בינואר 1994 שני תלמידי כיתה ח' ביצעו רצח שאי אפשר לשכוח. זה היה רצח מתוכנן מראש של אדם אקראי, נהג המונית דרק רוט. הרוצחים היו משה בן איבגי וארבל אלון, בני 14. חבר אחר, אותו מעולם לא הסגירו, נתן להם את האקדח. הם עמדו בצד הדרך וסיכמו שבשעה שמונה וחצי בערב ישתעל אחד מהם והשני ירה בגבו של קורבנם. דרק רוט עצר להם, נתן להם עוגיות ומסטיקים, ופיטפט איתם במהלך הנסיעה שנמשכה כרבע שעה. בשמונה וחצי שישה כדורים נורו בגבו. רק אחד החטיא. מי היה זה שלחץ על ההדק לא ידוע עד היום. בחקירה ושנים לאחר מכן סירבו הנערים להתוודות. הם לא רצו להפר את השבועה שנתנו אחד לשני.
לא הייתה מטרה לרצח. הם לא הכירו את דרק רוט ולא התכוונו לשדוד אותו, הוא לא פגע בהם בשום צורה ולא היה מודע לקיומם בדיוק כפי שהם לא היו מודעים לקיומו. הם רצחו כדי לרצוח, למען השעשוע.
כשמביטים לאחור על חייהם של אלוני ובן איבגי אפשר לומר שהיו המון אותות אזהרה. שני נערים עם היסטוריה קצרה אבל גדושה בגניבות, פריצות, נהיגה ללא רישיון, אלימות. זה תמיד ככה, אחרי מעשה שיזעזע אותנו, ננסה לקרוא אחורה ולהבין מה בחייהם הוביל את העבריינים למעשים הנוראים. האם הייתה אפשרות להסיט את הרוצח מהמסלול. כשמדובר בקטינים זה מלחיץ אפילו יותר.
"לקטינים יש נטייה ליצור מערכות יחסים פתולוגיות", מסביר פרופסור שלמה שוהם, קרימינולוג, "הם (בן איבגי וארבל) יצרו לעצמם מערכת יחסים בתוך בועה שבה היו רק שניהם. בתוך הבועה הזאת הם יכלו לעשות משהו שיש לו משמעות רק בתוך הקשר שלהם. זה דומה לרצח שקרה בשנות ה-20 בארצות הברית בו שני חברים, לאופולד ולב, רצחו בן 14 מתוך תחושת עליונות. מערכת יחסים פתולוגית שיוצרת בועה בה הכל אפשרי, אין מערכת ערכים ואין מוסר".
לפני חודשיים, ב-16 בפברואר, בחדר המדרגות של בית ברחוב נטע בתל אביב נמצאה גופתה של הילי (הילית במקור) סובול בת ה-18, דקורה 130 פעמים. אחותה התאומה שירי יחד עם החבר שלה מזה שנתיים וחצי ערן דוד, גם הוא בן 18, נעצרים. דוד מודה שדקר את הילי ושתיכנן את הרצח יחד עם שירי. הסיבה: שנאה גוברת בין האחיות התאומות והחשש של דוד שהילי רצתה להפריד בינו ובין שירי. "הנאשמת נטעה אצל הנאשם את הרצון והצורך לגרום למותה של המנוחה על מנת שזו תפסיק להטריד ולהרוס את חייה של הנאשמת ולפגוע בקשר הרומנטי שבין הנאשמים", נכתב בכתב האישום. אחרי ההודאה דוד חזר בו ודבק בגרסה הראשונית של שירי, לפיה דווקא מחבל רצח את הילי.
ערן דוד ושירי סובול עברו אבחון פסיכיאטרי ונמצאו כשירים לעמוד לדין. יחד עם זה, 130 - מספר הדקירות בגופה של הילי הוא מספר שאי אפשר לא להתעכב עליו. "130 דקירת זה אטרף מאד מוכר, שקורה במהלך בלק אאוט אותו מתארים רוצחים רבים", מספרת דוקטור רוית מרום טל, פסיכולוגית קלינית שעבדה בבית הסוהר לנוער אופק, "מה שהם חווים זאת דה פרסונליזציה (מצב בו האדם מתנתק מעצמו ומגופו), הם חווים סוג של טרנס פיזיולוגי, הגוף ממשיך להתנהל, אבל הם לא שם. זה מצב שקורה במצבי חרדה קיצונים".
