ילדים למתחילים

בארבע השנים שחלפו מאז שהפכתי לאם הספקתי להיעזר ביועצת הנקה, ייעוץ שינה, חוג ליווי התפתחותי, הרצאה על מעבר למזון מוצק, הרצאה על גמילה מחיתולים ושיחה עם יועצת לגבי גמילה ממוצץ. כל זה בנוסף לקבוצות פייסבוק שאני חברה בהן, לטורים ולספרים שאני קוראת באדיקות (היי עינת נתן) וליכולות הגיגול המרשימות שפיתחתי, שמאפשרות לי להגיע לתשובות שאינן כוללות חשד לסרטן. אין לי ספק, אני כבר אלופה בהורות. כלומר, בגרסת האאוטסורסינג המתייעצת וחסרת הביטחון שלה. לדעתי כולם צריכים לבוא אליי להדרכת הורים שבמסגרתה אני לא עונה על אף שאלה, אבל מפנה למי שיכול לענות עליה. ואז כל אחד גם אומר את השם שלו ומשהו שהוא מרגיש אשמה בגללו שמתחיל באותה אות.

ההורות שלי לא טבעית, לא נינוחה. היא לא שקיעה נעימה לתוך פוך הנוצות שהוא התא המשפחתי. אבל היא גם לא בדיוק שדה הקרב שנהוג להזכיר כיום כדי לתאר הורות מפוכחת שאינה משקרת לעצמה: מדובר יותר בהליכה על חבל, אבל ממש גבוה ודק. מילימטר לפה או לשם ואני צונחת אל מותי, או אל מקבילת הכישלון ההורי המוחלט שלו.

ואני לא לבד. אני חלק מדור של הורים - לא כולם, אבל רבים - שלא סומך על עצמו. שנורא חשוב לו להצליח במשימה הזאת ולא מסוגל לעשות את זה לבד. כולם מתייעצים, כולם מטופלים, כולם שואלים ומהססים ומתלבטים ומתייסרים. וזה מוזר, כי בסך הכל לא מדובר בקונספט חדש: לא יהיה מוגזם להניח שכל בני האדם נולדו, רובם הצליחו להיגמל מחיתול, ואחוז גבוה מהם לא מסתובב בבגרותו עם מוצץ. די הרבה דורות עברו את זה, אז מה קרה? למה אנחנו כבר לא יודעים להיות הורים? מה השתבש בנו? באינסטינקטים שלנו? בעולם?

שיטת מצליח לי

בשנת 2014 יצא הספר "All Joy and No Fun: Why Parents Hate Parenting". המחברת, העיתונאית האמריקאית ג'ניפר סניור, מנסה להבין למה אחרי שמכרו לנו כל השנים שילדים הם שמחה, אנחנו לא מצליחים ליהנות מגידולם. מדובר, אחרי הכל, באנשים שאנחנו אוהבים הכי הרבה בעולם – למה כל כך קשה לנו איתם? האם אנחנו עד כדי כך מפונקים?

התשובה של סניור די מרגיעה: הרבה יותר קשה לנו כי היום באמת הרבה יותר קשה להיות הורים. "ההורים שלנו לא בילו איתנו כל כך הרבה כמו שאנחנו מבלים עם הילדים שלנו", אמרה בראיון. "אמהות בשנות ה-60 בילו פחות זמן במשחק עם הילדים ובהעסקתם, למרות שפחות נשים היו במעגל התעסוקה". לדבריה, המילה "הורה" הפכה לפועל - מ-parent ל-parenting, ממשהו שהיית למשהו שאתה עושה - רק בשנות ה-70.

הדס גרופר, עו"ס קלינית ומדריכת הורים, מוסיפה: "פעם היה קל יותר לגדל ילדים. אנשים עבדו פחות, שילמו פחות כסף על מסגרות חינוכיות, דאגו פחות בגלל מסגרות חברתיות, דאגו פחות בגלל אבחונים. בניגוד להורים שלנו, אנחנו מגדירים את עצמנו היום דרך ההורות שלנו. הורות הפכה להיות קריירה נוספת שבה אני מגשים את עצמי, פריזמה נוספת שדרכה בוחנים אם אנחנו 'מצליחים', וזה מוסיף ללחץ ולהרגשה שאנחנו לא יודעים מה לעשות. ההורים שלנו לא הרגישו באותה מידה שהאופן שבו הם מגדלים את הילדים שלהם מעיד על מי שהם".

