שני ילדים בפסים מציירים במכחול על קיר (צילום: tomhoryn, Istock)
אבל למה דווקא על הקיר? כנראה שיש סיבה|צילום: tomhoryn, Istock

לפעמים אפשר להביט בילדים ובהתנהגות שלהם, ולהישבע שבעצם מדובר בחבורה של שיכורים מיניאטוריים. בדיוק כמו מי ששתה בקבוק וודקה אחד יותר מדי, הם צוחקים ללא סיבה, מרביצים בלי התראה מוקדמת, פורצים בבכי ספונטני, מתפשטים ומשתטחים באמצע הרחוב. המבוגר הנבון והפיכח ימצא את עצמו לא פעם ולא פעמיים מגרד את ראשו בבלבול ושואל: מה לעזאזל עובר להם בראש? למעשה, לרב ההתנהגויות האקסצנטריות האלה יש סיבה ומטרה ביולוגית והתפתחותית, וכשמבינים אותה קל יותר להצטרף לשכרון החושים.

"היום אנחנו מגדלים ילדים עם כפית של כסף, ומונעים מתינוקות התנסות חושית עם מרקמים כמו דשא, חול ורצפה", מסבירה ענת ליכטר, מלווה הריון, לידה והורים. "בכך אנו מונעים מהם חוויות חושיות חשובות שמאוחר יותר ינסו להשלים בעצמם. ילד, על מנת להתפתח, מוכרח להשתמש בכל החושים. לא יספיק לו שיראו לו בננה על מנת להבין במה מדובר. הוא ירצה גם לטעום, להריח, לחוש ולבדוק אם היא משמיעה קול.

"אנו חיים במציאות שמנסה לא לחשוף את הילדים ללכלוך, ואז יש להם חסך עצום בזה, ולא פלא שאחר כך הם רק מחפשים להתמרח ולהתפלש. ההתפלשות עוזרת לגוף להבין איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. מודעות הגוף של הילדים היום לקויה, ויש המון ילדים שלא יודעים את הגבולות שלהם. צריך לתת להם לחוות, ולהתחיל כמה שיותר מוקדם. צריך לחשוף לכמה שיותר טעמים, ריחות ומרקמים, גם כאלה שאינם נעימים. ילד צריך להבין גם מה לא נעים לו".

ריכזנו מספר התנהגויות משונות כאלה, שנהוגות בכל בית שני, והבהרנו את ההיגיון שעומד מאחוריהן:

1. צופים באותו סרט עשרות פעמים

ההתנהגות: ילדים מסוגלים לראות את אותו הסרטון מאות פעמים. לפעמים אפילו יהיה חלק אחד מסויים וקצרצר, אותו הם יבקשו להעביר לאחור ולחזור ולראות שוב ושוב. את ההורים זה עשוי להטריף, כשהספרים כבר מתפוררים בין הידיים מרוב שימוש, ואותו שיר מתנגן ברצף עשרות פעמים, אבל הילד לא משאיר מקום להתערבות.

הסיבה: לילדים יש שני קצוות. קצה אחד יחפש כל הזמן את החדש, והשני ימשוך אל המוכר. הצורך בנחמה מתוכן מוכר הוא גדול, והעובדה שהילד יודע איך יסתיים הסרט ומהו כל חרוז בספר נותנת לו תחושת ביטחון.

2. אוהבים להתלכלך

ההתנהגות: לאימתם של הורים בכל העולם, ילדים מתים על בוץ וטינופת. הם פשוט נמשכים לכל דבר מכתים ודביק, ויצליחו להכניס את הזוהמה לכל פינה בגוף. כשהם רואים שלולית בוץ, הסיכוי שיעקפו אותה קטן מזה שיקפצו לתוכה בפלאץ' גדול, רטוב ומלכלך.

הסיבה: מדובר, כאמור, בחוויה חושית חשובה. הילדים מתנסים בהתנהגות של חומר, בטקסטורות שונות, במגע, ובעצם חוקרים את העולם. כאשר קופצים לשלולית יש תחושת סיפוק עצומה של סיבה ותוצאה: הקפיצה מייצרת רעש, נתז ורגליים רטובות. הילד חש שהוא משפיע על סביבתו. במקום להתנגד לזה כדאי לתת לילדים לשחק כמה שיותר בארגזי חול, צבעי ידיים, בשלוליות וגם לפסל בפירה ובג'לי שלהם.

3. מציירים על קירות

ההתנהגות: בעבור מרבית הילדים, קיר לבן הוא קנבס יפהפה שפשוט מחכה להיצבע בקשקושים שלהם, ובאמת, אחרי שהילדים מגלים את הקיר - הנייר שהנחתם לפניהם נראה פתאום הרבה פחות מגניב. גם מקררים, רצפות ודלתות של ארונות אינם מחוץ לתחום של האומן הנמוך.

הסיבה: ילדים נהנים לצייר בגדול ולהשאיר את חותמם על סביבתם פשוט כי הם יכולים. הציור עצמו מפתח, והילדים לומדים הרבה מציור בסקאלה שונה. בכל מקרה, סביר שמה שלא תעשו, העניין לא יפסק עד שיצא להם מהסיסטם, ובינתיים אפשר לנקוט בכמה פתרונות שונים: להגדיר חלק בקיר המוקדש לציורים, לרכוש צבעים שנשטפים, או לפרוס מפת שולחן פלסטית על הרצפה ולתת להם לצייר עליה עם טושים רחיצים, במיוחד עבור הקשקוש בגדול.

