מאפין ומאנצ'ה, וגם מעשנת בשר שרונן בנה לפני כמה שבועות, ואף הרכיב לה פרצוף וגוף וקרא לה "איש הפח".
"צעירים ששהו בקיבוץ כחלק משנת שירות היו מבלים סופ"שים שלמים בבית המשפחה", מספרת עמית. "החברים של הילדים היו נכנסים לבית בלי הזמנה ותמיד היה אוכל במקרר. בעיקר עוגיות אלפחורס. לקרינה היה מתכון מנצח".
רונן, תל-אביבי במקור, וקרינה שעלתה מארגנטינה, הכירו בטיול בגינת הכלבים והתאהבו מיד. "רונן הוא המטורף וקרינה היא האדם היחידי שיכול לאזן אותו", מספר דני, שמבוגר מרונן בשנתיים. "אני תמיד הייתי הילד הממוסד ורונן הברדקיסט, רוכב על אופנוע שטח וכל כמה ימים יש לו איזה רעיון חדש שהוא מוציא לפועל. קרינה עוסקת בהנהלת חשבונות, אבל בעיקר מחזיקה את כל המשפחה הזו עם הרגליים על הקרקע".
השנה הזו הייתה אמורה להיות השנה שלהם. רונן בדיוק סיים תואר בהנדסת מים ("זה מצחיק, אף אחד לא האמין שהאיש הזה יצליח להתמיד בתואר"), טום משרת בתפקיד קרבי בצבא ואמור להשתחרר בקרוב, מיקה התחילה שנת שירות בעבודה עם ילדים עם מוגבלויות ויובל עלתה לכיתה ו' בבית הספר היסודי של הקיבוץ.
לפני שנתיים חלתה קרינה בסרטן השד, והמשפחה כולה נתרמה למאבקה של האם. "קרינה קיבלה את כל החבילה - כימו, טיפולים, ניתוחים ותרופות", מספר דני. "לפני חודשיים היא סיימה את הטיפולים והתחילה לחזור לעצמה. המשפחה הייתה בשיא האופטימיות, הם חיכו לזה, רצו כבר לחזור לחיים המשוגעים שחיו לפני המחלה".
"השוטרת אמרה: מתוקה, חצי מדינה נעדרת"
שנים ארוכות התגוררו בני הזוג אנגל בחולון אבל תמיד דיברו על חיים פסטורליים בקיבוץ, בית פרטי וכלב. לפני 12 שנה הגיעו לניר עוז, החלום התגשם. "אומרים שהקיבוצים בעוטף הם 90% גן עדן ו-10% גיהינום, עם ההפצצות מדי פעם, והחיים שלהם היו בדיוק ככה", מספר דני. "היינו יושבים יחד במרפסת, מסתכלים על גדר הגבול, והייתי אומר לו שהעזתים מקסימום יכולים לנסות לטווח בהם כמו באווזים במטווח. בשום שלב לא העליתי על דעתי שמישהו ייכנס לתוך הקיבוץ. הרי אם מישהו רק היה מנסה להתקרב לגדר צה"ל היה תוקף. רונן הרגיש הכי בטוח שיכול להיות".
ועדיין, אי אפשר להתעלם מאותם 10% של גיהינום.
"בתקופות שהיו יותר טילים, קרינה והילדים עברו לגור אצלנו במרכז, אבל רונן לא היה מוכן. לא משנה מה, הוא אף פעם לא חשב לעזוב. מיקה כן סבלה המון מהאזעקות והטילים בילדות", מתייחסת עמית לבת דודתה בת ה-18. "היא אוהבת את הקיבוץ אבל זה שהיא גדלה בעוטף משפיע עליה עד היום".
כמו אצל רוב המשפחות בישראל, גם אצל משפחת אנגל המורחבת יש נוהל דיווח "הכל בסדר" בכל צבע אדום, וכך היה גם בבוקר 7 באוקטובר. אבל אחרי שהחלו דיווחים על חדירת מחבלים לבארי, ולא אחד–שניים אלא מאות, הדאגה גברה. "ידענו שרונן לא יישב ויחכה, זה מה שהכי הטריד אותי", אומרת עמית. "אני מכירה אותו ויודעת שהוא הראשון שייצא להילחם. זה באופי שלו".
