ביולי האחרון הוציאו שרון בלוך וביתה אורין את המזוודות מהבוידם, והתכוננו לטיסה. חצי שנה עברה מאז הפעם הראשונה בה ביקרו את רם שלהן בביתו החדש באוסטרליה, והנה הן עומדות לפני מפגש מחודש עם הילד שהיה חלק ממשפחתן במשך שנה וחצי - עד שנדרש על ידי סבתו הביולוגית נינג'וק ונאלץ להיפרד. "היו לנו כבר כרטיסי טיסה והכל, ואז קיבלתי בפייסבוק הודעה מראש הקהילה של הסודנים באוסטרליה שביקש שאני לא אבוא", מספרת שרון. "הוא כתב לי שהבעל של נינג'וק מתנגד ושהוא לא רוצה קשר איתי, וביקש שאכבד את ה'traditional Sudanese man'. נעלבתי, אבל קיבלתי את זה. אמרתי לעצמי שאגיע במועד אחר. לא לקחתי בחשבון שזה יהיה הסוף".
לפני קצת יותר משנה חשף רוני קובן בתוכנית "עובדה" את סיפורה של שרון, שהוציאה מבית היתומים את רם, תינוק סודני שננטש על ידי אימו. במשך שנה שימשה לו כמשפחת אומנה, העניקה לו בית חם ואוהב ותכננה לאמצו, אלא שרגע לפני שהחלה בהליך האימוץ הרשמי - נמסר לה כי סבתו נמצאה והיא רוצה לקחת אותו. מאז הפרידה הכאובה הספיקה שרון לבקר את רם באוסטרליה, והטלטלה ברכבת הרים של רגשות; אבל דווקא עכשיו, כשהקשר עם התינוק שקרא לה פעם אמא מתחיל להתנתק, שרון נראית שלמה מתמיד. על כוס תה בערב שקט בביתה שבחדרה, היא אומרת שאולי הגיע הזמן לשחרר.
"עכשיו אני מתחרטת שלא התעקשתי ונסעתי לאוסטרליה. היו לי פה רגעים של טירוף, בכי מאוד גדול, דאגה מאוד גדולה. גם לפני יומיים שלחתי למישהו מהקהילה הודעה כדי להבין מה קורה, אבל הקול שלי הולך ומצטמצם ואני מפחיתה בבקשות שלי לעזרה מחברי הקהילה הסודנית באוסטרליה, כי אני כבר מרגישה שאני חופרת", היא מחייכת, "הטלפון של נינג'וק סגור וגם בחור בקהילה שניסה לעזור לי כתב שגם לו היא לא עונה. המקום הקשה הוא להישאר חיובית, להגיד לעצמי שגם אם רם נמצא בכאוס הוא במקום טוב, שבו אוהבים אותו והוא שייך. ומעבר לזה, אני חייבת לשחרר ולהפנים שהתפקיד שלי נגמר".
הוא היה צועק "אל תנתקי, אל תנתקי"
לפני כשלושה חודשים וחצי הכל נראה אחרת. "אחרי שקיבלתי את ההודעה שלא להגיע, פתאם נכנסה יום אחד שיחת סקייפ ועל המסך הופיע רם. מאותו רגע הייתה מעין תקופת זוהר של חודש וחצי, שבמהלכה הוא היה מתקשר 12 פעמים ביום, שזה אפילו עייף אותי. הייתי מספרת לו סיפור ושרנו אחד לשנים שירים, ובסוף הוא היה צועק 'אל תנתקי, אל תנתקי'. פעם אחת הוא סיפר לי שהיה לו חלום, שהוא נופל למים ואני מצילה אותו", היא נזכרת ומספרת את הסיפור בקולו של רם עם דמעות בעיניים.
עם הזמן הפסיק רם לקרוא לה 'אמא' והחליף את הכינוי בשרון, עד שהקשר שוב התנתק לחלוטין. "לפני חודש וחצי בערך דיברתי עם נינג'וק, והיא סיפרה שהיא נוסעת לסודאן לחפש את הבת שלה, אמא של רם. מאז הם הפסיקו להתקשר ולענות. אחרי שבוע-שבועיים ניסיתי שוב לצלצל, ומישהו ענה. המסך כוון רק אל הפנים של רם, והוא נראה מאוד חולה. בטח סתם היה לו חום או משהו, אבל הוא דיבר בכבדות כזאת. ברקע דיברו איתי אנשים אחרים שלא רצו להראות את הפנים שלהם או לומר לי מי הם, והם אמרו: 'You are not allowed to speak to Abraham'. כשניסיתי להתקשר שוב, אחת האחיות צעקה 'Leave us alone'".
מאז אותה שיחה לא הצליחה שרון לדבר עוד עם רם. כשהיא מספרת על האירועים האחרונים, היא מדגישה שהנתק הכואב לא העיב על החיבור האמיץ שנוצר בינה ובין נינגו'ק: "היו לי רגעים של כעס על נינג'וק, אבל בסופו של דבר אני כל הזמן מחזירה את עצמי למקום הזה של האהבה המאוד גדולה שהייתה לי איתה במפגשים שלנו. דיברנו עוד כמה פעמים גם אחרי שהיא חזרה מסודאן, והיא הייתה אוהבת כמו תמיד ורק אמרה לי 'Sister, give me time. My family is broken, I need time'.