את מתארת מצב דומה שמתארות קורבנות עבירות מין, נשים בזנות שמתנתקות מהסיטואציה כדי לא לחוות אותה, דיסוציאציה.
"נכון. זהו מנגנון שתפקידו להגן על הנפש, כדי שהיא לא תתרסק. היא לא יכולה לשאת את העוצמות הרגשיות האלה ואז יש ניתוק. לרוצחים מנגנון דומה ולא מדברים על זה, כי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל גם עבור הרוצח עצמו באקט הרצח, האקט הוא טראומטי. רבים מהמטופלים שלי בכלא סבלו מפוסט טראומה, כי הרוצח מביא את עצמו למצב מאוד קיצוני וגם לנפש שלו יש גבולות".
כמו אצל מבוגרים, כך גם אצל קטינים הרצח יכול לקרות בלהט הרגע. סוג כזה של רצח נפוץ יותר מאשר רצח מתוכנן בקרב בני נוער ולמעשה לא שונה בהרבה מרצח של מבוגרים. "ישנה בעיה של ויסות רגשי שקיימת בעיקר אצל מתבגרים. אם אני גדלה בבית שמאיזו שהיא סיבה גורמים לי להרגיש בו דחויה והיכולת שלי לוויסות רגשי היא קטנה, כל התנהלות יכולה להתפרש אצלי כעוינת, סימן לדחייה, מעוררת תוקפנות. אלה המקרים של רצח אימפולסיבי בו נאמר משהו פוגע ואתה מיד מגיב".
מה לגבי המקרים שתוכננו מראש או נעשו ללא כל התגרות מצד הקורבן, כמו המקרה בו רעי חורב החליט לרצוח את אסף שטיירמן שעבר בסביבה?
"ישנם מקרים של תת ריגוש - כאשר שום דבר לא מרגש אותי, הכל נורא אפור, לא נוגע. ואז אני צריך שיקרו דברים נורא דרמטיים ואני הולך למקומות קיצונים כדי לחוש משהו. לרבים מהנערים שאצלם רואים העדר אמפטיה כלפי הזולת, העדר מוסר, זה יושב על בעיה בקשר שבתוך המשפחה. גם אם הדברים נראים כביכול מאד נורמטיביים".
אז מה מהשניים היה כאן? הוא לא נעשה באופן אימפולסיבי, אבל גם לא למען הריגוש, יחד עם זאת הוא תוכנן לאורך תקופה וכן היו מעורבים רגשות קשים וסוערים. "יש פה שילוב של שני הדברים", אומר גורם שמכיר את הסיפור מקרוב, "מצד אחד שירי גרמה לערן לחשוב שמנסים להפריד ביניהם ושאחותה מכריחה אותה לצאת עם מישהו אחר. יש כאן אלמנט של עלבון, פגעו לי בכבוד, הציקו לי ועשו לי רע. מצד שני יש כאן את התכנון לאורך התקופה ואני לא בטוחה כמה הם הפנימו את התוצאות של מה תכננו. והיא נצמדה לגרסה שלה שראתה מישהו דוקר את אחותה, התקשרה למשטרה, חשבה שזה מחבל ואז הגיע חבר שלה, היא חשבה שהוא עזר לאחותה, ריחמה עליו, ולא ידעה שהוא זה שרצח. אין גילוי רגש אצלה. גם בשיחה למוקד 100 שחלק ממנה הופץ בתקשורת היא מדברת בצורה מאד שכלתנית, מאד מחושבת, באופן קר, אפילו בשתי ההתפרצויות שלה, שלא נשמעות אותנטיות, כאילו היא מנסה להישמע היסטרית".