אם באמת קשה יותר להיות הורים, זה בין היתר כי ההורות של שנות ה-70 או ה-80 הייתה מקוטלגת כיום כהזנחה. כתבה נהדרת של אלכס מונרו מהגרדיאן, שתורגמה ב"הארץ" לפני כמה שנים, עוקבת אחרי התפתחותה של החרדה ההורית המשתקת. אבל אנחנו לא באמת צריכים את מונרו, אנחנו יכולים פשוט להיזכר בילדות שלנו: היינו חופשיים, הניחו לנו לנפשנו באופנים שהיום לא היינו מעלים בדעתנו. התחושה היא שבעבר הורות טובה דיה הייתה לנעול את ארון חומרי הניקוי, בעוד שהיום עלולים לקרוא לרווחה אם לא אמרת לפחות פעמיים את המילים "ויסות חושי" בשנתו הראשונה של הילד.

ההורות הפכה לתובענית, מפרכת ועמוסת שיפוטיות. את נשפטת אם לא הנקת, אם כן הנקת, אם גמלת או חזרת לעבודה או לקחת מטפלת או הכנסת לפעוטון מוקדם מדי או מאוחר מדי, ועוד לא הגענו בכלל לחיסונים. ובהערת אגב, זה תקף רק לנשים: לגברים יש את המותרות של סטנדרטים סבירים ומטה, לשעשוע הסלחני של "אבא פגום" (לא פלא שקבוצת הפייסבוק הזאת כל כך פופולרית). יריעו להם על כל פעילות הורית כי רוב הסיכויים שזה יותר ממה שאבא שלהם עשה. מצד שני, לפי ג'ניפר סניור יש לפחות דבר אחד שראוי ללמוד מהאבות: להיות קצת יותר סלחניות כלפי עצמנו, קצת פחות להשוות. קצת פחות לשפוט.

החיים שלך בכאפה

כהורים טובים, או לפחות אנשים שמנסים להיות כאלה, אנחנו מאוד מוטרדים מהוול ביינג של הילדים. אנחנו רוצים שהם יהיו מאושרים, כי מה יותר חשוב מזה? וזה נהדר, אבל זה מרכיב מרכזי במה שהופך את ההורות לתובענית: אנחנו מודאגים מכל תגובה שלנו לילדים. כל אובדן שליטה רגעי שהוציא מאיתנו איזו צרחה לא פוטוגנית מייסר אותנו ימים אחר כך.

לא תמיד זה היה ככה. סביר להניח שההורים שלכם חטפו איזו מכה פה ושם; אין צורך ללכת לדימויי חגורה, אבל איזה פליק ליישר אותם. עם יד על הלב, מי לא הרגיש פעם או פעמיים או שש שבא לו להעיף כאפה לילד שלו? אבל אנחנו בחיים לא ניתן כאפה. הכאפה אינה מקובלת יותר, מוסד הכאפה מת והשאיר אותנו עם "זה לא נעים לי", "אתה לא תקבל ממתק היום" ו"אני שולחת אותך לדקת חשיבה בחדר". וזה לא קל, כי לעתים האינסטינקט האנושי כולל כאפה. אנחנו מתעלמים ממנו כמו שאנחנו מתעלמים מהרבה אינסטינקטים אנושיים דוחים אחרים, אבל לא תמיד יודעים במה להחליף אותו. בשביל זה, בין היתר, אנחנו הולכים לייעוץ, לא? כדי להבין איך מסתדרים בעולם ללא כאפה?

