עזבו את נמרוד, מה איתי?
שנה שעברה הייתה עבורי טראומטית. מנתחת ההתנהגות שהתחייבה שתישאר אתנו לשנה הבאה, החליטה באופן פתאומי שהיא עוזבת מסיבה שאין ביכולתה לפרט, הרכזת יצאה לחופשת לידה ושתי המשלבות סיימו את לימודיהן ועברו הלאה לתפקיד אחר.
התחלנו לעבוד עם צוות חדש. ארבע בחורות חדשות וזרות והפעם החלטתי לשמור על מרחק. לא להיקשר, לא לאהוב, להבין שמדובר בנטו עבודה ותו לא. להבין שיש סיכוי גדול מאד שתוך שנה כולן עוזבות וזה לא קשור לעובדה שלטענתן הן אוהבות את הבן שלי ונקשרו אליו. אבל הייתה רק בעיה אחת בתוכנית שלי. ארבעתן היו כל כך מקסימות, מדהימות ומהממות שתוך חודש הכנסתי את כולן עמוק עמוק ללב ורק המחשבה שהן יעזבו אותנו מכניסה אותי לדיכאון כבד.
אגב, נמרוד קיבל מאד בטבעיות את הפרידה מהצוות הישן. במשך יומיים וחצי הוא שאל איפה הן וביום השלישי לעזיבה הוא פשוט מחק אותן מהזיכרון, כנראה כמו שהן מחקו אותו. מפחיד עד כמה פרידה מצוות וכניסה של צוות חדש היא סופית וחד משמעית. ארבע בחורות שהייתי רגילה לראות מדי יום, כאילו הן חלק מהמשפחה נעלמות תוך דקה ובמקומן נכנסות ארבע בחורות חדשות.
מנתחת ההתנהגות מבטיחה שהיא נשארת אתנו לשנה הבאה. היא לא מבינה למה אני שואלת. הרי בראיון העבודה, כשנפגשנו, חזרתי באובססיביות פסיכוטית שאני מעוניינת במישהי לטווח ארוך ואפילו ציינתי שאני לא מוכנה להתחיל עם מישהי שלא מתחייבת לפחות לשנתיים. נדמה לי שאפילו דמעתי קלות כשהצבתי את התנאי הזה. בראשי שוב עלתה דמותה של מנתחת ההתנהגות הנוטשת. אוי כמה שאני שונאת פרידות.
לאחר מכן פניתי לרכזת. "את נשארת אתנו בשנה הבאה?". היא עוד לא הספיקה לענות ואני המשכתי, "נכון שכן? נכון שאת לא עוזבת אותנו?".
היא ניסתה לא לפרוץ בצחוק פרוע, "מיכל, כפי שאמרתי לך בשבוע שעבר ולפני שבוע שעבר ולמעשה כבר בחנוכה, אני נשארת לשנה הבאה. תירגעי. הכל בסדר".
"ומה אם המשלבות יעזבו?", שאלתי.
"יהיה בסדר. אנחנו נכתוב לנמרוד סיפור חברתי ונסביר לו על העזיבה", ענתה.
"טוב", אמרתי בשקט, למרות שבכלל לא נרגעתי. נמרוד? מי מדבר על נמרוד? מה איתי? מי יסביר לי כיצד להתגבר על הפרידה? אולי צריך לכתוב סיפור חברתי עבורי? עד היום כשבעלי מזכיר בטעות את שמות המשלבות של שנה שעברה אני מתכנסת בעצמי וממהרת לשלוף את מחברת הפרידה שהן הכינו עבור הבן שלי. מחברת שהוא החזיק בידו עשר דקות לפני שזנח אותה לעולמים.
זה לא את, זה אני
בשלב מסוים אני מחליטה לנשום נשימה ארוכה, להתגבר על החרדה ופשוט לשאול את שתי המשלבות האם לדעתן בשנה הבאה הן ממשיכות לעבוד איתנו.
אני תוהה האם עיסוי בכפות הרגליים, עוגת שוקולד חמה עם גלידת וניל בצד וחבילת פינוקים מ"סבון של פעם" יכולה לגרום להן להישאר איתי, או שאולי לרשימה הזו צריך להוסיף את ליבי הפועם באריזת צלופן עם סרט מלמלה.
השאלה נזרקת לאוויר, מתח קל ו... "אין תשובה כרגע". הן לא יודעות. רק אחרי פסח הן ידעו מה בכוונתן לעשות בשנה הבאה. רמז קל נזרק לאוויר שאולי לא. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני מוכנה לכל סיטואציה אבל אני משקרת. אני לא מוכנה לנטישה השנתית שלי. אני לא מוכנה לפתוח את ביתי וליבי שוב לצוות חדש. זה כואב מדי. יש אנשים שמסוגלים לחתוך בפתאומיות אנשים מחייהם, אני לא כזו.
אני מנסה לגשש שוב ומגלה עד כמה הדברים בכלל לא תלויים בי. הכל תלוי בלימודים של שתיהן. מי תתקבל לאן ומי תחליט ללמוד מה ואיפה. בעלי, ההגיוני מבין שנינו, מזכיר לי שלא הכל בחיים תלוי בי ושמה שצריך לקרות יקרה, אבל אני עדיין עצובה מהפרידה שאולי הולכת ומתקרבת.
אני צריכה ללמוד להיפרד ולא יודעת איך. נמרוד רק בן ארבע וחצי, שנים על שנים על שנים של פרידות לפניי. איך עושים זאת? הפעם אין לי תשובה.
שמה של הכותבת ובנה בדויים
רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?