הפסיכולוגיה, ובוודאי הפסיכולוגיה של הילדות, הנה גישה חדשה של היבט על העולם ועל האנושות. חקר העולם והיקום נעשה כבר מאות רבות של שנים והפסיכולוגיה הנה בת כמאה שנים בלבד.
החשיבה על הילד וההתייחסות אליו כאל אדם של ממש, קרמה עוד וגידים בד בבד עם השינוי החברתי הגדול שעבר על העולם: מעבר מחברה אוטוקרטית לחברה דמוקרטית. השינויים היו ועודם בכל הרבדים של החברה והם תופסים מקום נכבד גם בבית, במשפחה.
אתם, ההורים הרי מלמדים בבית הספר הקשה ביותר: בית ספר לגידול בני אדם. אתם וועדת החינוך, ההנהלה, המורה והשרת. אין מי שיכשיר אתכם ואין הסכמה כללית בדבר תוכנית הלימודים. אין חגים, אין חופשות, אין איגוד מקצועי, אין עליה בדרגה או בשכר ולעיתים יש בבית מנהל נוסף שחושב אחרת.
מסתבר שקשה להיות הורים. אף אחד לא לימד אותנו את המקצוע. הרי כל מקצוע בו אנחנו בוחרים מצריך למידה. מי שרוצה להיות מהנדס צריך ללמוד ארבע שנים בטכניון, ומי שרוצה להיות מזכירה צריכה ללמוד כתבנות ולהפעיל מחשב. כל נהג, איש או אשת היי-טק, שיווק או מכירות, למדו כמה שנים. כל מקצוע דורש למידה ואותנו אף אחד לא לימד את המקצוע החשוב ביותר, הורות, והדוגמה היחידה שלנו הם הורינו, אשר למדו מהוריהם, אשר גדלו בחברה אוטוקרטית.
בעבר הלא רחוק, כאשר מבנה המשפחה היה אוטוקרטי הוא היה מאד ברור. מאד לא שוויוני אבל מאד ברור: כל תפקיד היה קבוע. המבנה היה כפירמידה כשבראש עמד אבא ומילה שלו היתה מילה וגם אמא עשתה מה שאבא החליט ואמר, שלא לדבר על הילדים. היום, בחברה המודרנית והדמוקרטית, השינוי במשפחה משמעותי מאד. אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. כולם, ובמיוחד הילדים, רוצים להרגיש שווים, חשובים ומשפיעים באותה מידה. הזמנים השתנו אבל אנחנו ממשיכים עם שיטות החינוך של פעם.
לפני מאה וחמישים שנה ילד לא נחשב לאדם. הוא היה חסר זכויות ובעל חובות בלבד. הוא היה רכוש. עבד כעבד וגם אם היה בן למשפחה עשירה, לא היו לא זכויות. הוא היה מציית בלבד. החברה לא התערבה במה שקרה לו. רק לפני כמה עשורים, עם התעוררת הדמוקרטיה ושימת דגש על הילדות, הפכנו את הילד ליותר מאדם, לבעל זכויות בלבד. הילד הוא השליט, הוא הקובע וההורה הוא בעל החובות. הילד נהיה מרכזי. הכל סובב סביבו. פעם ילדים היו אומרים "אני חייב לרוץ הביתה או שאמא שלי תהרוג אותי" והיום שומעים משפטים של אמהות שאומרות "אני חייבת לרוץ הביתה או שהילד שלי יהרוג אותי". אבות מתלוננים שהם באים הביתה, כבר ערב, רוצים לראות חדשות בטלוויזיה והילד לא נותן להם. ילד שליט.
עברנו מקיצוניות של חוסר זכויות לקיצוניות של חוסר חובות ואת המחיר אנחנו והילדים משלמים בבית ובבית הספר, בהתנהגויות מפריעות של הילדים. אנחנו מתמודדים עם עקשנות, חוצפנות, מרדנות וחוסר אחריות. כמו כל מהפכה שתוצאותיה הטובות נמדדות לאורך זמן, כך גם המהפכה הזו בגישה אל הילדים נושאת בחובה יתרונות אדירים, אך הקצינה והיא גובה היום מחירים כבדים מההורים, מהמורים ומהילדים.
רוב מבוגרי הדור שלנו וגם הורינו, גדלו באווירה סמכותית של הרבה מידי חוקים: לאכול תרד, לנשק את הדודה, לא לפנות למישהו לפני שהוא מתיר זאת, לאכול בשעה קבועה – הגבלות חמורות בכל מיני עניינים. גם בבית הספר, רוב המורות היו בוחנות ליד הלוח עם פנקסים שחורים, והעמידו בפינה עם הפנים לקיר.
אנחנו, שלא אוהבים את החוקים המגבילים והנוקשות, ויתרנו עליהם, אבל אנחנו לא נותנים לילדינו אופציה שונה כי אין לנו דרך ברורה לעשות אחרת. אין דגם, אין את מי לשאול ולא לימדו אותנו. זו תקופה שגורמת למבוכה. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים להשיג: ילד סקרן, פתוח, בטוח בעצמו, בעל דימוי עצמי חיובי, משתף פעולה ושמח – ואילו הדרכים בהן אנו פועלים לא מביאות את התוצאות הרצויות.
אנחנו לא רוצים להשיג זאת בדרכים שהורינו עשו אבל אין לנו אלטרנטיבות. אנחנו לא יודעים איך להשיג זאת. הכלים החינוכיים של פעם (עונש, מכות, סמכותיות, איומים) כבר לא עובדים. גם אם אנחנו משתמשים בהם – הם לא מביאים את התוצאות אותן רצינו. אנחנו מאד משתדלים אבל נתקעים שוב ושוב.
גישתי כלפי הילדים, אותה אתם רואים בתוכניות המגוונות, מכילה בתוכה אמונה בחוסנו ובחכמתו של הילד. אני בטוחה שכל ילד בריא בנפשו יכול לשאת צער, תסכול וכעס ואף לצמוח מהם, וכי עידוד (ולא שבח) ואמונה בו וביכולותיו, יחזקו בילד את בטחונו העצמי. בחינוך יש לעיתים לוותר, לעיתים להיות נחושים, לעיתים להתעלם ולעיתים להגיב באופן ברור ונחוש. יש לפעול וללמד את הילד שלכל פעולה שלו יש תוצאה ויש להקפיד, ועל זה אינני מוותרת, על שמירת כבודו של הילד. עלינו לגדל את ילדינו לא כעבדים ולא כשליטים, אלא כאנשים קטנים בעלי זכויות וגם בעלי חובות, ולייצר להם, וגם לכם ההורים, מקום טוב באמצע.
סופר נני, ימי רביעי ב - 21:00