4. מעדיפים לשחק עם האריזה מאשר עם המתנה

ההתנהגות: למרות שאתם חונכתם לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, פעמים רבות האריזה של המתנה תהיה הרבה יותר מסעירה עבור הילד מאשר הצעצוע עצמו, בעיקר אם מדובר בקרטון גדול שאפשר להיכנס לתוכו. ילדים רבים יתעלמו מהמתנה עצמה ויעוטו על הקופסה.

הסיבה: ילדים אוהבים ליצור לעצמם עולם מצומצם שעוטף אותם, בו הם מרגישים בטוחים. מבחינה התפתחותית, הקופסה עוזרת לילדים להתמודד עם הפחד שלהם ללכת לאיבוד. הם אוהבים 'להיעלם' בתוכה ואז להימצא שוב ושוב. מומלץ לשחק עם הילדים כך, וכשהם מכונסים בקופסה לחפש אותם בכל הבית. הילדים יפתחו בצורה זו יכולות שיובילו לבסוף לחשיבה אבסטרקטית.

5. רוצים להסתובב עירומים

ההתנהגות: יש המון ילדים שיודעים להתפשט במהירות של חשפנית צמרת, ויעדיפו תמיד להיות עירומים מאשר לבושים. למרות העכבות שיש להורים מסויימים מול הנושא, ועל אף שההתפשטויות הפומביות האלה עשויות להביך את המבוגרים, יש ילדים שכמעט בלתי אפשרי להשאיר אותם לבושים.

הסיבה: עירום הוא דבר טבעי ונעים, והמומחים מסכימים שחבל לתלות את עכבות המבוגרים על תמימות הילדים, וכדאי לתת להם ליהנות מגופם. עירום הוא גם צורה שבה הילדים מראים עצמאות על גופם. כתינוקות הם היו עטופים ומחותלים, ועם הגדילה הם מגלים את היכולת לפשוט ולגלות את מה שיש מתחת. מומלץ, כל עוד הסביבה בטוחה ומזג האויר מתאים, לאפשר להם להסתובב עם הטוסיק בחוץ.

6. זורקים חפצים לאסלה

ההתנהגות: השירותים הם אירוע מרשים עבור ילדים קטנים. הם מסקרנים, משמיעים רעשים, אפשר להשליך לתוכם דברים שיעלמו בפנים. מיותר לציין ששירותים שנסתמו על ידי מברשת שיניים וצרור מפתחות שהילד זרק לתוכם הם עניין שבשגרה בסדר יומם של אינסטלטורים רבים.

הסיבה: אנו מצפים שהילדים שלנו ייפרדו מהקקי והפיפי שלהם ויתנו להם להיעלם בתוך השירותים. אבל לפני שיסכימו לעשות את זה, רובם מעדיפים לבדוק מה מכשיר הקסם יודע לעשות לחפצים אחרים. רצוי, לפיכך, לקנות נעילת-ילדים לאסלה, ולהעלים בביוב יחד חתיכות נייר טואלט.

ילדה קופצת על המיטה (צילום: woogies1, Istock)
תודו שגם כשאתם הייתם ילדים אהבתם לקפוץ על המיטה|צילום: woogies1, Istock

7. יוצאים למסע קמיקזה ברחבי הבית

ההתנהגות: יש ילדים שמקצרים באופן שיטתי את חיי ההורים שלהם בכך שהם דואגים להעביר אותם לפחות עשרה התקפי לב ביום כשהם מטפסים על הארון הכי גבוה במטבח, משתלשלים מהמנורה ומזנקים מרהיט לרהיט. לפעמים הם נחבלים ולפעמים לא, אבל אפשר להיות בטוחים שברגע שאמא ואבא יסובבו לרגע את הראש על מנת לענות לטלפון, יצא הפעלולן לפעולה מסוכנת.

הסיבה: ילדים חוקרים את יכולותיהם, ועל מנת להבין את גבולות היכולת יש להעמיד אותם למבחן. הם גאים כשהצליחו לעשות דבר מה שעוד לא נעשה, ואז ממשיכים הלאה. גבוה יותר, מפחיד יותר, מסוכן יותר. למרבה התסכול, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה לשמור עליהם, לא להוריד מהם העיניים, ולא להפריע, כך שלא יאבדו ביטחון וילמדו.

8. מספרים בדיחות פיפי-קקי

ההתנהגות: יש גיל שבו כל הילדים הקטנים הופכים לקומיקאים, ולא מפסיקים לספר בדיחות. נושא הבדיחות כולן: קקי, פיפי, פלוצים, גרעפסים, טוסיקים וקללות. הורים רבים מעקמים את אפם לעומת ההומור הנמוך, וחלק ממש מתביישים כשהילד מנסה להצחיק את החברים ובני המשפחה.

הסיבה: הילדים קולטים מהר את הקודים החברתיים של המבוגרים ומבינים את האפקט שיש לדברים האלה. הם נהנים נורא להפר את הנימוס, לראות את ההשפעה, ולומדים בדרך על מה מצחיק ולא מצחיק. אם ההורה חש שהילד מגזים, כדאי שיקח אותו באופן רגוע הצידה ויסביר לו שההתנהגות שלו לא נעימה, אבל בעיקר– אם העניין מפריע להורה – אסור לו בשום אופן לצחקק או אפילו לחייך מהבדיחה, כי בכך הוא יבלבל את הילד וישיג את התוצאה ההפוכה.

>> למדתם משהו? שתפו את החברים בפייסבוק

>> גיל שנתיים הנורא: "יש לי מטורפת בבית"; טור אישי