רצח את הוריו, ירש את הבית שלהם, החליף שם והקים משפחה
הרצח הישראלי הראשון על ידי מתבגר התרחש ב-1986 בעין כרם שבירושלים. בן 12 לקח את רובה ה-M16 של אבא שלו אחרי שכל המשפחה הלכה לישון. הוא ירה בהוריו ושתי אחיותיו הגדולות. הילד, שהיה מחונן, נמצא כשיר לעמוד לדין ונידון לעשרות שנות מאסר. כיוון שנותר יתום והיורש היחיד של הוריו, קיבל את הבית שבו ביצע את הרצח. הוא החליף את שמו והקים משפחה.
פרופסור שמואל טיאנו, פסיכיאטר אמריטוס בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומי שאיבחן רבים מהנערים הרוצחים, כולל רוצחי דרק רוט, נתן את חוות דעתו גם בעניין הילד הרוצח הזה. "פסיכיאטר אחד חשב שהוא לא אחראי למעשיו", הוא נזכר, "אנחנו קיבלנו אותו להסתכלות בבית חולים גהה והוא היה שם שלושה שבועות. לא מצאנו אצלו שום פתולוגיה ונתנו חוות דעת שהוא אחראי על מעשיו ואיש לא ערער על כך. הייתה שם הפרעת אישיות, אבל הוא היה מודע למעשיו. בסופו של דבר הוא השתחרר על שליש ואני יודע שסיים תואר ראשון ושני".
יש מאפיינים משותפים למתבגרים רוצחים?
"בשנות ה-80 התחלנו לעבוד על מחקר בנושא ומה שמצאנו הוא שבעברם של ילדים רוצחים היו שתי התנהגויות בעלות סיכון גבוה: התעללות בבעלי חיים והצתה. אלה שני תסמינים שעלולים להקדים לביצוע עבירות קשות ורצח".
כשנזכרים בימי התיכון שלנו קשה לפספס את בני הנוער האכזריים, אלה שמחפשים להציק, להרביץ, ולצחוק על מי ששונה או מי שמראה חולשה. 27 אחוז מהתלמידים בישראל מדווחים שהיו קורבנות לבריונות רשת ואחוזי ההתאבדות עולים. האם ילדים אכזריים יותר ממבוגרים? הרי התעללויות בבתי הספר לא דומות לשום דבר שנחווה בחיים הבוגרים שלנו, וזה לא שהמתעללים גדלים להיות מבוגרים אכזריים בדרך כלל. רבים מהם מתחרטים על מה שעשו לילדים אחרים. אז למה אנחנו כל כך מופתעים ומזועזעים כשנערים רוצחים? ואולי יש משהו בנעורים עצמם שמבדיל אותם מאיתנו?
אז כן. הם שונים מאיתנו המבוגרים, ולו בגלל שלנו יש דבר שלבני נוער אין – אונה קדמית מפותחת. "הדחפים שלנו מושפעים מכמה פקטורים: מה עוצמת הדחפים, ומצד שני – מה עוצמת הברקסים", מסביר פרופסור גיל זלצמן מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה ומנהל מחלקת יום לנוער, פסיכיאטר ילדים ונוער ופסיכיאטר מבוגרים, "בגיל ההתבגרות עוצמת הדחפים היא גדולה מאד ואילו עוצמת הברקסים קטנה. הסיבה, וזה גילוי חדש יחסית, הוא שהאונה הקדמית של המוח, שאחראית על הברקסים, זאת שעוצרת אותנו מלפעול על פי הדחפים שלנו, מסיימת את ההתפתחות שלה בגיל 22. לכן כשחייל בן 18 מקבל פקודה להסתער, הוא מסתער בלי לחשוב פעמיים. מילואימניק כבר ישאל שאלות".