זה רק קצה הקרחון, כי הרי לא להרביץ זה הבסיס. דרישת הסף שמעליה נערמו עוד המון אחרות. לא לצעוק, לא לבייש, לא למגדר, לא לוותר אבל גם לא ללחוץ, להגיד להם שהם יפים, אבל רק באותה תדירות שאנחנו אומרים להם שהם חכמים. לא ליצור בעיית דימוי גוף, אבל כן לשמור על אורח חיים בריא. אלו המון דילמות חדשות שלא היו פעם, כי פעם אמרו דברים כמו "תפסיקי לאכול יא שמנה" או "די לבכות כמו הומו" תוך כדי שאיפרו להם על הראש בזמן ארוחת הבוקר.

עוד מרכיב שהתפרק לנו הוא מוסד החמולה. פעם גרנו ליד ההורים וליד סבתא, כך שתמיד היה מי שיחזיק את הילד, מי שייעץ להורים, מי שירגיע, מי שכבר עבר את כל זה ויודע שזה שטויות. מבחינה אישית זה אולי לא תמיד נוח, אבל בכל הנוגע לילדים? זה בדיוק מה שצריך. מי שמקים משפחה מגלה מהר מאוד שאין דבר נכון יותר מ"It takes a village", צריך כפר שלם כדי לגדל ילד. אבל אין לנו כפר ויש לנו משרה מלאה. פלא שאנחנו קורסים?

הורה טוב, הורה לחיים

אם ההורות הפכה ממשהו שקורה לך למשהו שאתה עושה, אם אתה לא parent אלא עוסק ב-parenting, אז ברור שאתה צריך להיות טוב בזה. וכדי להיות טובים, כולם הולכים ללמוד את זה. ואז, כשהם מרגישים שהם כבר התמקצעו, הם הולכים ללמד אנשים אחרים איך לעשות את זה.

עדנה דולב, יועצת זוגית, מדריכה ומנחה בכירה במכון אדלר, מספרת שאחוז הנרשמים להדרכות הורים ולקורס מדריכי הורים הולך וגדל. ממכון אדלר נמסרו גם מספרים: יש כיום יותר מ-5,000 מנחי הורים בישראל וקיים גידול שנתי קבוע של 12% בכמות האנשים שמגיעים ללמוד הנחיית הורים. "לפני 30 שנה, מי שמע על ללכת ללמוד להיות הורה?", אומרת דולב. "היום כל אחד כבר אומר לי שהיה בהרצאה או בקורס. כמעט כולם היו בקבוצת הורים או בהדרכה פרטנית. לכולנו יש המון עבודה כי היום הורים לא יודעים להתמודד, והם מבינים שזאת אחריות נורא כבדה".

דולב מציעה סיבה נוספת לכך שכיום קשה יותר לגדל ילדים: "אנחנו מנסים לגדל את הילדים שלנו הפוך מאיך שגידלו אותנו", היא מסבירה. "לא פינקו אותנו, אז אנחנו מפנקים את הילדים. לא הרעיפו עלינו חום, אז אנחנו נותנים אהבה ומחבקים. לקחנו את זה לקיצוניות השנייה, ואפשר לקוות שהדור הבא יהיה מאוזן יותר, כי זה הוביל לכך שאין יותר סמכות. לילד יש סיי, לימדו אותו שהוא כל-יכול ושהמשפחה איתו. זה טוב, אבל איך נשתלט על הילד? גיל ההתבגרות של היום הוא על גבול האסון במובן של סמים, אלכוהול, הסתכנויות. איך אנחנו שמים את הגבולות ועדיין נשארים ביחסים טובים?".

אז אנחנו בעצם ריאקציה להורים שלנו.
"פעם אמא שלי אמרה לי שאני מחבקת ומנשקת יותר מדי את הילדים. אמרתי לה, 'למה לא, זאת אמונה תפלה?'. היא ענתה: 'לא יודעת, זה מה שאמא שלי אמרה לי'. מדור לדור עבר המסר שלא צריך לתת לילד לעוף על עצמו. ואנחנו עושים להפך, אומרים שהוא יחיד ומיוחד, ולפעמים שוכחים להגיד 'אתה יחיד ומיוחד, אבל יש לך חובות'".

