דצמבר 2011, גואה
ארזנו את הבוטנים שלנו בחליפות פליז, תכלת וכחול (אמא לא אוהבת ורוד). לקחנו מינימום בגדים, מקסימום תרופות נגד שלשולים ומונית אחת לטרמינל.
ההרגשה היתה עילאית. אני בכלל הייתי ברקיע השביעי כמו שרק אליס אחרי הכדור הנכון יכולה. הודו! בפעם השלישית! כל כך אהבתי את המשפחה שלי שלוקחת אותי לשם, שוב. הבוטנים בגוונים של כחול תרגלו הליכה לשער D, ואני שחררתי לעולם את אחד הסטטוסים השמחים שידע הפייסבוק: at ben gurion airport - בדרך לארץ הפלאות J.
אחרי מסע מפרך עד מזעזע של טיסה, ועוד טיסה, מונית, ריקשה ורגל, הגענו לבקתה הכי. יפה. בעולם. הכי קרוב למסעדה, הכי קרוב לים, הכי קרוב לגן עדן. לקח לנו שבוע להתרגל ולתרגל את הילדים לשגרה החדשה ואז, או אז התחלנו באמת ליהנות. מובן שהיו רגעים קשים, כמו אלה שיש בבית, כמו אלה שיש רק בהודו.
_c.jpg)
לא היה לה מושג מה שהיא אמרה לי אז. גם לא לי.
חזרנו מהודו באמצע דצמבר, לארבעה חודשים אחרונים טרם הגילוי הסופי. ארבעה חודשים בלבד הפרידו בין השיבה מהודו לגלות הלא מתוכננת, ארבעה חודשים בין גן העדן לגיהנום. מה באמת קרה בזמן הזה? היכן הוא הסתתר הטריגר המקולל בכרונולגיה של גילוי בהחלט לא ידוע מראש, ודלקות העיניים האלה שפקדו אותנו בזה אחר זו, האם הן היו תופעת לוואי של העיוורון הכללי למציאות הגדלה מיום ליום בבטנה של תמרה? כשנגמר גן העדן ההודי הפסקתי לכתוב, המשכתי כשהגיהנום החל.
מאי 2012, ניו יורק (מתוך הספר 'צירים של זמן')
התמקמנו בחדר מעופש בבית מלון, חשוך חלונות וקטן מדי לשישה שהיינו. למרות המיטה המתקפלת של סבתא שושנה, אנחנו עוברים מצד אחד לצד השני של החדר בדילוגים על המזוודות שמכסות את הרצפה ואת שתי המיטות המחוברות. את עדיין לא מוכנה לצאת מהסלקל שלך. ספירת הדם שלך הופכת מסוכנת וטעונת אשפוז.
למחרת הנחיתה השארנו שני בנים וסבתא אצל פאני, ישראלית שגרה מרחק הליכה מאיתנו, שהציעה לעזור. לפאני יש ילדים קטנים, צעצועים באנגלית, ובעיקר סבר פנים רגועות לילדיי המבוהלים וחסרי המנוחה. אותך לקחנו איתנו, לפגישה הגורלית בבית החולים 'קולומביה', עם ד"ר אימונד (המנתח), ד"ר ימשימה (האונקולוג), עוד כמה רופאים מומחים ואסתר שוורץ מעמותת 'חי לייף ליין', שאני לא רוצה לחשוב על הפגישה הזאת בלעדיה. הסיטי שלך כבר על המסך. התיישבנו מול צוות הרופאים והשמים נפלו שנית. ד"ר אימונד הסתכל לנו בעיניים, נבוך אך כן להחריד, ואמר לנו שהוא טעה שהזמין אותנו לכאן. שאין זה נכון ואפילו מסוכן לנתח אותך לפני טיפולים
קמנו באמצע הלילה אחוזי אימה וג'ט-לג, עם שלושה ילדים וסבתא אחת. יצאנו מהחדר הקטן והדחוס אל החושך, לחפש בית קפה פתוח. לא ידענו אם לחזור, להישאר, להתפצל, להשתולל, מה לעזאזל אנחנו עושים עכשיו? חמישה ימים ולילות הזויים עברו עלינו בחדר ללא חלונות שהחל סוגר עלינו כל תקווה וניסיון של אור לחדור אליו מבחוץ.
