חריג? איכותי התכוונתם
כשאני מעלה את הבעיה בפני הורים לילדים רגילים, הם לא מבינים אותי, הם צוחקים עליי ואומרים שהכל אצלי בראש. אני לא נעלבת. אני יודעת שהם עושים את זה מהסיבה הפשוטה שהם לא מבינים באוטיזם ולא רואים כיצד האהבה הכי גדולה בחייו פוגמת ביכולת שלו לתקשר עם ילדים. הילד שלי אוטיסט בתפקוד גבוה מאוד. רוב המבוגרים אשר צופים בו למשך זמן קצר לא אמורים להבחין בשוני בינו לבין האחרים, אך מי שמעט חד הבנה, עם תשומת לב, מיד יבין שמשהו אצלו חריג.
הילד אוהב מוזיקה קלאסית. הוא חי, אוכל, נושם וישן מוזיקה קלאסית. מהבוקר ועד הערב הוא רוצה לשמוע שוב ושוב ושוב יצירות קלאסיות, מצטט באינטנסיביות את שמות היצירות, שמות המלחינים ועוד פרטים חשובים יותר או חשובים פחות על היצירה המתנגנת. נמרוד אוסף תמונות של המלחינים מהדיסקים, ואם רוצים לשמח אותו במיוחד, כל מה שצריך לעשות עבורו זה רק לתת לו מחשב ולהיכנס ליוטיוב. משם הוא ימצא לבד את היצירות.
רק כאשר הוא אובחן כאוטיסט, והמאבחן שאל אותי האם יש לו אובססיה, הבנתי שיש כאן משהו חריג. כשהתחלנו לעבוד איתו ולקדם את היכולות החברתיות שלו, מנתחת ההתנהגות שאחראית על תכנית העבודה עם נמרוד, ביקשה להפחית את נושא המוזיקה הקלאסית, להפסיק ללמד אותו יצירות ומלחינים חדשים ואני סירבתי. לא הבנתי כיצד זה פוגע בילד שלי. להיפך, התלהבתי שהוא אוהב נושא איכותי ושדרכו אני בעצמי לומדת דברים חדשים.
שטראוס? אמא, יש שניים!
ועכשיו נמרוד בן ארבע וחודשיים. הוא הולך לכל מקום עם שקית ובה תמונות של כל המלחינים ולא מעניין אותו שילדים אחרים בגן לא מתעניינים במוזיקה הזו. הוא כל הזמן שר להם, כל הזמן מדבר איתם על המלחינים, וכל הזמן מראה להם תמונות.
מצד אחד, בכל פעם כשאני רוצה להשיג שיתוף פעולה מוצלח איתו אני רק צריכה לראות מה מצב הרוח שלו ואיזו יצירה מתאימה לו והכל מסתדר. אם למשל בבוקר הוא מסרב לקום מהמיטה, אני יכולה להשמיע "ארבע עונות חורף" והוא תוך רגע מזנק מהמיטה בהתלהבות, ואם אני רוצה לראות אותו מתמוגג מאושר ומחייך אני צריכה למצוא איזה ואלס טוב של שטראוס ופניו מתמלאות אור. מייד הוא ימהר להסביר לי שיש שני "שטראוסים" - הבן והאב. חשוב לו לציין מי מבין השניים הוא המלחין של היצירה, ומצד שני, כשבאים חברים אלינו הביתה, אני רואה איך משחק יפה נהרס כי באמצע הילד מתנתק ומתחיל לצטט שמות של יצירות, שמות של מלחינים או פשוט מתחיל לשיר.
ניסיתי להשמיע לו שירים אחרים במכונית ומד ההיסטריה היה גבוה. לא משהו שיכולתי להתמיד בו, כי למעשה אני שואלת את עצמי, האם זה שווה לגרום לו לבכי וצעקות כל בוקר? איפה עובר הגבול, מה הוא כבר ביקש? הוא לא אלים, לא צועק, לא מקלל, רק רוצה לשמוע בדרך לגן את אגם הברבורים. הבקשה על פניו נשמעת הגיונית, אך בכל פעם כשאנו שומעים מוזיקה קלאסית בבוקר בדרך לגן, רמת התקשורת שלו עם הילדים פוחתת והוא מעדיף להתבודד עם עצמו ועם המנגינות היפות שנותרו בראשו.
אני לא מצליחה לנתק אותו מהיצירות שלו ולא מצליחה להפחית את התדירות. לא יודעת מאיזו זווית יש לתקוף את העניין אם בכלל. והכי מצחיק, שבחודשים האחרונים כשאני מורידה אותו בגן ונוסעת לעבודה, אני בעצמי ממשיכה להקשיב לדיסקים. גיליתי שזה ממכר.
קשה לי להתמודד עם הנושא. אני מבינה שצריך לעשות מעשה אבל לא יודעת מה הדבר הנכון. דבר אחד בטוח, הילדים שלומדים איתו בגן, יכירו בשנה הזו יותר מלחינים מכל ילד ממוצע אחר בישראל. אני בת 35 והשנה בזכותו הכרתי 7 מלחינים שלא ידעתי על קיומם לפני.
שמה של הכותבת ובנה בדויים
רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
>> בטור הקודם: "אנחנו אוהבים אותו אבל לא רוצים עוד אחד כמוהו"