את חושבת שאיבדנו קצת את האינסטינקטים בגידול ילדים?
"האינסטינקט תמיד קיים, אבל ההורים של היום הולכים לאיבוד, מגששים באפלה. כדאי להתקרב לילד יותר מדי או לא? כדאי שהם ישתפו אותנו בהכל או לא? אנחנו רוצים שהם ישתפו אותנו בהכל, אבל אז כמעט מתעלפים ממה שהם מביאים לפתחנו. הורים לא יודעים מה לעשות ומפחדים לקלקל את היחסים עם הילד. יש המון כוונות טובות, אבל ההורים לא מוצאים את הדרך שפעם הייתה נורא ברורה וסלולה".

טו מאץ' אינפורמיישן

דולב מזכירה אלמנט חדש אחר בגידול הילדים: הטכנולוגיה. "פעם ההורים היו מחליטים הכל. היום יש לילד טכנולוגיה שנותנת לו גישה לעולם ידע גדול משלי, אז איך אני אייעץ לו? יש כאן היפוך תפקידים. הילדים מוצאים מענה להכל. השיחה על המחזור הראשונה היא כבר לא עם אמא, יש להם את כל המידע".

עושר המידע נגיש לא רק לילדים אלא גם להורים צעירים, מה שתורם לבלבול. "להורים שלנו היו שני ספרים ואחות טיפת חלב", אומרת הדס גרופר. "לנו יש המון מקורות מידע שהם לפעמים סותרים: קבוצות פייסבוק, פורומים, רופא הילדים שיש לו דקה לראות אותנו, ההורים שלנו, החברות שלנו. העובדה שיש כל כך הרבה מידע וכל כך הרבה דעות - לפעמים לגבי דברים שאמורים להיות די ברורים, כמו חיסונים - מאוד מקשה על ההרגשה שאתה יודע מה לבחור עבור הילד שלך".

לפי גרופר אנחנו סומכים הרבה פחות על האינסטינקטים שלנו, ובכלל על עצמנו. "אנחנו נוטים לחפש נישה שאנחנו מסכימים איתה ואז להתבצר בה בכל הכוח. הכי קל לראות את זה בנושא השינה של ילדים: יש גישות שונות לעניין, ובמקום להגיד 'אני אקח קצת מפה וקצת מפה ואבחר את מה שהכי נכון לילד שלי כי אני מכיר אותו', אנחנו נכנסים לפינות של 'רק ככה צריך לגדל ילדים ומי שפועל אחרת טועה באופן מוחלט ואפילו עושה טראומה לילד שלו'".

לא פלא שההורות לא מהנה יותר. איך אתה יכול ליהנות אם כובד העולם כולו רובץ על כתפיך, אם אתה בלחץ, אם אתה בטוח שהזקת לילד שלך לצמיתות כי הורדת לו מוקדם מדי את החיתול בלילה? כל דבר קטן מתפרש כטעות שעלולה לחרוץ את גורלו ולהפוך אותו לאדם אומלל שיאשים אותך על ספת הפסיכולוג. "אנחנו הרבה פחות מחוברים לעובדה שהורות היא תהליך למידה משותף וככזה יש בו טעויות, אבל גם הרבה הנאה", מסכמת גרופר. "אף אחד לא נכנס אף פעם לקליניקה שלי ואמר: 'אני רוצה יותר ליהנות מההורות שלי ולהרגיש את עצמי יותר טוב בתוכה'. זה לא המסר שאנחנו מקבלים. אנחנו מרגישים שהורות היא משהו שצריך לעשות בצורה טובה ובלי טעויות".

דור שלם דורש כיוון  

הנוכחות בקורס הדרכת ההורים באדלר הטרוגנית למדי. רוב נשי, כמה גברים, לא לכולם יש ילדים, רבים מהם אנשי חינוך. כנראה שלכולם תהיה עבודה. אחרי הכל, אנחנו לא חיים במדינה אירופית שבה איש לא ירים גבה אם לא תעשה ילדים (או אם, חלילה, תסתפק רק באחד). הלחץ להביא ילדים גורם גם לישראלים שלא ממש מעוניינים להתרבות להביא את השניים וחצי, כמקובל. ובהנחה שרובנו לא נוקף בצי מטפלות ונהגים, זה לא הולך להפוך לקל יותר.

