יש אכן רגשות מבוכה בלצפות ברגעי השפל של הורים עם כל העולם, להיחשף לאומללות שלהם, לחולשה ולמצע שהופך את כל המשפחות הלא מאושרות לשונות זו מזו. יש גם את העליונות המוכרת הזו, פתאום קל להרגיש הורה מתפקד טוב ליד המקרים הקיצוניים יחסית, להשתכשך באישור עצמי. אנחנו לא כאלו.
התבקשתי השבוע על ידי אשת יחסי הציבור של קשת להתייחס לתוכנית, וחשבתי שזו הזדמנות טובה ללבן את יחסי אליה. אני מחבבת את מיכל דליות, על אף האינטונציה, הדידקטיות והסכריניות שהיא מציעה בסופו של כל פרק, כי הרי אף בר דעת לא מאמין שאותן בעיות לא ירימו את ראשן המכוער ברגע שפנסי התאורה יכבו באותו בית.
אני חושבת שהחיבה הזו נובעת מהפנטזיה שהיא או דומה לה, יצליחו להעניק לי את שרביט הקסמים שהופך את היום יום ההורי שלי לבהיר, נינוח, ובטוח בעצמו. המעשיות הדתית כמעט של דליות, מחזירה אותי לעמדה של משתוקקת לפתרונות, רשימה של TO DO שתסלק את הכאוס. היא תבוא עם המזוודה שלה, תפתח אותה ותעניק לי סט כלים אימהי שאיתו אעלה על דרך המלך. המלכה?
הכמיהה לאוטוריטה ממשית מניעה גם את מזמיני הטלוויזיה לחדור לתא המשפחתי שלהם. בפרק הבא מדובר במשפחת גרמי מאילת. מדובר במסמך מיוחד בעל משמעות אנתרופולוגית נכבדה.
הגבר במשפחה הזו הגשים את חלומו, או בלשונו "זכיתי בפיס", ונישא לנערה שוודית שפגש על חוף הים באילת. זו הביאה לו לא פחות משישה ילדים, כן, שישה, בהפרשים קטנים מאוד, וכולם חיים באי כיף בבית רחב מידות הכולל בריכת שחייה בעיר הדרומית. אב המשפחה הוא שריד לצורת חיים עתיקה שמקפידה על ההיררכיה התוך משפחתית: אשתו היא שפחת הבית, במובן ההיסטורי, בעלה וילדיה דורכים עליה בעודה משרתת אותם, ואפילו דליות גוערת בה, "לפעמים אני שואלת את עצמי אם את יודעת שאת חיה במאה העשרים ואחת". השאלה הראשונה שעולה בראש בתחילת הפרק היא : 'למה אף אחד לא סיפר לה על אמצעי מניעה', ובמיוחד בקטעים הזדוניים של ביתה וילדיה האחרים בהם הם משמשים תשדיר שיווק לאמצעים כאלו. בהמשך מעמיק הטיפול במשפחה כשנוגעים במחסום השפה והתרבות של אם הבית, מרלן, וחוסר האונים שלה נוגע ללב.
היצור שזכה להיות בעלה של מרלן עובר כמובן שטיפה דידקטית חריפה מדליות, והעריכה מביאה דמות שהיא פארודית לחלוטין. אי אפשר להאמין שקיימים עדיין גברים ונשים כאלו. בהייתו בעיני עגל בדליות כשהיא מסבירה לו שהוא – ובכן – בהמה, התחושה שעוברת שהוא שואל את עצמו, 'מה הכנסתי את הפמיניסטית המשוגעת הביתה', ובעיקר המשפט האלמותי "בשביל מה הבאתי בנות? חשבתי אני אביא בנות אני אהיה שייח. בינתיים אני מלצר", מספקים תמונה מביכה במציצנות הנצלנית שחש הצופה.
האם המשפחה ובעיקר האם תיוושע מאומללותה? אני מתקשה להאמין באקמולים האלו, אני מקווה שאי שם יהיו צופים שדבריה של דליות יאירו את הפינות האפלות במודעות, וידרבנו אותם לעשות בעצמם שינוי.
>>הבלוג לקוח מאתר "אמהות אובדות"