הבאלנס הלא מאוזן גורם לזה שצעירים עושים כל כך הרבה תאונות. תאונות דרכים הן הסיבה השנייה להרג בקרב מתבגרים. חוק שמחייב בעל רישיון חדש לנהוג במשך חצי השנה הראשונה עם מבוגר אחראי בעצם מצמיד אליו אונה קדמית בשלה שתשמור עליו. הסיבה הראשונה, אגב, היא התאבדות. רצח היא השלישית. "אונה קדמית לא מספיק מפותחת משפיעה על מערכת השיפוט שלנו", ממשיך פרופ' זלצמן, "היום בישראל יש נטייה אצל שופטים להשתמש במושג 'מבוגר צעיר', מי שמעל 18, אבל עדיין אינו מבוגר ומערכת קבלת ההחלטות שלו קצת לקויה". זה לא רק המוח, אלה גם ההורמונים. גיל ההתבגרות הוא הגיל ההורמונלי ביותר שלנו, כשהכי בעייתי הוא הטסטוסטרון, ההורמון הגברי, שגורם לתוקפנות.
"לפני 15 שנה חזרו לדבר על המונח פסיכופטיה", מסביר פרופסור שמואל טיאנו, "זה אפיון של אלימות קרה, שאיננה רגשית, שאיננה תגובתית לאלימות קודמת, אנשים שיכולים לרצוח ברגש קר. זה עניין תורשתי ויש גן של ההפרעה זאת. וזאת דוגמה של מרכיב ביולוגי שמוביל לרצח והוא לא פוטר את האדם מאחריות".
כן, פסיכופתיה לא באה בהכרח עם הפרעה נפשית פסיכיאטרית על פי הספר. פרופסור זלצמן איבחן בני נוער רוצחים רבים, אך כיוון שמדובר בקטינים אסור לו לדון במקרים אלה. המקרה של רוסטילסב בוגוסלובסקי שונה, מפני שהיה בגיר כשנעצר על רצח שני הומלסים ושחיטה של מאות חתולים, חלקם שמר במקרר וסיפר כי נהג לאכול את המוח שלהם. "אמרתי לשופט שהוא הכי משוגע שבדקתי בחיים שלי אבל לא מצאתי שום סימן למחלת נפש", אומר פרופסור זלצמן, לא היו לו מחשבות פרנואידיות, הוא לא שמע קולות, אבל ההתנהגות שלו היא התנהגות מאוד מופרעת".
איך יכול אדם שפוי יכול לעשות מעשים כאלה?
"כשאני מגדיר מישהו כחולה זה אומר שמצאתי סימני מחלה - שמיעת קולות, מחשבות שווא פרנואידיות, דברים מהסוג הזה. זה כמו ברפואה הגופנית אדם חלש, שבקושי קם מהמיטה אבל בבדיקות לא מוצאים שום בעיה. לפי הקריטריון של המחלה הוא לא חולה. אגב, למרות הסטיגמה, בדרך כלל חולי נפש כמו סכיזופרנים ממש לא רוצחים".
איך אפשר לומר שמישהו שרוצח בכזאת אכזריות בריא בנפשו?
"כי יש הבדל בין הפרעת אישיות לבין הפרעת נפש, והפרעת אישיות לא פוטרת אותך מאחריות פלילית. יחד עם זאת, מחקר שבו עשו צילום MRI לקבוצה של רוצחים הראה שאצל כולם קיים עיוות במוח. אז נכון שזאת לא מחלת נפש, אבל ברור שהבן אדם לא תקין. ואם אדם בהתקף אפילפטי עושה תאונה ולא נטען כנגדו, למה להכניס לכלא את מי שיש לו עיוות במוח? הבעיה היא בעיה פרקטית - מה תעשה עם הרוצחים ואיך תטפל בהם?".
