לפני 4 שנים שירי פדלון הייתה עורכת דין פלילית חדורת מטרה שנמצאת עמוק בתוך הניסיונות להביא ילד ראשון לעולם מבעלה הטרי, השחקן רוי מילר. החיים נראו על המסלול ורומנטיים מתמיד כשביום אחד חשה גוש בחזה, סתם ככה באמצע מסיבה. בגיל 32, בחורה ספורטיבית, בריאה, לא מעשנת ובלי היסטוריה משפחתית של סרטן שד, לא אמורה לדאוג ממצאים שכאלה. רק שבכל סטטיסטיקה יש את החריגים.
הבדיקה המכרעת לא הותירה מקום לספק: פדלון התבשרה שיש לה סרטן שד טריפל נגטיב - גידול בעל נטייה להתפשטות מהירה ומחלה עם נטייה לחזור בשלוש השנים שאחרי האבחנה הראשונית ולצוץ בכבד, בריאות ובמערכת העצבים.
החיים התהפכו, כפי שהם מתהפכים אצל כל מי שמקבל בשורה כזאת, רק שהפעם מי שעמדה שם נחושה לבחור אחרת היא אישה אחת יוצאת דופן.
"יום שנקשר לבהלה וחרדה, הפך פתאום למלא באופטימיות ושמחה"
"אומרים שהשאלה הראשונה שאתה שואל היא שקובעת את כל מהלך ההתמקדות שלך במחלה", אומרת פדלון, "אני שאלתי את הרופא שאבחן אותי 'מתי אני אוכל להיכנס להיריון?'. לא 'האם אני אמות מזה?'. בחרתי להתמקד בחיים. הרופא ענה שייקח זמן עד שזה יקרה. זה גיל כזה שכל החברות שלך נכנסות להיריון או כבר אימהות, ואנחנו קיבלנו ברקס נורא חזק. אני זוכר את עצמי יורדת על הברכיים בבית החולים ואומרת לעצמי 'לא יכול להיות שאני אמות לפני שאני הופכת לאימא בעולם הזה'".
פדלון עברה סשן טיפולים ארוך שכלל 16 טיפולי כימותרפיה, ניתוח, הקרנות ושתי תרופות ניסיוניות שליוו אותה מהרגע שהחלימה.
למרות הצורך לבסס יחסי אמון מחודשים עם הגוף והחיים ולבדוק לאן הרוח נושבת, פדלון לא עצרה לרגע. היא תכננה להיות אימא לפני שהסרטן הגיע וזה מה שהיא תהיה בשנייה שהוא ייעלם מהדמיית הפט-סיטי.
"הייתי צריכה להמתין עד שאוכל לקבל אישור להיכנס להיריון" היא מספרת, "לקחתי בזמנו שתי תרופות ניסיוניות שאף אחד לא ידע להגיד לי אם אוכל להרות אחריהן מכיוון שהן מתערבות בגנום. רוי ואני החלטנו שאנחנו לא מחכים ובחרנו להביא ילד ראשון לעולם בהליך פונדקאות. זו הייתה החלטה מורכבת, גם מבחינה נפשית, אבל בדיעבד היא ההחלטה הכי מדהימה וטובה שעשינו ואנחנו עד היום בקשר עם הפונדקאית".
בצירוף מקרים מדהים ב-25.7.19 שנה בדיוק מהיום בו פדלון התבשרה שהיא חולה, היא קיבלה הודעה שהפונדקאית שלה בגאורגיה בהיריון. "יום שנקשר לבהלה וחרדה, הפך פתאום למלא באופטימיות, בשמחה ואושר. תזכורת לכמה החיים הם גם וגם", היא אומרת.
"החברות לא היו בטוחות שאני אגיע למעמד הזה"
מהיריון הזה נולד בשיא הקורונה לוקא הקטן, כיום בן שנתיים ו-7 חודשים. את החזרה הביתה עשו פדלון מילר והתינוק הרך בטיסת חילוץ של משרד החוץ מגאורגיה לישראל. כשלוקא הגיע לגיל שנה וחצי, פדלון ומילר החליטו שהם רוצים לנסות להיכנס להריון טבעי בעצמם למרות החששות שליוו אותם.
"אף אחד לא ידע להגיד לנו כלום לגבי הסיכויים שהיריון טבעי יצליח. זה מקרה מאוד מורכב והכל היה בגדר ירייה בערפל. לחברה מאוד טובה שלי המחלה חזרה אחרי ההיריון והיו חששות. הלכתי למומחית לאונקו-גנטיקה כדי להתייעץ איתה והיא נתנה לי את האישור שהיריון לא חושף אותי לסיכון מוגבר להישנות של הסרטן. כשחזרתי באותו יום מהייעוץ, גיליתי שאני כבר בהריון. הרגשנו שוב שהיקום סימן לנו שהכל יסתדר".
האם הרופאים ייעצו לך להמתין לפני שאת מביאה ילד לעולם – בעצמך או עם פונדקאית?
"הייתי מאוד קרובה לאונקולוגית שלי, ד"ר בלה קאופמן שנפטרה מסרטן השד. חיכיתי את הזמן שהיא אמרה לי וידעתי שחשוב יותר שאני אהיה אימא בריאה מאשר שהילדים שלי יתפתחו ברחם שלי. יש היום המון דרכים להביא ילדים לעולם.