יכול להיות שאם באמת היה דגש גדול יותר על הנאה - לא כסיסמה ריקה, אלא על איך באמת נהנים יותר עם הילדים - הכל היה קצת יותר פשוט. אפילו פסח ואוגוסט. כי ליהנות עם הילדים שלנו זה יותר חשוב מגמילה או שינה, אז שמישהו ידריך אותנו גם בזה. ייעוץ הורי זה דבר מעולה שנותן לנו תחושת ביטחון ושליטה על הסיטואציה, אבל צריך למצוא את נקודת האמצע, את האיזון בין הפרטה מוחלטת של ההורות שלנו, לבין תחושת המסוגלות הפנימית שלנו בלי קשר לגורמים חיצוניים.

ככל הנראה אין הוראות ברורות לגידול ילדים. יש טיפים ושיטות ועצות כי כל הילדים דומים (למרות שאנחנו מוכרים להם שהם יחידים ומיוחדים), ועדיין, אנחנו לא מפספסים איזה מנגנון אחיד. אין כזה, אבל חוסר הביטחון שלנו נובע לפעמים גם מהתחושה שיש. שפספסנו משהו שברור לכולם. זה מעגל שמזין את עצמו – ככל שהתחום מתפתח וכולם הולכים כל הזמן להרצאות וליועצים, נוצרת התחושה שיש מה ללמוד, אז גם לנו כדאי. הרי בלי כל אלו אין לנו כלים להתמודד עם הילדים שלנו. אז אנחנו הולכים לעוד ועוד הרצאות וסדנאות ויועצים, חלק עוזרים לנו וחלק סתם אומרים את המובן מאליו. הכל בשביל ההבטחה העמומה לחוברת הפעלה שלא באמת קיימת.

גם העלייה בגיל הילודה לא עוזרת לביטחון העצמי. בני 22 שעושים ילדים הם לא בני 30 שמביאים ילד ראשון; ככל שאתה מתבגר אתה פחות זחוח, כבר התנגשת חזיתית עם מורכבותו של העולם. בשנות ה-20 המוקדמות שלך אתה חושב שאתה יודע הכל, בגיל 30 אתה כבר מבין שאתה לא יודע כלום. ניסיון החיים עובד, במקרה הזה, לרעתנו.

אם נתרחק קצת ונביט בכל מלמעלה, אולי תחושת חוסר האונים בהורות היא סימפטום לחוסר אונים דורי כללי, בקיום עצמו. הרי ההורות היא לא הדבר היחיד שאנחנו נאבקים איתו: החיים, באופן כללי, נדמים כאתגר גדול יותר. מעבר לשלל יועצי ההורות שאנחנו פוקדים, אנחנו משלמים גם לפסיכולוגים, מדקרים ומטפלים בשלל שיטות. אנחנו בעידן הסדנאות, הקואוצ'רים, ההדרכות. אנחנו מתבוננים פנימה וחוזרים עם ספקות. אנחנו רוצים להבין דברים ושמישהו יגיד לנו מה לעשות. לפעמים נדמה שאנחנו דור שברירי ורופף עד כדי כך שאנחנו תמיד במרחק חבטות רגשיות ספורות מלהצטרף לכת. אז כן, תנו לנו את כל היועצים שיש, ניקח.

בגלל שאנחנו בסך הכל גם אנשים חיוביים, חשוב לזכור שיש גם אלמנטים יפים בחוסר הביטחון המשתק והמצמית הזה. אנחנו לא מסתפקים בלחיות; אנחנו רוצים גם אושר ומימוש. אנחנו לא מסתפקים בללדת ילדים; אנחנו רוצים להיות מעולים בזה, לגדל ילדים שמחים שיהפכו לאנשים טובים ומועילים ולא מפלצות. אנחנו רוצים להיות הגרסאות הכי טובות של עצמנו כהורים וכבני אדם, וזה הגיוני לקבל עזרה בדרך לשם. זה לא אומר שאנחנו דור מפונק וגרוע, אלא שאכפת לנו. אנחנו הדור שקצת יותר קשה לו, וזה בסדר שקשה. זה בדרך כלל מה שמרגישים כשמנסים להיות טובים יותר במשהו.