לאחר רצף הסרטונים שעלו בפייסבוק של רונן, עמית צילמה את המסך ומיד דיווחה למשטרה. "אחרי שלא חזרו אליי כל היום התקשרתי שוב בערב, השוטרת שענתה לי אמרה, 'מתוקה, אנחנו כבר לא מטפלים יותר בנעדרים, חצי מדינה נעדרת'. באותו רגע החלטנו למסור עדות פיזית בתחנה, מסרנו את כל הפרטים שיכולנו וביקשנו שיאכנו להם את הטלפונים, הם ניסו אבל אמרו שהאיכון לא צלח ואין דרך לאתר אותם".
רגע, אבל אמרת שהטלפונים אוכנו.
"לא היינו מוכנים לשמוע שאי אפשר. פנינו למומחה סייבר פרטי והוא אכן הצליח לאכן שלושה טלפונים שלהם שנמצאים בעזה. העברנו בעצמנו את המידע הזה למשטרה".
מאז עברו יותר משבועיים, גיליתם עוד דברים?
"יום אחרי החטיפה חברה של המשפחה יצרה איתנו קשר. הבנו ממנה שהיא דיברה עם קרינה בשעה 9:20, וקרינה אמרה לה שהמחבלים נמצאים בתוך הבית ושרונן יצא אליהם. היא עוד הייתה עם הבנות בממ"ד".
דני: "בהמשך קיבלנו מידע שרונן קיבל התרעה בטלפון ב-09:10 שמישהו מנסה לפרוץ לאופנוע שלו. עם איך שאני מכיר את רונן, אין מצב שהוא יידע שמישהו מנסה לגנוב לו את האופנוע ולא ייצא לבדוק מה קורה. אני מאמין שהוא יצא מהחדר באותו הרגע, זה גם מסתדר בזמנים עם המידע שקיבלנו מהחברה".
מידע נוסף הגיע מכיוון לא צפוי. וטרינרית עירונית התקשרה ודיווחה שהכלבה מאנצ'ה נמצאה בידי חייל שסרק את הבית והביא אותה לטיפול. מתברר שהיא נשארה בממ"ד שעות ארוכות והייתה פצועה מרסיסים. "היום היא אחרי ניתוח והכל בסדר, כבר חזרה לקפוץ", מרגיע דני.
בפוסט ששותף בשבוע שעבר ברשתות החברתיות הופיעה תמונה של המקרר של רונן וקרינה ועליו פתק בכתב יד: "משפחת אנגל היקרה, בימים האחרונים התגוררנו בבית שלכם, אכלנו מהאוכל שלכם וישנו בבית שלכם. הבית שלכם שימש אותנו ככוח הגנה. אנחנו מקווים ומתפללים שתחזרו במהרה הביתה ביחד עם שאר החטופים והנעדרים, ואני אישית מבטיח שכשהכל יגמר ותחזרו לכאן, אבוא לבקר אתכם. מקווים, מתפללים ואוהבים, גדוד 8114, חטיבת הנגב".
"דיברנו עם החייל הזה ברגע שראינו את הפוסט, זה היה הדבר היחיד שקצת הצליח לנחם אותנו", מספרת עמית בהתרגשות. "ממנו אנחנו יודעים שהבית נשאר במצב בסדר יחסית, הוא לא שרוף ולא נמצאו בו גופות. הוא אמר שלא היה דם בבית וגם לא סימנים שהצביעו על מאבק פיזי כלשהו. הוא כן אמר שהיו סימני ירי, אבל לא בממ"ד".
מה מעניין אותי אם ביבי ילך לכלא
אז קיבלתם מידע מהחייל, מהווטרינרית ומחוקר הסייבר הפרטי. מישהו מטעם המדינה יצר איתכם קשר?
עמית: "ביום שישי, שישה ימים אחרי החטיפה, הגיעה אלינו הביתה בפעם הראשונה קצינה ואמרה שככל הנראה כל המשפחה נחטפה. היא הייתה מקסימה אבל לא ידעה שום דבר. כששאלנו אותה מה היא יודעת היא אמרה שהטלפונים שלהם אוכנו בעזה, שהממ"ד היה ריק ושלא נמצאו גופות. היא פשוט אמרה לנו את כל המידע שהעברנו למשטרה".