"לפני ההיריון של הפונדקאית ניגשתי לפרופ' בעל שם שייעץ לי להמתין ואמר את המשפט הקשה 'אף ילד לא רוצה לגדול כיתום'. זה אחד הדברים הכי נוראיים שאפשר להגיד".
איך עבר ההיריון בצל החרדות מהחזרה של הסרטן?
"אין אישה שעוברת הריון בלי חרדה: חרדה לגבי הבדיקות שהיא עושה, לגבי מה מותר לאכול, חרדה מליפול או מלהידבק בקורונה ועוד. בהיריון כזה, שהוא מועד לפורענות, פחדתי שיקרה משהו או שיגלו משהו לא טוב. עשיתי מעקב אולטרסאונד כל שלושה חודשים אבל לא יכולתי לבצע ממוגרפיות בגלל הקרינה. כל כך רציתי את ההיריון ולקבל אישור שהגוף חזק ומתאושש אבל רק בחודש התשיעי
הרשתי לעצמי להתרגש.
"ברגע האחרון של ההיריון, רגע לפני יום הלידה המשוער, החלטתי לעשות הפרשת חלה עם אימא שלי והחברות הכי קרובות אליי. זה היה רגע מאוד טעון ומרגש כי הרבה מהן לא היו בטוחות שאני אגיע למעמד הזה. אי היה אפשר לעבור את תקופת הטיפולים וההיריון בלי התמיכה שקיבלתי, בן זוג הכי מדהים והורים וחברים שהכי עוזרים. באותו לילה ירדו לי המים ונסענו לבית החולים".
"הרגשתי מאוד בטוחה ומוגנת בלידה"
את הלידה, פדלון בחרה לעבור לפני כחודשיים בבית חולים ליס ליולדות במרכז הרפואי תל אביב. לדבריה, מהרגע שנכנסה למחלקה ידעה שהיא בידיים הכי טובות ומסורות שיש.
"בטיפולים בחרתי לא להיכנע לכאב ולא לטבוע תחתיו. כשנערכתי לכאב של הלידה חשבתי לעצמי שהפעם זה כאב שמקדם חיים. הערכתי את הגוף שלי ועבדתי איתו. הייתי מאוד מסורה ומכירת תודה.
"אחת התרופות הביולוגיות שקיבלתי פגעה בבלוטת האדרנל שמייצרת אדרנלין בגוף. זה אומר שהייתי צריכה לקבל עירוי אדרנלין בכל 8 שעות במהלך הלידה לפני כן פגשתי את פרופ' יריב יוגב, מנהל האגף לנשים ויולדות בבית החולים ליס, והוא זה שהרגיע אותי.
"הרגשתי מאוד בטוחה ומוגנת בלידה. הצוות המדהים של פרופ' יוגב, המיילדת מורן מנצור והדולה שלי מירי לב, נתן לי להרגיש רגועה למרות שאני קונטרול פריק. רוי היה שם, כמו תמיד, כעוגן שלי. הגעתי חגיגית ולבושה בלבן לקראת הפגישה עם הבן שלי אסא שעמד להיוולד והייתי בהודיה מאוד גדולה. זו הייתה תחושה של ניצחון. כל הצוות ידע על הסיפור שלי ובכה איתי".
בעקבות הטלטלות בחייה, פדלון פרשה בינתיים מעריכת דין והיא כיום עוסקת בלהעניק כוח לנשים אחרות במצבים דומים. בהרצאה "זה לא היה בתכנון" היא מספר יחד עם בן זוגה את סיפור החיים שלהם, ובמקביל עובדת בפרויקט ביוזמתה "מסע המטופלת" בבית חולים שיבא, המעניק מעטפת רגשית למטופלות אונקולוגיות.
איך הצלחת להתמודד עם חרדה לאחר הטלטלה של הסרטן?
"אני חושבת שאנחנו לא יודעים כלום על החיים. אנחנו מאוד קטנים. הבנתי שבאותה מידה אפשר לחצות את הכביש מחר ולהידרס אז אני בוחרת לראות את הטוב, להאמין בטוב ולבחור בטוב. עשיתי כל מה שאפשר כדי להחלים, לקחתי כל תרופה ניסיונית גם בלי שידעתי מהן ההשלכות מרחיקות הלכת שלה וגם כשהיא תקפה לי את הגוף.
"אי אפשר לדלג על פוסט טראומה אחרי שאתה מחלים. כשאתה חושב שהכל נגמר והוא רק מתחיל.
שתי חברות שהכרתי בטיפולים נפטרו מהמחלה אבל אם אני אהיה בחרדה שהמחלה תחזור והיא לא תחזור – בזבזתי את השנים בדאגה. אם היא כן תחזור, השנים הבריאות שהיו לי בוזבזו גם הן בדאגות. מה עשיתי בזה?!.
"כשהטיפולים הסתיימו, רוי ואני החלטנו לקחת ברייק מהחיים ולטוס ל-3 חודשים לדרום אמריקה. היינו במדינות עולם שלישי. זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם החרדה, להגיע דווקא למקום שאין בו רפואה מתקדמת. מקום שבו אני יודעת שרק אני יכולה להגיד לעצמי שהכל בסדר. חרדה היא תחושה קשה אבל אין לה יותר משקל מתחושה של שמחה ואושר וגם היא עוברת. אף פעם לא עניין אותי לשמוע על סטטיסטיקות של תמותה והחלמה. זה לא רלוונטי ודי מדכא. בסוף כל אחד הוא 100%. אני באמת חושבת שעם אמונה בגוף ובנפש הכל אפשרי".