אפשר להפסיק להאשים את משחקי המחשב האלימים
שנה לפני רצח דרק רוט נמצאה על פסי הרכבת בליברפול שבבריטניה גופתו של ג'יימס בלג'ר בן השנתיים. הוא נרצח על ידי שני בני עשר שחטפו אותו מאמו בקניון והרגו אותו בבעיטות והשלכת בלוקים על גופו הקטן. הם היו הרוצחים הצעירים ביותר בהיסטוריה עד כה. השניים נשפטו לעשר שנות מאסר, שוחררו והחליפו את זהותם. כמה שנים לאחר מכן, ג'ון ונאבלס, אחד הרוצחים, חזר לכלא אחרי שנתפס צורך חומרים פדופילים. שניהם גדלו בבתים מפורקים: ונאבלס שהוריו היו גרושים גדל בצלה של אם בדיכאון קליני ואילו חברו רוברט תומפסון ננטש יחד עם אחיו הרבים על ידי האב וגדל באלימות והזנחה. שניהם הושארו כיתה והיו חריגים מבין התלמידים. ונאבלס, הפחות דומיננטי מהשניים, סבל מהתעללות בבית הספר. בניגוד לחברו לרצח הוא הביע חרטה בחקירה; ואילו תומפסון תואר על ידי חוקריו כאינטליגנטי וקר.
כשמתבוננים על ערן דוד ושירי סובול, ברור כי היא הייתה הדומיננטית בקשר. דוד סובל מגמגום ולא היה פופולרי בבית הספר. האם גם הוא היה מוכן להזיז מדרכו את מי שנדמה לו מנסה להפריד בינו לבין בת זוגו? "על פניו נראה כי גם בין השניים האלה מתנהלת מערכת יחסים פתולוגית", אומר פרופסור שוהם, "אך, כמובן, אין בידי את המידע המלא".
ומה התפקיד של השפעות תרבותיות חיצוניות? עד כמה אנחנו יכולים להאשים את האלימות מסביבנו? ב"באולינג לקולומביין", סרטו הדוקומנטרי של מייקל מור שנעשה בעקבות הטבח שביצעו תלמידי תיכון בבית ספר בקולורדו ב-1999, מואשם המוזיקאי מרלין מנסון בעל החזות החריגה על ידי קבוצה שמרנית של מפגינים בהסתת הנוער לאלימות. אבל בעוד היפותזת מרלין מנסון לא החזיקה, רבים דבקו בגרסה לפיה מי שדחף ואיפשר את הרצח היה משחק המחשב האלים Doom אליו היו מכורים שני הרוצחים, אריק האריס ודילן קלבולד.
זאת אחת הטענות הפופולריות כבר עשרות שנים, כי אנחנו חיים בעולם טכנולוגי וילדנו חשופים לסרטים ומשחקי מחשב אלימים שללא ספק משפיעים ומעצבים את נפשם הרכה. רבים מבני הנוער הרוצחים סיפרו כי ראו סרטים שנתנו להם השראה לביצוע הרצח. כך, למשל, בוגוסלובסקי סיפר כי ראה את הסרט שתיקת הכבשים 15 פעמים וכי רצח שני הגברים חסרי הבית הוא המשך ישיר של מה שראה על המסך.
יחד עם זאת, מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת אוקספורד, ואינו הראשון, לא מצא שום קשר בין משחקי מחשב אלימים להתנהגות אלימה או העדר הצלחה בלימודים. על פי המחקר, ההשפעה של המשחקים האלה על הילדים קטנה מאוד בעוד שלגורמים אחרים בחייהם יש הרבה יותר משקל. "האלימות הבסיסית קיימת אצל בני אדם וזה דחף תקין. אני חושב ומחקרים מראים את זה שאין למשחקי המחשב ולמדיה החברתית או הסרטים השפעה על מידת האלימות", אומר פרופסור זלצמן.
"אגדות עם הן יותר מפחידות", אומר נמרוד דוויק, גיים דיזיינר ומרצה בתחום, "שורפים שם מכשפות, פותחים את הבטן של הזאב. משחקים הם רק עוד דרך לספר סיפור. בארצות הברית איגוד ההורים השמרנים דרש שלא להכניס את ספרי הארי פוטר לספריות. זה מהלך שבו כוחות שמרנים מנסים להגביל מדיום בו הם לא שולטים. המשחק מבטא הרבה אלמנטים באישיות שלנו וכשילד או מבוגר משחק אנחנו נותנים ביטוי לדחפים שיש לנו, זה מאפשר לנו להיות אנשים בריאים יותר".