את הריקשות בהודו מלפני כמה חודשים החליפו מוניות צהובות, ובמקום פרות קדושות באמצע הכביש, סנאים שופעי זנב מגיחים מכל עבר בשבילי הסנטרל פארק. באותה מזוודה ממש שאיתה נסענו לגואה, שוב ארזנו תרופות, הפעם לא נגד שלשולים. אותה המזוודה ממש, אני בוהה בה ולא מאמינה, איך קרה שהיא מכילה פי שלוש תרופות, ואין בה אפילו לא בגד ים אחד?
למה? אף אחד כבר לא שואל
היום, שנתיים אחרי, תמרה שלי בריאה. חמסה שום בצל בריאה, ואני עודני, ללא התשובה, ללא הטריגר ממנו הכל התחיל. בטיפולי IVF שהסתבכו לגירוי יתר שחלתי? בדילול משלישייה לתאומים בשבוע האחד עשר? בחיסון נגד צהבת שהקדמנו לקראת הנסיעה להודו בחמישה חודשים? בהודו?
זו היתה פנטזיה. פנטזיה שהעזנו להגשים, למרות כל התגובות, הדעות הקדומות, הבורות ובעיקר הפחד של הסביבה. איך אתם לוקחים ילדים קטנים להודו? ומה עם חיסונים? ומה עם תאונות? ומה עם פיגועים? ומה עם שלשולים?
בטח שלא הודו הביאה את הסרטן, אבל בינתיים היה זה הפחד שאפשרנו לו לחלחל מכל עבר, ולהתמקם לנו בתאים הבריאים של הפנטזיה. בלב ידענו שזו ארץ הפלאות, שם הכרנו לראשונה, שם חגגנו יום נישואין ראשון ולשם חלמנו להגיע עם שלושה גוזלים לחופשה משפחתית. בכל זאת הרשינו לחרדות ולפחד להתגנב, ולגנוב לנו את הידיעה ששום דבר רע לא יקרה לנו שם, בגואה, ונתנו חיסון נגד צהבת כחמישה חודשים מוקדם יותר לזוג תאומים בריאים בני שנה וחודש. מהפחד הזה שמשהו נורא יקרה לנו, והנה, הנורא מכל אכן קרה.
אף אחד לא יודע למה תמרה חלתה בסרטן, האמת היא שגם אף אחד לא שואל. אין לזה תשובה וגם לא אינטרס כלכלי.
נובמבר 2014, מרפאת למטייל
שנתיים אחרי, אנחנו מתיישבים חמשתנו מול הרופא ב'למטייל' שבדיזינגוף סנטר. 'כן, לאן טסים?', הוא שואל. 'עוד לא החלטנו...', אנחנו משיבים לו כמעט ביחד, ואז תוקפים אותו בשאלות על אזורים מוכי צהבת, חיסונים, וחיסונים נגד צהבת. הרופא קצת מצהיב ונראה מבולבל, ואנחנו נאלצים לשתף אותו בסיפור המלא. הוא מצטרף לדיעה הרווחת שאין קשר מוכח בין החיסון נגד צהבת לסרטן, ושעדיין, הרפואה לא הוכיחה הכל. אנחנו מהנהנים למה ששמענו כבר עשרות פעמים ועדיין נראה היה שהיינו צריכים לשמוע שוב, כדי להחליט.
לא יודעת אם יש קשר בין מחלות עם שם של חיה ובין מחלות עם שם של צבע, לא יודעת אם היה מוטב שהיינו הולכם לפסיכולוג במקום לרופא כללי, אבל גם השנה כנראה, לא ניסע להודו. יצאנו מהמרפאה, חלפנו על פני ה'למטייל' והתקדמנו לעבר המגלשה של הפיל. הילדים היו מאושרים, אנחנו הרגשנו הקלה עצומה, וכאילו נזכרנו, שאין. אבל אין כמו בבית בעולם.
קרן שטטר היא אדריכלית ומחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו היא תורמת לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר אפשר למצוא מאמרים נוספים, רשימות וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.