ביום חמישי האחרון קראתי על תינוק בן יומו שנמצא בקופסת קרטון ברחוב בעכו, ולבי נעצב ונחמץ. הסיפור המשיך להדהד אצלי גם בסוף השבוע. ידעתי מיד, מתוקף עבודתי כעובדת סוציאלית קלינית, כיצד יראה עתידו בימים הקרובים: רשויות הרווחה ינסו לאתר מישהו מתוך המשפחה (וסביר להניח שבנסיבות שבהן הוא נמצא לא יימצאו כאלו), ולכן העובדת הסוציאלית לחוק הנוער תידרש לפנות לבית המשפט בבקשה להוציאו לאומנה. תהליך כזה, כפי שאתם מתארים לעצמכם, לא קורה ביום. לשם כך יש קיימת מסגרת אומנת החירום. מסגרת שלצערי אין לנו מספיק בימים אלו.

יש הרבה אנשים בעולם שמרגישים שהם מובילים שינוי חברתי כלשהו בחייהם, לשמחתי זכיתי להוביל מערך שעוסק בכך. אני קמה כבר 17 שנה מדי בוקר עם תחושה שקיבלתי זכות גדולה ליצור הבדל בעולמם של ילדים שהוצאו מהבית. אני מנהלת את מערך אומנת החירום של הארגון, שמשמעותו להוביל מערך שעוסק יום ולילה בקליטת ילדים בגילאי 0-6 שהוצאו מבתיהם באופן מיידי כיוון שהיו במצב של סכנה ממשית לחייהם, ולקלוט אותם בבית חם, אוהב ומחבק. בימים אלה יש רק חמש משפחות כאלה ב"אור שלום" והן עושות את החסד הזה, כאשר לכל אחת יש בכל רגע נתון עד חמישה ילדים בבית. 

יש לא מעט מצבים של מצבי קיצון. למשל ילד קטן שנמצא משוטט לבד בלילה או ילדה שמגיעה לפתע עם פגיעה חמורה. סיטואציות כאלו לא מותירות לנו הרבה זמן למציאת משפחת אומנה מתאימה, ולכן משפחות החירום שלנו הן פתרון זמני עבורם גם באמצע הלילה, ולעיתים אף בלי לדעת כלל מי הילד, בדיוק כמו הפעוט שנמצא בקופסת הקרטון בעכו.

הילדים מגיעים במצבים מאוד קשים, חלקם הלומי קרב ממש, כבויים, חסרי הבעה, מכונסים. חלקם חסרי שקט המחצינים את הטראומה, חלקם כועסים מאוד - ואני מבינה אותם. הם לוקחים על עצמם את האשמה, מספרים לעצמם שהם ילדים רעים ולכן נלקחו מהוריהם. בדרך כלל הם מגיעים חסרי כל, לכן בכל משפחת אומנת חירום יש ארון עם בגדים לכל גיל, חיתולים, פורמולות לתינוקות, אוכל וציוד מותאם.

אומנת חירום היא מצילת חיים. מרגע שמוצא צו חירום להוצאת הילד מהבית מתחיל תהליך הקליטה שנעשה ברגישות כדי לסייע לילד להכיל את המעבר הטראומטי. אנו בודקים מי הדמויות החשובות בחייו, מי הוריו, מבקשים שיביאו לו חפץ אישי מוכר כמו בקבוק או בובה כדי לדייק את הקליטה שלו. אנחנו מקפידים לדבר איתו כדי שיבין מה קורה לו, מסבירים לו מדוע ולאן הגיע, שאבא ואמא מאוד אוהבים אותו אבל כרגע לא יכולים לשמור עליו. מספרים לו שבבית הזה יש עוד ילדים שגדלים בלי אבא ואמא ושיש פה דמויות אחרות שידאגו לו, יטפלו בו וישמרו עליו. בהמשך, יחד עם מחלקת הרווחה נדאג שיפגוש גם את ההורים במרכז קשר, תחת פיקוח, כי מבחינתנו, כל ילד, בכל הנסיבות, צריך לראות את הוריו.

זמן השהות באומנת החירום מוגבל (עפ"י חוק) לשישה חודשים. בתקופה זו אנו מאבחנים את הילדים בכל ההיבטים - רפואי, התפתחותי ורגשי. גם ההורים נמצאים בתהליך אבחון ליכולותיהם לעבור שיקום ומקבלים מאיתנו הדרכה בזמן המפגש עם הילד, המסייעת להם להסביר לו מדוע הם אינם מגדלים אותו. כל האבחונים יחד מסייעים למחלקת הרווחה לקבל עבור הילדים החלטות מושכלות על תוכנית הטיפול להמשך: לאן יעבור הילד בתום התקופה? האם חזרה להוריו? לאומנה ארוכת טווח? ולאילו טיפולים התפתחותיים, רפואיים ופסיכולוגיים הוא זקוק.

לאורך השנים אני מוצאת את עצמי לא אחת בעומס רגשי גדול. אני מזכירה לעצמי שגם משפחתי הפרטית זקוקה לי, מה שעוזר לי לשמור על עצמי ולעשות הבחנה בין העבודה לבית. עם השנים למדתי לאזן אך אין ספק שהכוחות הגדולים ביותר שלנו מגיעים מהשטח. ההבנה שהמילים לילדים, הטיפול והטיפוח של משפחות אומנת החירום מוכיחה את עצמה. יש רגעים שאני רואה את הילדים מרפים ומתחילים לסמוך על עולם המבוגרים ומתפתחים בכל המובנים. כל אלו נותנים לי תקווה. אלו הרגעים שאני מרגישה סיפוק גדול לצד שגרת מלאת רגשות.

הלוואי שלא יהיו ילדים שצריכים לצאת מהבית. הלוואי שלא יגיעו אלינו עוד פניות, הלוואי שלא תהיה לנו עבודה. אבל עד שכל משאלות הלב שלי יתגשמו, יש ברגעים אלה ממש תינוקות ופעוטות שנמצאים ונמצאות בסיכון ממשי לחייהם ואנו צריכים לקלוט אותם. חסרות לנו משפחות אומנת חרום ואנו זקוקים ברגעים אלו למשפחות חדשות שיפתחו את לבם וביתם.

 

משפחות המעוניינות לשמש משפחות קלט חירום מוזמנות להיכנס לאתר של ארגון 'אור שלום' ולהירשם לקבלת פרטים נוספים. 

הכותבת היא עובדת סוציאלית קלינית, מומחית לטיפול דיאדי בטראומה בגיל הרך ועובדת כבר 17 שנים בארגון "אור שלום".