"המציאות שלה שם היא מאוד שונה, הם מגיעים מתרבות אחרת וגם מרביצים לילד שלא מציית. הסיפור הזה הוא שיעור מתמשך בשבילי, שבו אני מבינה שמה שנראה שונה הוא לא בהכרח פחות טוב", מסבירה שרון, שבינתיים יכולה רק לדמיין מה עובר על רם בימים אלה ולתהות אם תזכה לראותו אי פעם שוב. "אולי היא מצאה את אמא שלו בסודאן ולכן הם רוצים לנתק איתי את הקשר. מצד אחד אני אומרת לעצמי 'די, הוא בטח כבר שכח אותי', ומצד שני עד לפני שלושה וחצי חודשים הוא היה מצלצל אלי 12 פעמים ביום. בכל מקרה, במוקדם או במאוחר הוא ישכח, כי הוא ילד קטן שחי את ההווה וטוב שכך. אני רק מקווה שאני עוד אראה אותו בחיים האלה".
הולכת לעשות את זה שוב
לצד הכאב, שרון ממש לא מתכוונת לתת לחוויה המטלטלת להפיל את רוחה. ההתנסות שעברה עם רם גרמה לשינוי דרמטי בחייה, ודווקא לטובה. "עזבתי את הגן שניהלתי כי הבנתי שאני חייבת לעשות עצירה. החוויה וגם החשיפה אפשרה לי לראות את עצמי דרך עיניים של אנשים אחרים, וזה נתן לי את האומץ לעשות שינוי".
בימים אלה היא מקדישה את עיקר משאביה לכתיבת ספר, אותו היא מכנה בינתיים "סיפורים של אהבה". הספר יאגד את כל חוויותיה מהשנים האחרונות ויסביר איך הצליחה לנתב את החוויה הקשה לצמיחה אישית. כדי לאפשר את הוצאתו, מציעה שרון לקהל הרחב להזמין כבר עכשיו עותק מהספר באתר "הדסטארט" למימון המונים.
"אנחנו בדרך להיות משפחת אומנה שוב", היא מגלה בהתרגשות, "אני מאמינה שלקראת סוף החודש כבר נדע מיהו הילד. הפעם זה יהיה ילד ישראלי שככל הנראה יהיה בקשר עם המשפחה שלו".
תשמרי על עצמך יותר? תשדלי להקשר פחות?
"אני שואלת את עצמי הרבה אם אהיה זהירה יותר, אבל אני חושבת שמה שמוליך אותי להביא שוב ילד הביתה, מעבר לסיבות שכבר היו שם קודם, זאת החוויה המדהימה והמרגשת שחוויתי של התאהבות שלך בילד ושל ילד בך. זו זכות מאוד גדולה בהורות של האומנה, כי זו התאהבות שאינה מובנת מאליה. כשאנחנו יולדים ילדים ברור לנו שנאהב אותם ושהם יאהבו אותנו, אבל נתינת האהבה היזומה הזאת העניקה לי את הידיעה שלאהבה יש אנרגיה מצמיחה. להכריז שאני אהיה זהירה יותר זה בדיוק לא לאפשר לעצמי את החסד הזה שאני כמהה אליו. לכן אני אומרת לעצמי שאני פשוט אהיה".
מתגעגעת אליך, ילד שלי: קטע מהספר
"גשם יורד ובחוץ סערה. בסלסלת הכובעים שבכניסה לבית שלנו נמצא עדיין הכובע התכלת שלך, כובע אבירים כזה שעטף את הפנים המתוקות שלך מסביב טוב-טוב. החורף לא עשה לך טוב... העור העדין והרגיש שלך היה מתייבש מאוד, וכל הזמן מרחתי אותך בקרמים ומשחות. כשהגעת הייתה לך ממש קליפה, במקומות מסויימים בגוף פיתחת שריון במקום עור. ככל שהלב התרחב העור התרכך, והשריון נעלם. אבל בחורף, כשהיה קר ויבש, שוב התקשה עורך - וידעתי שחוץ מהקרמים והמשחות אתה צריך הרבה חום ואהבה.
את הכובע התכלת קניתי באיזה יום בשבילך, והוא היה מושלם: כיסה את התלתלים הקטנטנים שלך שהיו מתגלגלים סביב עצמם על ראשך, כיסה היטב את העורף החשוף ונראית כמו אביר קטן העשוי משוקולד מריר 100 אחוז קקאו טהור.
אהבתי להלביש אותך בצבע תכלת. השוקולד שאתה היה קופץ החוצה כמו מפגש בין אדמה טובה ושמיים כחולים, ולכן אהבתי במיוחד את הכובע הזה.
גם אתה אהבת אותו, למרות שבהתחלה פחדת מכובעים. כמו הרבה דברים אחרים שלא הכרת, כובעים הבהילו אותך. אנחנו למדנו שאתה מפחד, למדנו שאינך מכיר, למדנו שאתה צריך להתרגל, למדנו אותך... בהתחלה היית בוכה ומוריד לי את הכובע שלי מהראש, אך לאט-לאט זה עבר ובסוף בעצמך חבשת כובע, במיוחד את כובע האבירים הכחול.
אני מתגעגעת אליך אביר שוקולד שלי... מתגעגעת לטיולים שלנו ביחד, מתגעגעת לצליל הקול שלך שמהדהד ברחבי הבית, מתגעגעת לקריאה אמא בכל בוקר מהמיטה שלך, מתגעגעת לחבוש לך את הכובע הכחול.
חורף וקר, אני מתבוננת מחלון חדרך ורואה את הסביבה משתנה, בניינים חדשים, מנורות רחוב. אני חושבת עליך, איפה אתה ילד שלי? מי מחבק אותך, מי שר לך שירים, מי מורח קרמים ומשחות על עורך הרגיש, מי?"
רוצים להשתתף במימון הספר של שרון?