גזר הדין שהוטל על אינה סקיבנקו, שהורשעה בהרג של יסמין וינטה בגן הילדים "מאשה והדב", בפתח תקווה, לא מנחם את אמה של יסמין, דורינה.
"העונש של 17 שנים בפנים לא יחזיר לי את הילדה שלי אבל אני שמחה שהיא מורחקת מהחברה לתקופה הזאת ושלא אצטרך לראות אותה. היא מפלצת ומקומה בכלא. לעולם לא אסלח לה. מי שיראה את הסרטונים יראה שהיא רצתה לחנוק את התינוקת. מגיע לה מאסר עולם שלא תצא מהכלא בחיים ותסבול כמו שאנחנו סובלים".
דורינה משוכנעת שסקיבנקו צריכה הייתה להיות מואשמת ברצח. "המפלצת שכבה על התינוקת המפרפרת שלי שניסתה להיחלץ בכוונה כדי שתפסיק לזוז. זה ברור שכל מי שעושה את זה רוצה להורג את התינוקת. בשבילי היא רוצחת ותישאר רוצחת כל החיים. אינה בת 24 ואני מקווה שהיא לא תזכה לשחרור מוקדם. היא לא זכאית לחיים טובים ואני מקווה שגם בבית הכלא לא יהיה לה טוב. אני רוצה שהיא תסבול שם".
את כועסת על עצמך?
"אני מסרתי את הילדה שלי לטיפול של הגננות האלה. האמנתי בהן. הן בגדו בי. המדינה צריכה לדאוג שגננות יאהבו ילדים ויעברו בחינות וקורסים והשתלמויות והסתכלות פסיכולוגית שהן כשירות לטפל בילדים ולא סדיסטיות. בגיל שנה אי אפשר לדעת אם התינוק בוכה כי מתעללים בו או אם הוא בוכה בגלל סיבה אחרת. אם הייתי יודעת הייתי כמובן מוציאה את יסמין מהגן. אבל הן עשו את עצמן כל כך חמודות כדי לקחת כסף".
אחרי הטראומה הקשה שחוותה, לדורינה ברור מה הפתרון שצריכה לאמץ המערכת כולה. "המדינה צריכה לקבוע שלא יהיה שום גן בלי מצלמות שאפשר יהיה לעקוב בזמן אמת אחרי מה שקורה בגן. רק ככה אפשר למנוע התעללות בגנים. כולם אומרים לי לא להאשים את עצמי. אבל התמונה שלי בטלפון היא התמונה של יסמין. כל יום אני רואה את התמונה של יסמין ואני מאשימה את עצמי כי אני שמתי את יסמין שם בגן. לא היה לה טוב שם".
דורינה נשברת, בוכה ומתייפחת. "כשאני פותחת את הפלאפון קשה לי. אני לא יודעת מתי יהיה לי קל. אין לי משפחה, אין לי גבר טוב שיתמוך בי. כל יום אמרתי זו אשמתי, אבל אם זה קרה לפחות אני גאה ביסמין. אחרי מותה היא עשתה הרבה דברים טובים. בזכות יסמין התחילו לשים מצלמה, אולי בזכותה הפסיקו התעללות. היא הלכה אבל היא עשתה משהו גדול במותה. אני מקווה שהיא גאה בי. בהתחלה סגרו את הגן רק ליום אחד וחשבו לפתוח מחדש. הם חשבו שהיא כמו בובה, לא נורא, נחליף בילדה אחרת".
את חושבת על ילדים נוספים?
"אני רוצה עוד ילד אני צעירה בת 26. אבא של יסמין ואני לא ביחד, אנחנו גרים יחד, ואנחנו חברים טובים, אנחנו צריכים להיות חברים טובים. אני מקווה שתהיה לי בת, וכל האהבה שלא הצלחתי לתת ליסמין אתן. אני לא יודעת מה יקרה בעתיד. אני מקווה שתהיה גם לוולדימיר התחלה טובה, גם הוא צריך להמשיך את החיים. בכל מקרה, אף פעם לא אשכח את יסמין ותמיד כל החיים אדבר עליה בגאווה, היא התינוקת שלי".
דורינה, מבקשת להישאר ולגור כאן בישראל והגישה בקשת אשרה דרך עורך דינה, יעקב שקלאר. "אנחנו רוצים להישאר בישראל. זאת מדינה נהדרת. קיבלו אותנו יפה. אנשים טובים עוזרים מחייכים ומחבקים. יש לנו תחושת הזדהות עם ישראל ועם האנשים. אנחנו מרגישים כבר חלק מהמדינה. יש פה סדר. יש פה הגיון. אפשר לבנות כאן חיים בצורה מכובדת ואנחנו מודים לכל האנשים הנפלאים שעזרו לנו.
דורינה וולדימיר הגישו באמצעות עו"ד שקלאר בקשה להישאר בארץ עוד שנה אחת לפחות. "היו לנו המון הוצאות והמון נזקים ואנחנו מנסים לחזור לחיים וזה לא פשוט. כמוכן יש לנו תביעה נגד הגן ואנחנו מקווים שהשופט יעניש את בעלי הגן ויגרום להם לשלם על הדברים הנוראים שעשו. אני רוצה להיות בארץ. יש כאן אנשים טובים, תמכו בי, למרות שהם לא מכירים אותי. כאן זו ארץ יפה, פה עדיף. אני רוצה לעבוד. אני לא אעשה דבר רע לאיש. התאהבתי באנשים. אני רוצה ללמוד עברית. אם יתנו לי אישור, אני אעריך את זה בכל ליבי. אני מקווה שיעשו לי משהו קטן וטוב בשבילי".