דני: "מאז גם הגיע לפה בחור מהמטה של גל הירש. הוא גם היה נחמד מאוד והרגשנו שהוא רוצה לעזור, אבל הוא גם לא התבייש להגיד שהוא לא יודע שום דבר. עברו כמעט שלושה שבועות ולא דיבר איתנו אף אחד מהממשלה".
אני מבינה שלא נכחתם בפגישה עם בנימין נתניהו.
"לא הוזמנו לפגישה, ועם איך שהממשלה מתנהלת בקשר לחטופים אני מאמין שגם לא יזמינו אותנו".
יש כעס על הממשלה?
"בוודאי. הייתה כאן הפקרות בלתי נתפסת והיא נמשכת עד היום. אנשים התחננו על נפשם שיבואו לעזור להם ובמשך שעות אף אחד לא הגיע. היום כמעט שלושה שבועות עברו ואנחנו עדיין לא יודעים מה קורה. מעבר לזה, זה שכרגע מוכנס לעזה סיוע הומניטרי זה מחדל בלתי נתפס. לא יכול להיות שכל העולם יודע שיש בעזה ילדים חטופים ובכל זאת מחליטים לתת להם סיוע".
עמית: "זה נשמע מצחיק, אבל הסיכוי הכי טוב של אזרחי ישראל להינצל זה רק אם הם יהיו לא רק אזרחי ישראל. לקרינה ולבנות יש אזרחות ארגנטינית, אני מקווה שאיכשהו זה יעזור. רונן כבר חודשים בתהליך של הוצאת אזרחות רומנית".
מה חשבתם כשראיתם את השחרור של שתי האזרחיות האמריקאיות?
דני: "אני חושב שהחמאס השאירו כמה 'חטופי מחמד' בצד. כאלה שנראים טוב, מדברים טוב ושהמצב שלהם בסדר יחסית. הם לקחו את הקבוצה הזו כקלף מיקוח וכראיה לעולם; 'תראו איזה יופי הם נראים ואיך אנחנו מטפלים בהם טוב'. אני לא מאמין שמטפלים טוב בחטופים, אבל אני רק יכול להיות מופתע לטובה. לרונן יש סוכרת והוא חייב לקבל טיפול תרופתי כדי להיות מאוזן, וגם קרינה לוקחת הרבה תרופות, הרי היא רק החלימה מסרטן והגוף שלה עדיין חלש. מסרנו את רשימת התרופות של רונן, קרינה ומיקה לכל מי שביקש, ואני באמת מקווה שהתרופות הגיעו אליהם".
אתם חוששים מכניסה קרקעית?
דני: "אני חושב שאם היו שם 'רק' חיילים בשבי, המדינה הייתה צריכה לחשוב בצורה אחת. בגלל שמעורבים כאן אזרחים, ילדים ותינוקות, אני לא יודע מה אני חושב על כניסה קרקעית כרגע, בייחוד לא בהקשר של השבת החטופים".
עמית: "אני מאמינה שאם החטופים יוחזרו, זה יהיה דרך הסכמים דיפלומטיים. אני לא רואה איך אפשר להחזיר את החטופים על ידי כניסה קרקעית. מה, חייל ירוץ עם חטופים על הגב? בשורה התחתונה חשוב לי להגיד שיש כאן המון מחדלים, וזה בלתי נתפס. אבל כרגע זה לא באמת משנה לי. מה מעניין אותי מה יחליטו מלמעלה, מי יחליט אם תהיה כניסה קרקעית או לא, מה יעלה בחקירות של המחדלים האלה ואם ביבי ילך לכלא או לא. כרגע חייבים להחזיר החטופים הביתה. בבקשה, כל הבכירים, תעשו מה שאתם רוצים ותאשימו את מי שאתם רוצים, אבל בבקשה תעשו את זה אחר כך. קודם תחזירו לנו את המשפחה שלנו ורק אז תשחקו ב'מי מלך הכיתה'".